נראה לי שקודם כל היא הייתה יורה בי את אחד ממבטיה החודרים והמקפיאים, כאילו הייתי ילדה קטנה, ואני, בדיוק כפי שעשיתי בילדותי הייתי הופכת לשנייה לנציב מלח קטן ופוסקת ממעשי הקונדס שלי מיד.
אח"כ היא הייתה מתנפלת עלי, עוטפת אותי בשמיכת פליז עבה ומשפשפת את גופי באהבה ובערק תוניסאי עסלי (האוזו היווני וכל אניס מסוג אחר לא שווה גרוש לעניינים כאלה), ואחר כך היא הייתה נוזפת בי שלא יוצאים בקור כזה עם גופיה, ושזה מתכון בדוק לדלקת ריאות, ואיזו דוגמא אני נותנת לילדים שלי (הם בכלל בבית ספר ולא יודעים מזה כלום, אם לא תגלי).
למזלי הרב, אני מהרהרת תוך כדי ריצה, הסיכוי שאפגוש את ההורים שלי בבוקר חורפי מפזזים בין עצי האורן והחרוב בתוככי פארק בריטניה שואף לאפס.
כשהיינו ילדים, ביום בו ירד הגשם הראשון נעלמו כל בגדי הקיץ שלנו. כולל הכל. כאילו האדמה, שספגה לתוכה בשקיקה את הגשם הראשון בלעה בתור קינוח את כל בגדי הקיץ הנחמדים שלי ושל חמשת אחיי ואחיותיי. גם אם יומיים אחרי יצאה השמש בשיא חוצפתה. נאדה! היינו כבר תקועים עמוק בתוך בגדי החורף שלנו, מתים מחום, מזיעים ומקללים בלב את מי שהמציא את הדבר הזה: גופיה חורפית.
זה אחד ה"חוקים" בילדותי שכנראה הפריע לי ביותר. החובה ללבוש גופיה מתחת לכל בגד. קודם כל כי אותו אני זוכרת. ושנית כיוון שהייתי ילדה-בן וכל היום שחקתי כדורגל, כדורסל, מחניים והתאמנתי בקפיצות ובגלגלונים. ותאמינו לי שהיה לי חם!
הילדים שלי לא לובשים גופיות (מתחת לבגדים) בחורף, ובטח לא בקיץ. גל מסתובבת בשיא הקור בחולצה קצרה וסנדלים. אני לא מעירה לה. היא בטח לא עושה "דווקא" לאף אחד כי היא לא יודעת דבר על קונספירציית הגופיות. רק כשאנחנו קופצים לביקור אצל סבתא אני מצווה עליה ללבוש משהו, ליתר בטחון, ועל מנת שאמא שלי לא תנעץ בי את אותו מבט שהיא מעולם לא הפעילה, משום מה, על הנכדים שלה...
ה"חוק" השני שזכור לי מילדותי הוא האיסור המוחלט לצאת מן הבית אחרי מקלחת עם שיער רטוב. הוריי המקסימים האמינו באמת ובתמים (והם שיכנעו לפחות שניים מאחיי באמיתות העניין) שמי שיוצא אחרי חפיפה סופו להצטנן קשות ואיימו אפילו במיגרנה. יום אחד, בדיוק אחרי מקלחת, באחד מהתקפי המרדנות שלי, גילית לגמרי במקרה שאין כייף גדול יותר מלייבש את שיערך הרטוב (ובאותה הזדמנות את דמעות הכעס והנזלת) ברוח הטבעית, הנושבת, מה לעשות, בחוץ!!! המתנתי לצינון בסבלנות ובקבלת הדין יום, יומיים כשהוא לא הגיע המשכתי לבדוק את העניין באופן שיטתי, על מנת לבססו מדעית ביום מן הימים. ייבשתי את שערי ברוח מדברית וברוח שבאה מן הים, בהרי ההימליה ובמרומי הר החרמון, בחפיפה עם מרכך ובלי, בשיער ארוך וקצר וזה פשוט לא עבד. הצינון לא בא. בסופו של דבר לא נהייתי מדענית דגולה, אבל עד היום חסכתי לעצמי אלפי, אם לא עשרות אלפי שקלים, בפן טבעי באדיבות הרוח.
החוק השלישי המשמעותי הופר בהיותי בת 16. יצאתי לטיול מטעם התנועה. נלכדנו בשיטפון במדבר יהודה. בסוף היום היינו הרוסים לגמרי. רעבים ומותשים. הכינו לנו תה חם ואירגנו לנו בקיבוץ ערמת מזרנים בחדר גדול. כל החברים שלי נבלעו מיד לתוך שקי השינה ונרדמו תוך דקות ספורות. חוץ ממני. ישבתי בפינת החדר הדומם על המזרן, אובדת עצות, מתלבטת ומתחבטת בסוגיה הרת גורל. לצידי שכב לו כמו מת התרמיל שלי הירוק, ומתוכו נשמעה זעקה צורמנית: "שלא תעזי להירדם בלעדיי! מה תגיד אמא שלך על מחדל שכזה? לא מספיק שכמעט נסחפת בשיטפון ולא סיפרת לה כלום. עכשיו את גם זוממת להירדם בלי פיג'מה. בושה! לאן תגיעי בקצב כזה?" עיני עמדו להיעצם בכל רגע. כולם כבר נרדמו. ישנים שינה עמוקה, על ארשת פניהם לא ניכר שמץ של ייסורי מצפון. הם ישנו כמו תינוקות, עם הבגדים המטונפים, וחלקם אפילו עם הכובעים והנעליים (שומו שמיים!).
בבוקר התעוררתי עם רגשי אשם עמוקים. נרדמתי עם בגדים! איך יכולתי? כיצד מעלתי באמון שנתנו בי הורי המקסימים? לילה אחד אני ישנה מחוץ לבית וכבר בועטת בכל החינוך שהעניקו לי באהבה רבה! איך, לעזאזל נרדמתי בכלל בלי פיג'מה? כשחלפו הדקות הסתננה למוחי המתייסר מחשבה סוררת שלוותה בתחושת חופש ועצמאות תהומית. אפשר להירדם עם בגדים! עובדה: סביבי היו המון אנשים חופשיים ומאושרים שלא לבשו פיג'מות וישנו כמו גלמים. זה אולי פשע לא קטן אבל בהחלט חוסך כמה דקות בבוקר...
"חוקים" הם בהחלט נושא שאפשר לדוש בו ללא הרף בהקשר המשפחתי. האם הם נחוצים ולמי? האם חוקים נועדו מלכתחילה על מנת שילדים סוררים כמוני יעברו עליהם? האם אנחנו חייבים לתחום גבולות לילדנו או שמא מוטב לפתור כל בעיה לגופה. האם ילדים שחיים עם המון גבולות וחוקים הם בהכרח ילדים "טובים" יותר? ומי בכלל רוצה ילדים כאלה?
הפרק האחרון של "אמא מחליפה" הותיר בי תחושה לא נעימה, כמו בטח לעוד הרבה אנשים. חבל. זה היה עשוי להיות אחד הפרקים המעניינים בסדרה. שתי נשים צעירות, צבריות, לכאורה אין הבדל מהותי ברקע התרבותי חברתי ממנו הגיעו, אבל הפער היה עצום. באמת חבל.
אני תוהה ביני לבין עצמי, מה לכל הרוחות הביא את גילת, אישה שברירית וחרדה, שמעולם לא נפרדה מבנותיה, מביתה ומבן זוגה, שמעיניה היפות זולגות דמעות רק מהמחשבה שהיא עומדת להיות לבדה לשבוע (טוב, קצת פחות). מה לעזאזל גרם לה לערוך על עצמה ניסוי שכזה ועוד לעני המצלמות בפריים טיים מול פני האומה (הנדהמת, תודו!). אני שואלת את עצמי אם לא יותר הגיוני היה שגילת תיסע לה להודו לאיזה שבוע שבועיים (טוב, אולי בעצם התרבות שם לא מספיק מפותחת עבורה. שלא לדבר על הריח), או אולי למרוקו הקסומה (אוי לא! היא בטח תסבול נורא מהמוסיקה שם)? טוב, סתם שתיסע למדבר לכמה ימים ותבדוק את עצמה. למה לקלקל לנו ככה תכנית? נו, באמת!
אהבתי מאוד את משפחת אלפסי. הורים חמודים וזורמים. קרן, אישה פתוחה, בטוחה בעצמה, מקרינה טוב לב, רגישות והבנה לכל הסובבים אותה. מביטה על הילדים בגובה העיניים. אהבתי את גישתה האופטימית לחיים. חופשית ומשוחררת מפחדים מיותרים. למען האמת נדמה לי שזו המשפחה שהזדהיתי איתה ביותר (חוץ מעניין המיטה המשותפת - עד איזה גיל זה פועל? ומה קורה לילד שמגיע לגיל בו "בועטים" אותו מן המיטה? תחשבו על זה. זה יגיע מהר משחשבתם).
ליבי נצבט כשאורן המתוק התפרץ בבכי מר לתוך גופו האוהב של מוטי, בכי שהמחיש לי עד כמה הייתה החוויה (והתנהגותו ה"אלימה") קשה מנשוא ויוצאת דופן עבורו. ילד בן חמש לא יכול להתעמת עם אישה שהיא לא אמא שלו. אבל הוא בהחלט יכול לבכות בכי אמיתי של חוסר צדק שנעשה לו ולקרוע לנו את הלב.
ולסיום - חבל ששגיב ימשיך לשיר רק במקלחת, לפני ואחרי המדורה של ל"ג בעומר. אם זה חלום חייך, לך על זה, ועכשיו!
