בקטע לגמרי לא מתוכנן, צפיתי בצמד פרקי הסיום של ״מחוברים 8״ כשהייתי בחו"ל, כמו מחווה למחוברים עצמם שבמהלך העונה האחרונה טסו לחו״ל יותר מבכל עונה קודמת. כמוהם, גם אני, חשתי שהעולם הולך וסוגר עליי בפרקים האחרונים - בין אם זה בעיות בתקשורת עם בן הזוג (קרול ומיקי), מחשבות על עתידי המקצועי (רינת) או "סתם" מיחושים פיזים למיניהם (אמיר וארקדי שלא נדע). בקיצור, כל הסיבות הנכונות לקחת צעד אחורה ולהסתכל על הכל מרחוק.
השבוע האחרון של אמיר פרישר גוטמן ז״ל
את טורי העונה הקפדתי לסגור בהתייחסות לשבוע שחלף על אמיר. החלטה שהתחילה כמעין כבוד אחרון למחובר מספר אחת של העונה, והמשיכה כמסורת. את הטור שסוגר את העונה אתחיל באמיר. וכשאני כותב אמיר אני מתכוון, כמובן, גם לינאי ורוי, הבנים שנשארו אחריו וריגשו אותי עד דמעות לא פעם במהלך העונה. כפי שכבר דווח בכל מקום, למרות שאמיר תיעד את חייו עד רגעיו האחרונים ממש, אלה מהיום הנורא ההוא בחוף בעתלית, החומרים האלה - לא נכנסו לסדרה. ובצדק.
פרק הסיום של אמיר הוקדש למאבק המשפטי שלו מול בית החולים איכילוב, לצד נסיעה משותפת שלו ושל רוי לאילת וטיסה של ינאי לסין. מה כבר אפשר לומר על הימים האחרונים האלה? מתחת לכל מיני משפטים על מוות שהעורכים הכניסו בשפע ("מי שמת לא מתעורר"), מדובר בימים רגילים למדי של משפחת פרישר-גוטמן. הרבה יותר מהרצון להוכיח לנו שאמיר פרישר-גוטמן נשא על גבו את האבחון השגוי בסרטן עד יומו האחרון, הפרקים בהשתתפותו של אמיר היוו הוכחה ניצחת לטענה שגם נאמרה במפורש על המסך - אהבה היא אהבה היא אהבה. המשפחה הקטנה שאמיר וינאי בנו להם היא אות ומופת לנורמליות. בין אם מדובר בסיפורים לפני השינה, פינוקים מחו״ל או סצנות קנאה. הם פשוט אנשים כמוני וכמוכם. אין פה גלאם יוצא דופן. פשוט חיים רגילים שהפכו בין רגע לתסריט של סרט שאף אחד לעולם לא יבין. עדיין לא ידוע אם ינאי יבחר להמשיך בחיים הציבוריים של אמיר, בין אם במלחמות עבור המטרות הציבוריות שהציבו לעצמם יחד או כאושיית טלוויזיה בפני עצמו, אבל מה שבטוח - הוא ורוי הקטן (שהוא בעצמו כוכב שאנחנו מתפללים לראות עוד ממנו כשיגדל) צריכים לעבור תהליך ארוך של החלמה וריפוי. תהליך שאין לו שום קשר למה שראינו על המסך.
השבוע האחרון של רינת גבאי
מהפרק הראשון היה ברור (וגם נכתב) שאילולא אמיר פרישר-גוטמן ז״ל והסיפור יוצא הדופן שלו, רינת גבאי הייתה מוכתרת בקלילות ככוכבת הגדולה של העונה. כמו כל תואר, גם תואר הכוכבות של גבאי מגיע מתוך עבודת צוות - בלי דורון והילדות שירי, נועה ויעלה, רינת לא הייתה הופכת לדמות הצבעונית ומלאת הסתירות שהיא, כך שהקרדיט הולך גם אליהם. השבוע רינת ודורון חגגו יום נישואין, ודווקא עכשיו דורון החליט לצאת לנקות את הראש בחו״ל ולהשאיר את משחקי התפקידים שתיכננו לכבוד המאורע (מפיק אכזר וילדה כוכבת) לערב אחר. מערכת היחסים של רינת ודורון היא היציבה ביותר בסדרה, אבל אין ספק שיש שם בעיה קשה בתקשורת. כשרינת רוצה לשנות את הכיוון המקצועי שלה ולהפוך לזמרת ששרה למבוגרים סטייל דיקלה (רעיון לא רע) דורון מתפרץ עליה כאילו חרב עליו עולמו, ומתעלם מכך שהסיפור הוא בכלל רינת שרוצה לברוח מהכלא שבנתה סביבה.
מאז שהסתיימו צילומי הסדרה, רינת גבאי לא הפכה לשם שיגרום לקרן פלס או מירי מסיקה לחוש צמרמורת קטנה בעמוד השדרה בכל פעם שהיא מוציאה שיר חדש. אבל אל דאגה, אם תפתחו לרגע את ספר התנ״ך שלפניכם תראו שגם שאול בן קיש בסך הכל יצא לחפש את האתונות ומצא את המלוכה. מכל משתתפי העונה, רינת היא האחת שבאמת גילינו מחדש ואין ספק שאנחנו הולכים לראות אותה ואת דורון עוד הרבה בזמן הקרוב.
השבוע האחרון של קרול צבי ויינר
לרגעים נדמה שקרול תקועה בלימבו, מן עולם ביניים בין גן עדן לגיהנום. מצד אחד - היא יצאה מהמעגל המשפחתי החולה שנולדה אליו, היא כבר תחת חסות של אמא שנכנסת ויוצאת ממוסדות, היא אישה עצמאית עם עסק בבעלותה ואין אחד/ת שלא מסובב אחריה את הראש כשהיא חולפת ברחוב (לא שזה חשוב באמת). בקיצור – על הדף היא סיפור הצלחה; אבל מצד שני - הזוגיות שלה עם מיקי היא חתיכת הר מתעתע ומפחיד. בכל פעם שנדמה לך שהתקרבת לפסגה של הדבר הזה, הוא חושף בפניך שביל חדש ומפותל יותר, בו מיקי ממתין עם חבית של גולדסטאר. גם הבר שהם מנהלים ביחד הוא חתיכת אתגר, כך שאין כמעט יום אותו קרול לא מסיימת בריב עצבני במיוחד על ניהול או הערות משמעת.
אבל למה להתרכז בשלילי? אחרי היריון שנמשך נצח (או שמונה שבועות, בשבילנו), במהלכו הגיעו לכל קורסי ההכנה לילדה, נפגשו עם דולות ועיסו את הפרינאום - קרול ומיקי הם זוג הורים. במהלך העונה קרול דיברה על כך שהשותפות עם מיקי היא דבר שמזיק לה ולעסק, עכשיו יש להם שותפות חדשה שהם לעולם לא יוכלו לפרק. מפחיד, לא? כאות של רצון טוב, מיקי התגלח לפני המאורע, לא צעד נורא מורכב אבל עדיין מחווה שמראה על רצינות. כשהסכימה להשתתף בסדרה קרול ידעה איזו מערכת יחסים יש לה בבית, ורק על זה צריך להוריד בפניה את הכובע. שאר המשתתפים שמו על הכף את החיים האישיים תמורת דחיפה לפרויקטים מקצועיים, בעוד קרול פשוט נתנה לנו ללרלר על הקישקע שלה בלי שיוצא לה מזה דבר. אז תודה לך, קרול, והמון בריאות למשפחה החדשה. נמשיך להתראות ברחובות העיר ולהחליף מבטי "את/ה מוכר/ת לי".
השבוע האחרון של ארקדי דוכין
בסצנה האחרונה של העונה זה היכה בי - לאורך כל הדרך ארקדי דוכין היה הוונדה שפרד של העונה. השירים שלו היו רגעי הפורקן שליוו את המחוברים כמוזיקת נושא שרק אנחנו שומעים. אפשר ממש לדמיין איך כמו החברים מ"אלי מקביל", גם המחוברים מגיעים בסוף כל שבוע אל הסלון של ארקדי וסימה, אוכלים ארוחה טובה ומדברים על השבוע שחלף. במבחן ה"למה הוא צריך את זה?", ארקדי הוא באמת המחובר היותר מסודר - השירים שלו עדיין מושמעים יפה ברדיו ומקומו בהיכל התהילה של הרוק הישראלי כבר הובטח מזמן. אז האם הוא הסכים להשתתף רק כדי להזניק את קריירת ההיפ הופ שהוא חולם עליה? בספק. מה שיצאנו איתו הוא תיעוד מיקרוסקופי של מאחורי הקלעים של הרוק הישראלי - תמיד שמעתם שמשעמם שם ולא זוהר בשום צורה ואופן? בואו לראות מקרוב את סימה שוקלת לארקדי ירקות כתומים על המשקל.
אם היה מדובר בריאליטי מסוג אחר, הזוכה בפרס השני וחביבת הקהל הייתה סימה דוכין, האישה שאין יום רע מספיק שיוכל לנצח את החיוך שלה. תמיד שאלתם האם אדם דיכאוני חייב לחיות עם אדם דיכאוני אחר? כזה שיוכל להכיל את העצבות הקיומית הזאת? על השאלה הזאת קיבלנו תשובה חד משמעית - לא. סימה שלנו היא מצוף ורוד ענק בים שארקדי יכול להישען עליו בנחת ולא להכנע לגלי הדיכאון. בפוטו פיניש של העונה ארקדי סיפק לנו גם את הסצנה הביזארית ביותר - מסתבר שיש גן ילדים בו שיריו של ארקדי מנצחים את אלה של רינת גבאי, והוא הולך לתת מיני הופעה בפני הזעטוטים. מדובר בסצנה שהיא גם שוקינג וגם פאן טהור, ואני ממליץ גם למי שלא ראה את העונה כולה לצפות ברגע בו הוא מסביר לילדים בני 3-4 את משמעות המילים של "מלנכולי".
השבוע האחרון של איתי לוי
הפספוס הגדול של העונה. זה לא רק מיעוט הסצנות בהשתתפותו, אלא גם התחושה שצפינו באותם אירועים שוב ושוב. כבר בפתיחת העונה כתבתי שלוי מגיע למחוברים כשיש לו הכי הרבה מה להפסיד. יש סיכוי טוב שכשהוא נמצא בשיא הקריירה שלו, הוא לא יסכים לחשוף הרבה מחייו, וגם אז ידאג שהוא יצטלם טוב באינסטוש. אז אחרי שלמדנו על היחסים הקרובים שלו עם אימו החולה, ילדות המצוקה ברחובות והפחד שלו ממחוייבות, כל מה שנותר לנו זה לשמוע את אותם סיפורים בוריאציות שונות שוב ושוב ושוב.
רק בפרקי השבוע איתי פגש את ״האחת שלו״, בחורה צעירה בשם שנית, איתה הוא מרגיש שזה "הכי נכון". למה? מה בשנית שונה משאר הבנות? מה זה השם המוזר הזה? אנחנו לא נקבל תשובות לאף אחת מהשאלות הללו, כי איתי לא רוצה שנדע. כל מה שנותר לנו זה לנחש לבד וכשמנחשים לבד ומביטים מהצד, נדמה ששנית פשוט נראית קצת טוב יותר משאר הבנות. שום דבר מרגש לראות כאן. לפחות בגזרת אמא אפשר לסמן וי גדול של הצלחה. איתי, שהתעקש להופיע בקיסריה למרות העצות מיודעי דבר שאמרו לו שזו יכולה להיות התאבדות כלכלית, מילא את האמפי על הפרצוף שלהם וגם דאג שאמא תשב בכיסא הכבוד בשורה הראשונה. אין עין שיכולה להישאר יבשה מול אמא שמתפוצצת מגאווה על הצלחתו של הבן שלה (נכה או לא) ולא נותר אלא לפרגן בטירוף.
השבוע האחרון של מחוברים 8
מעבר לאירועים יוצאי הדופן שמתועדים בה, המפורסמים שלמדנו לראות באור אחר פלוס אמיר פרישר-גוטמן ז"ל אחד, "מחוברים" 8 תזכר כעונה לא טובה של המותג המצליח. זה ממש לא רק הדיכאון הקליני שאחז בה ובנו, אלא יותר המחסור בתהליכים שעברו על הדמויות. כן, כולם עברו משהו, בין אם פריחה או דעיכה, אבל אף אחד מהתהליכים שראינו לא הגיעו לקליימקס וגם אלה שכן היו - המוות של אמיר או הקיסריה של איתי - היו בסך הכל מסך יורד שנועד לסמן "סוף". אז האם זה צריך להיות הסוף של "מחוברים"? לא הייתי שולל את זה, לפחות עד שהסדרה תצליח להמציא את עצמה מחדש. זה שוב המקום להזכיר שהדברים שנכתבו כאן מתייחסים לחייהם של המחוברים כפי שהוצגו על המסך ומבלי היכרות אישית עם מי מהדמויות ואני מתנצל אם מישהו נפגע. בשורה התחתונה - כל מה שרציתי הוא להתחבר.
TVbee בפייסבוק