"לא לחייך! רק לא לעשות ככה. לא למצמץ עם העין. תפתחי את העין. טיפה את הבטן כאילו להכניס. הילי, ישר!...."; "כואבת לך הרגל? בסדר, זה יסתדר. זה רק צילום. באים, מחליפים. יאללה, תסתובבי". (מתוך "ילדה דוגמנית").

בית ספר לשחייה, נס ציונה. יום שלישי. 17.30. אמא ובן מגיעים לחוג שחייה. הילד עושה פרצופים כבר בכניסה וההליכה שלו מגומגמת ואיטית. אין מה לטעות - לא בא לו על השיעור. אין לו כוח למשקפת שמעיקה עליו, הסנפירים לוחצים לו אבל היא לא מוותרת. "באנו עד לכאן, אתה נכנס למים", היא אומרת בקול מתון ותקיף וזה נשמע כמו משפט שנאמר כבר עשרות פעמים בעבר. הוא לא מיילל. הוא כבר ילד גדול, אבל מה זה לא בא לו עכשיו לתת 60 בריכות. "זה לא מעניין אותי. אתה אלוף בזה ואני לא מוותרת. בסוף תמיד אתה יוצא וכיף לך, נכון?". הוא מתרצה, והיא שולחת אותו בנשיקה.

גם חברה שלי בדיוק סיפרה לי שהבן שלה נכנס לתוכנית מצוינות. "זה פעם בשבוע, 4 שעות באוניברסיטה. חתיכת מסע. התארגנו על קאר פול עם עוד כמה אמהות. אין, הוא אלוף. הוא יעשה את זה כמו גדול. זה קצת מעייף אחרי יום לימודים, אבל זה שווה כל רגע".

אצל חברה אחרת – העניין הוא שחמט. הילד שלה בחוג מכיתה א'. הוא עולה ל-ד' עכשיו. פעמיים בשבוע, הוא יושב שעתיים – מעביר פרש ורץ וצריח ומה שלא הם עושים במשחק שחמט. הוא בטח יודע טוב יותר ממני מה קורה שם בשחור-לבן. בהתחלה הוא עף על זה, עכשיו היא קצת צריכה ללחוץ עליו ללכת. בכל זאת, החברים משחקים כדורגל, הוא משחק עם הרץ בלי להזיע. אבל הוא הולך ויושב שעתיים והוא נעשה "תותח אמיתי". כי אמא שלו מתעקשת. האם הוא יהיה שחמטאי? אין לדעת. אבל כרגע, הוא בחוג שחמט. פעמיים בשבוע. שעתיים כל פעם.

אמש (שני, קשת 12) שודר סרטה של גלית גוטמן "בגובה העיניים - ילדה דוגמנית". במסגרת הסרט, התחקתה גוטמן אחר ילדות פלא, דוגמניות יפהפיות וצעירות מאוד מאוד ואמהותיהן ה"פושריות", כפי שהן עצמן מעידות. עולם הביוטי, המסקרה והפוזות מקבל חצי ביקורת ללא הפסק. וכשמדובר בפיה בת 7 שיודעת טוב יותר מבנות 30 מה עושים עם גלוס ואיך מורחים מסקרה – זה תמיד מוציא מאתנו כל כך הרבה שיפוטיות, כעס וזעם. עולם הדוגמנות הוא תמיד כזה – שנוי במחלוקת עד שמגיעה איזו בר רפאלי אחת וכובשת שער בספורטס אילוסטרייטד וגורמת לכולנו להרגיש כמו אמהות יהודיות גאות. בסוף כולנו אוכלים את זה כמו גדולים. או כמו שבתה של גוטמן אמרה בפריים הסוגר את הסרט "אמא, כולן רוצות להיות דוגמניות".

A post shared by Anastasya Averbukh (@anastasya_averbukh_official) on

מה שעניין אותי במיוחד בסרט הוא לא הילדות, ולא הפוזות. האמהות הן הכוכבות האמיתיות בסיפור הזה. קל כל כך להתעצבן עליהן אבל מה שאני ראיתי זה כמה מהן יש בנו. ראיתי אותן בכל כך הרבה אמהות שמקיפות אותי. וראיתי גם את עצמי. מסתבר שהאמא הזאת, הפושרית, התובענית, נטולת רחמים והאמפתיה לעתים נמצאת בנו. זו שלא תוותר לילדים שלה כל כך בקלות רק כי "הרגל כואבת".

בסופו של יום, כולנו חותרים למצוינות. או לכל הפחות לבינוניות שהיא קצת מעל לבינוני הרגיל. ממוצע זה לא אנחנו. והלוא בכל ילד יש את הדבר הזה שיש לו בייגלה עליו והאחריות שלנו לפתח אותו. מה, לא? הענין הוא שכל הורה פשוט בוחר איפה לשים את כל סל המאמצים שלו: עבור אחת זה יהיה בעולם המצוינות והמחוננות, עבור השנייה בעולם הג'ימנסטיק, עבור השלישית – בבלט, או כדורסל, או טניס. מה שהולך הכי טוב.

אני אגב עמוק בעולם השחייה. פייר? הבת שלי אלופה. מרשה לעצמי לומר זאת כי זה הכל שלה. זה לא שהיא נולדה לתוך משפחה אתלטית במיוחד. היי, בקושי חזה אני יודעת לשחות. אבל בכיתה א' היא החליטה שהיא רוצה לשחות. פעמיים בשבוע. שעה שלמה. 60 בריכות. אין חופשות. אין הפסקות. אז היא התחילה, והתקדמה וזו כבר השנה השלישית שלה שהיא עפה במים. והיא נפלאה. היא לא נחה לרגע. והמדריך גם לא ממש שש לרחם. ילדים בני 7 ו-8 מרביצים בריכות ולא מפסיקים. ולראות אותה כל כך טובה במה שהיא עושה, גורם לי גם לא לרצות לוותר לה.

A post shared by Hily Moskatel (@hily_moskatel) on



היא כל כך רוצה את זה – אז אם היא עייפה – נוותר לה? או שהיא רוצה להיפגש עם חברה דווקא אז, נאפשר לה? לא פעם יוצאת ממני האמא הזאת. המדרבנת, הפושרית, חסרת הרחמים. "אז תלכי לשיעור ואחר כך תיפגשו", "כואב לך הראש? בבריכה זה יעבור".

כל כך קל לנו לבקר מהצד את האמהות שהופיעו אתמול ב"ילדה דוגמנית". למה? כי עולם הביוטי מצטייר לנו כעולם שטחי ורדוד יותר מעולם המחוננות? כי הלוא אם היו רואים אמהות מרביצות תורה באיינשטיין הבא, יש להניח שזה היה נבלע לנו קל יותר בגרון. אבל לחנך ילדה מגיל צעיר לחייך לפי קיו, להתאפר לפי קוד מסויים ולהניע את הגוף בזווית הנכונה? עם זה קשה לנו. לא אשקר, גם לי לא היה פשוט לראות את זה מהצד.

אבל בעיקר הסרט גרם לי לתהות: האם להיות פושרית זה רע? האם לדרוש מהילדים את מה שידוע לנו שהם טובים בו זה פשע? ממה שאני רואה סביבי – בכולנו יש את זה. רגע לפני שמצקצקים על האמהות האלו, תחשבו על הפעם האחרונה שזה קרה גם לכם רגע לפני קפיצת ראש או משחק שחמט. מה ההבדל בעצם בין לדחוף כאן או כאן? תשאלו את עצמכם האם הילד מגשים את החלום של עצמו או את החלום שלכם?

מה שכן, רוצה רק להאמין שכולנו עושים את זה תוך ראייה אמיתית את הילד והצבת גבולות לעצמנו, לא פחות מאשר להם. מקווה שאדע תמיד לאתגר את הילדים שלי, מבלי לדחוק אותם לפינה ושאשכיל לדעת לעצור כשצריך בלי לשכוח למה בכלל נכנסנו לזה.

A post shared by Hily Moskatel (@hily_moskatel) on

***
בסוף השיעור, אותו ילד יצא מהבריכה. התנשף קלות מהמאמץ הכביר באימון, עם חיוך גדול על הפנים וסיפוק. הוא אמר לאמא שלו שהוא חייב להתקלח ושהוא רוצה גלידה. היא טפחה לו על הראש ואמרה: "בטח מאמי, אני מחכה לך בקפיטריה". היה נראה שגם היא תשמח לגלידה.