לא שנאתי את פרק הסיום של משחקי הכס. היו בו רגעים מטופשים והחלטות נטולות היגיון, אבל בסך הכל זה היה סיום בסדר גמור לסדרת המופת האפית. אולי אלו האכזבות מהפרקים הקודמים שהביאו אותי לסיום נטול ציפיות, אבל כשמסתכלים על נקודת הסיום ממעוף הציפור, אפשר להבין למה הדברים נסגרו כך, כשג'ון רצח את דאינריז ובראן השבור הוכתר למלך במועצת הלורדים. אפשר להאמין שלשם כיוון כותב הספרים ג'ורג' ר.ר. מרטין כשסיפר לפני שנים ליוצרי הסדרה דייוויד בניוף וד.ב. וייס איך הסאגה שלו מסתיימת. עכשיו כשרואים לאן כל הדרכים הובילו, מבינים שהכשל הגדול לא היה בנקודת הסיום - אלא בבנייה לקראתה. גם אם הגענו בסוף לנקודה שאפשר לחיות איתה, אי אפשר להשתחרר מתחושת הזלזול שהותירו העונות האחרונות.

צריך להגיד את זה חד וחלק: שתי העונות האחרונות הרסו את משחקי הכס. הכל בה השתנה - קצב העלילה, המיקוד שלה, הדיאלוגים, ההעמדות של הדמויות ואפילו התלבושות. עונות שבע ושמונה היו נטע זר בסדרה, והצופים הרגישו את זה. כמו סרט שעשו אחרי הסדרה לסגור את כל הקצוות, לא חלק מאותה יצירה שלמה. במידה רבה זאת בדיוק היתה הבחירה של היוצרים כשהחליטו לסגור את הסיפור בשתי עונות מקוצרות ועתירות תקציב (HBO היו מוכנים להמשיך גם לעשר עונות) - ועכשיו אפשר לכנות את הבחירה הזו מוטעית.

כדי שנגיע לנקודת הסיום שנבחרה, היה דרוש יותר זמן ומקום לחוות באמת את ההתפתחויות של הדמויות כדי שהסיום לא ירגיש מודבק ומאולץ, ובעיקר היינו צריכים לשמור על תחושה של עולם ומציאות כדי שהמשקל של האירועים יהיה באמת משמעותי. שתי עונות הסיום התמקדו והצטמצמו לקו עלילה מרכזי אחד, בלי רוחב היריעה שאפיין את הסדרה מתחילתה. אם בעונות הראשונות הפתיח הציג לנו שלל אתרים שונים ומשונים בהם נבקר, בעונת הסיום הוא כלל רק שני לוקיישנים - ווינטרפל ומעלה מלך. בשביל שבאמת יהיה לנו אכפת שדאינריז מתכוונת לכבוש את העולם, העולם הזה עדיין היה צריך להתקיים בסדרה.

משחקי הכס עונה 8 פרק 5, טיריון, דאבוס וג'ון
לא זזים מכאן. קינגס לנדינג | צילום: Helen Sloan/HBO, יחסי ציבור

החטא הקדמון היה קיצור העונות וצמצומן. החלטה לא מובנת מאליה בזמנו, בוודאי שלא מתבקשת. חוץ מכמה מהלכים מטופשים כמו המסע של החבורה מעבר לחומה, הרוב היה עובד עבורנו אם היו נותנים לדברים זמן ומקום להתפתח, אפילו ההחלטות מטופשות היו מוצאות הצדקה יותר אמינה בתוך עלילה רחבה ומורכבת, כזאת שלא מוותרת על הסיפורים הצדדיים, ולא מזרזת את התהליכים גם כשהצופים מתלוננים על הקצב האיטי. הקצב המדוד וההשהיה היו בבסיסה של היצירה, לקח לדברים הרבה זמן לקרות. גם אם זה היה מייצר יותר תסכול, לפחות לא היינו מרגישים מרומים.

אש ודם

הקורבן המרכזי של זירוז העלילה הייתה כמובן דאינריז, שהפכה ממושיעה למלכה המשוגעת תוך פחות מפרק אחד. שריפת מעלה מלך לא התיישבה עם דמותה, ולא במקרה נמנעו היוצרים מלהראות את פניה ברגע המהפך הפתאומי. זה היה טבח מיותר, לא תוצר של מאבקה בסרסיי או הרצון לכבוש את הכס, היא שרפה את העיר בלי שום סיבה נראית לעין. רצח לשם רצח, ודאינריז שהכרנו לא היתה רצחנית. כמו שטיריון אמר, היא טבחה בעבר באנשים רעים, אבל מעולם לא בפשוטי העם.

דאינריז תמיד היתה חסרת רחמים אבל אף פעם לא נטולת חמלה, לא אכזרית. לא היה צורך שתהרוג ילדים חפים מפשע, לא היה צריך לשרוף את כל העיר על תושביה העניים וקשי היום. מה שקיבלנו בסוף היה עימות פשטני, בו ברור מי הטובים ומי הרעים, המורכבות שאפיינה את משחקי הכס בעבר נשרפה יחד עם מבני העיר. 

זאת לא הייתה דאני שאנחנו מכירים, היא לא השתנתה, פשוט התפלפה. למרות כל הרמזים בדרך, השינוי שלה מרגיש מאולץ, כאילו לא הרווחנו אותו. אמרו לנו כל הזמן שבני משפחת טארגריאן משוגעים? זה לא מספיק, כשהתסריטאים בוחרים להפוך על ראשה דמות שאנחנו מכירים לעומק, אנחנו צריכים לראות את זה קורה, היא צריכה לעבור את השינוי מול עינינו. היינו צריכים לראות את דאינריז עוברת את המהפך באופן עמוק לאורך כמה עונות, ואז היינו צריכים לחיות תחת הרודנות שלה, להרגיש את הפחד באמת ולא דרך נאום פומפוזי אחד.

לא צריך ללכת רחוק, ראינו מהפכים דומים בסדרה: ג'יימי, סאנסה ואריה השתנו לנגד עינינו בצורה אמינה ואפקטיבית, גם ההתדרדרות של סרסיי עוד שמרה על אמינות. הגרעין היה בדאינריז מההתחלה, אפשר לראות את הנקודות בדרך כמו שהיוצרים מקפידים להזכיר, אבל דילגנו על החלק הכי משמעותי בתהליך. יש דברים שיכולים להיבנות רק לאורך זמן, בתהליך ארוך שבו כל צעד נראה הגיוני בשעתו, אבל בסוף אתה מוצא את עצמך במקום שלא דמיינת שתגיע אליו. ככה אריה הפכה מילדה הרפתקנית לרוצחת קודרת, ככה ג'יימי הפך מנבל לגיבור. נמנע מאיתנו התהליך של דאינריז, כל מה שקיבלנו בסוף היו רמזים מפוזרים ואז קפיצה ענקית ולא אמינה.

קסם מעשי

המהפך של דאינריז הוצג ככניעה לגורל, לשם משפחתה, ולא כבחירה שלה. הסדרה תמיד נתנה משקל לכוחה של בחירה, התנגדות לגורל שלך ולשם שנולדת איתו. גם אם תגיע לנקודה שנקבעה מראש, זה יקרה מדלת האחורית אחרי שהלכת בדרך שאתה בחרת בעצמך. דאינריז הייתה צריכה להגיע לנקודה הזאת בעצמה, לא סתם בגלל שהיא משוגעת כמו אבא שלה. גם החזרה התמוהה של ג'יימי לסרסיי הוצדקה על ידי אותו גורל חתום שמייתר את כל המסע שעברנו איתו. הדמויות העמוקות שלמדנו להכיר הפכו לפיונים באגדה פנטסטית. לאורך העונות דווקא העלילה הפנטסטית זכתה לטיפול חסר ביחס לתככים הפוליטיים, ולכן שינוי הכיוון בסיום צורם עוד יותר. העובדה שהסדרה מרחה ומחקה את האלמנטים הפנטסטיים הופכת את הבחירה בבראן כמלך לתלושה. אם הסיפור נגמר איתו, למה התעלמנו ממנו לחלוטין במשך עונה שלמה?

אם במקרה של הכס מדובר בטיפול רשלני בשלד עלילתי שהיה יכול לעבוד, העלילה של המהלכים הלבנים בלתי נסלחת. כל ההמצאה של מלך הלילה היתה רק כדי ליצור פתרון קל וקומפקטי לסיפור שיוצרי הסדרה לא ידעו איך להתמודד איתו. במקום להשתמש בדמות כדי להעמיק לתוך החלק הזה של הסיפור, הם השתמשו במלך הלילה כדי לרדד אותו. איום מופשט ומורכב הפך לעלילה בסרט קומיקס, עם בוס גדול שמובס במכה אחת מדויקת. לאורך כל העונות הוצבה בפנינו האירוניה בכך שבני האדם הקטנים מתקוטטים על הכס בזמן שסוף העולם מגיע מצפון. אם האפוקליפסה כל כך קלה לפתרון, המתח בין האבדון לחיים הקטנים שליווה את הסדרה מהרגע הראשון מאבד כל משמעות.

דבר דומה אפשר להגיד גם על הדרקונים של דאינריז: בניגוד מוחלט לספרים ולהיסטוריה המוצגת בסדרה עצמה, היוצרים החליטו להציג נשק ארצי ויעיל לקטילת דרקונים. איך אאיגון טארגריאן כבש את ווסטרוז עם שלושה דרקונים כשאפשר ליירט אותם עם רובה חיצים גדול? "העקרב" היה קיים גם בעבר, אבל הפעם היחידה שהצליח להרוג דרקון זה כשפגע ישר בעינו. הקשקשים של דרקון בוגר חזקים יותר מפלדה ואבן, ושום חץ, לא גדול ולא קטן, לא אמור לחדור אותם. זאת לא סתם התקטננות, זה משנה את כל המשמעות של הדרקונים בעלילה. בדיוק כמו עם המהלכים הלבנים, הם היו איום גדול מדי ובלתי נמנע שהיוצרים לא ידעו איך להתמודד איתו, אז הם הקטינו אותו ורוקנו אותו מכוחו.

שני הצללים שריחפו מעל כל הסדרה, הדרקונים ממזרח והמהלכים הלבנים מצפון, התבררו כענן לא מזיק שהתפוגג במהרה. ראוי היה למצוא פתרון יצירתי יותר להתגבר על שני האיומים האלה מבלי להקטין אותם. העובדה שבסוף דרוגון שרף את הצבא של סרסיי תוך דקה וחצי, הופכת את המוות של ראיגל למקומם במיוחד, אין קוהרנטיות במוות שלו ביחס להיסטוריה של העולם. מה בעצם שירת מותו של דרקון בפרק הרביעי? טוויסט לא מפתיע אחד רוקן את מהותם של הדרקונים ממשמעות. 

זה לא הטיפול האוהב והמסור שהבטיחו היוצרים כשלקחו על עצמם את עיבוד היצירה לטלוויזיה. התחושה המציקה שמלווה את כל ההחלטות האלה היא שיוצרי הסדרה שעטו אל עבר סיום הסיפור. מהבחינה הזאת, הסוף כבר התחיל בפיצוץ של הספְּט בסיום העונה השישית. זה היה רגע בעייתי לא בשל ההגזמה שבו, אלא בשל מטרת הפיצוץ. לסרסיי וליוצרים הייתה אותה מטרה - לא לנצח את המשחק אלא למחוק אותו באופן מוחלט.

מה שייחד את משחקי הכס היה היחס שלה להשלכות. דברים לא קרו בוואקום, הם השפיעו על העולם וראינו את ההשפעה הזאת. מלחמת חמשת המלכים הותירה חורבן ופגעה בפשוטי העם. בזמן שאנחנו התעסקנו במאבק של רוב סטארק, מיליונים סבלו, נרצחו ורעבו. אנחנו אולי שכחנו אותם אבל הסדרה לא. פתאום גילינו שקמה מחתרת בסגנון רובין הוד, "האחווה ללא דגלים", בתגובה למאורעות. העלייה של הדרור העליון הייתה תוצאה ישירה של ההרס שהותירה המלחמה. ההשלכות יצרו עולם והעולם נתן לאירועים משמעות.

משחקי הכס עונה 8 פרק 1, סרסיי
זוכרת שהיית חכמה ואקטיבית? סרסיי לאניסטר | צילום: הדר טנדלר

כשסרסיי שרפה חצי מהעיר והופ, הפכה למלכה, היוצרים למעשה ויתרו על הרעיון של ההשלכות. כדי להימנע מזה הם לא היו צריכים להמציא את הגלגל, רק להמשיך ולעשות את מה שהם עשו בעונות הקודמות, לשמור על הרוחב, כי הוא מה שנתן לסדרה את העומק שלה. בלי האיכר המזדמן, בלי האציל הנידח עם הבעיות הקטנות שלו, הנאומים הפומפוזיים של דאינריז וטיריון מאבדים משקל, הופכים לסיסמאות ריקות. איפה הדותראקים ישנים ואוכלים? זאת באמת שאלה חשובה. סטאניס שרף את הבת שלו בגלל קצת שלג, ודאינריז מביאה צבא שלם ומשכנת אותו במקום לא ידוע, בלי שום בעיות של אוכל או תפעול. האדמיניסטרציה תמיד היתה חלק מרכזי בסדרה, היא העניקה לה מורכבות ותחושת מציאות.

עולם שלם בחוץ

אולי בניוף ווייס באמת לא ידעו איך להמשיך לספר את הסיפור בלי הספרים להישען עליהם. הם עשו את הרדוקציה מעולה, אבל ברגע שאיבדו את המקור כל מה שנותר זאת הרדוקציה. הם ידעו לצמצם עלילה ועולם לתוך סצנות קטנות ודיונים בחדרי ישיבות, והם המשיכו עם הדיונים בחדרי הישיבות, על דפי התסריט זה אולי נראה דומה, אבל בלי עולם אמיתי מסביב זה מתרוקן מתוכן ומשמעות. זאת לא היתה רק בעיה של כישרון, זאת היתה החלטה מודעת. היו להם מספיק חומר לפרנס עלילות צדדיות והם בחרו להתמקד באופן בלעדי בעלילה המרכזית. הסיפורים השוליים שאפיינו הסדרה, יצקו בה תחושה של עולם גדול מורכב. לא היה מקום לסיפורים כאלה בעונות הסיום הממוקדות. 

מרגע שהסדרה הגיעה לעונות הסיום, לא הוצגו בפנינו דמויות חדשות ולא נפתחו קווי עלילה חדשים. מלבד יורון, שהיה עלה תאנה רועש ומצומצם (היתה גם אפיזודה קצרה עם אביו של סאם), חזרנו רק לדמויות ישנות וסגרנו קווי עלילה קיימים. האינסטינקט של היוצר הוא לסגור את קצוות הסיפור לקראת הסיום, אבל בניוף ווייס היו צריכים להתנגד לאינסטינקט הזה כדי לשמר את כוחה של היצירה. אם אין דמויות חדשות ואין עלילות חדשות אז אין עתיד, אם אין עתיד אין חיים, הכל מת, רק מסתכל לאחור. השינוי היה ניכר במיוחד בדיאלוגים בעונות הסיום, שהורכבו בעיקר מציטוטים והתייחסויות להתרחשויות בעונות הקודמות. הדמויות הרגישו כמו סיכום של מה שהן היו, לא בני אדם אמיתיים שפועלים בעולם ומתפתחים.

כנראה שאיך שלא היו סוגרים את זה, הסיום היה מלווה בתחושת אכזבה מסוימת. אבל גם אם אי אפשר למצוא סוף מושלם, היה בהישג ידם סוף טוב יותר שהולם את היצירה. כל מה שהיה דרוש זה לוותר הסגירה הקצרה והממוקדת, להמשיך להציג דמויות ולפתוח עלילות, להמשיך לבנות עולם. בשלוש עונות מלאות היה אפשר לפרוש את ההתרחשויות בצורה מדודה ושלמה יותר, ולשמור עלילות צדדיות ושוליות עד לקו הסיום. השלד העלילתי היה בסדר גמור, אבל היוצרים הגישו לנו אותו נקי מבשר, עירום ותלוש. הגוף החי, הנושם, המלוכלך והמדמם שנבנה לאורך שש עונות, הפך תוך עונה וחצי לבובת ראווה ריקנית. במקום לסגור את הסדרה בבום גדול, הם היו יכולים לאפשר לה להמשיך לחיות כאילו הסוף לא עומד להגיע בכל רגע. לשמור על משחקי הכס עד הרגע האחרון.