הבוקר החלטתי שזהו, אין יותר תירוצים. מזג האוויר נפלא. אין חמסין וגם לא יורד גשם, סוכות חלף ועמו הפסטיבל שהפקתי, אין לי קבוצה ב"מוזה", ואפילו, בשביל להסיר ספק, התחדשו סוף סוף הלימודים וכל שלושת ילדי המתוקים עלו להסעה (בעודי מכורבלת במיטה) ונסעו להם לבית הספר. בקיצור הגענו ל"אחרי החגים".
רוח נעימה נשבה בחוץ, והעיפה מחטי אורן דוקרניים לחצר שלנו, איפה שפעם צמח לו דשא ירוק. ואני תהיתי היכן הם עלי השלכת הכתומים שלמדנו עליהם בבית הספר. דני הכין לנו כוס קפה מצוין ונסע לעבודה, וכבר אז ידעתי בתוך תוכי שזהו. הגיע הזמן לעשות את זה!
הבטתי עליהם בהיסוס, מנסה לקלוט ולו רמז דק שיקל עלי בהחלטה. הם בהו בי חזרה במבט אפור מטאלי חסר הבעה. ואז, ברגע אחד של תעוזה הנפתי אותם באוויר, עליתי בתנופה את המדרגות, ויצאתי למסע האופניים הראשון שלי זה שנים... היה נפלא. וכל מילה נוספת מיותרת!
חזרתי די תשושה, מקווה שאף חבר לא יזהה אותי בדרך, גוררת אחרי את האופניים בעליות קטלניות, ושוברת את הראש על מה, מכל מה שצפיתי בו בתכנית האחרונה של "אמא מחליפה" כדאי להגיב.
האמת היא שברגע הראשון רציתי "לרדת" על עמוס, בעל זכויות היוצרים על המשפט הכי מעצבן של התכנית, שנפלט לו כדרך אגב, ושעדיין מהדהד לי בראש, כאילו מישהו הטיח את העלבון הזה בי ולא בבת זוגו לחיים: "איילת היא המדיח אנושי שלנו..." (בתשובה לשאלתה של תמי למה אין מדיח... כמה שנון מצידו).
התחשק לי להבהיר לו מה אני באמת חושבת על גברים מסוגו, שלא תורמים כלום למוסד המבהיל הנקרא "ניהול משק הבית", שלא לוקחים חלק ואחריות בטיפול ובחינוך הילדים, שמעדיפים לעמוד מהצד ולפקח על התנהלות המשפחה, בפוזה של אבא מגניב וילד נצחי. הייתי מטיחה בו שהוא בעצמו סוג של מכונה אנושית, שלא אפרט מה היא מייצרת (כי בטח יצנזרו אותי) רק אומר שמלבד התוצר הסופי - הילדים, נדמה שתרומתו לעסק המשפחתי דלה וחסרת משמעות והשפעה. ואולי בגלל זה הוא צורח בנוף הפתוח, הסובל הכל (תאמינו לי, גם אותי, רוכבת על אופנים בבגדי ספורט)
אבל אז החלטתי שזה לא הוגן "לרדת" על מישהו רק בגלל שיש לי טור קבוע (כמו כל המבקרים המאוסים, הכאילו שנונים, שנדמה להם שהם יודעים תמיד הכל ועושים הכל יותר טוב. נראה אותם משתתפים בתכנית), וגם הבנתי - מה שידעתי קודם אך התחדד מאוד בעקבות השתתפותי בתכנית - שלכל מטבע יש שני צדדים, ולכל סיר יש מכסה, ולעיתים הפרה מניקה יותר משהעגל רוצה לינוק, ועוד כהנה וכהנה קלישאות שעלו במוחי הקודח תוך כדי דיווש באופניי, ושניה לפני שכמעט נמרחתי על הכביש והתבזיתי לעיני עדר כבשים אדישות למראה.
לתומי, חשבתי שהאשם הוא באותם גברים אינפנטילים או מצ'ואיסטים (זה גם הולך ביחד לפעמים), שלא נאה להם לחלוק את מטלות הבית המאוסות עם האישה, ומצליחים להתחמק מכל דבר שלתפיסתם הוא בגדר תפקידים נשייםאמהיים.
נשות כל העולם – התעוררו! לכן יש חלק מכריע ביצירת המצב, שהוא (בעיני לפחות) בלתי נסבל ובלתי שוויוני.
והפעם, לצורך העניין אני "נטפלת" לאיילת, שהרי היא בעצמה אומרת שהיא: "כמו אמא תרנגולת שמכנסת תחת כנפיה את כל הגוזלים" (כנראה גם את עמוס הגוזל הנצחי), וביתה אף מוסיפה: "אמא לא מאצילה סמכויות. היא יודעת שהיא עושה הכל הכי טוב"
ובסיום התכנית איילת משתפת אותנו בתובנה: "הייתי רוצה להוריד מעצמי (מטלות) בלי להרגיש אשמה".
גם כשהגעתי למשפחת כהן המקסימה בקדש ברנע חשבתי, לתומי, ששלומי אשם בכך שאלזה נושאת בכל מטלות הבית. בכל הזדמנות הוא אמר לי: "אלזה לא מרשה לי להכניס כלים למדיח, היא עושה את זה הכי טוב" או " אלזה לא אוהבת כשאני תולה כביסה כי כשהיא תולה הכביסה יוצאת ללא קמטים" וכהנה וכהנה משפטים שהותירו אותי המומה, כי הרי גם אני לא קיבלתי שום תואר בהפעלת מדיח או בתליית כביסה, ולמרבה הבושה פספסתי את השיעור בו לימדו איך בדיוק מטגנים שניצל שיצא זה הרגע מהמקפיא, שלא לדבר על הפסטה עצמה שנדבקה בתימהון לתקרה של שלומי ואלזה, ומי יודע מה עלה בגורלה
בדיעבד, הסתבר לי שאלזה אכן שמרה בקנאות על הטריטוריה היחידה בה הייתה לה שליטה מלאה. טריטוריה בלתי מעורערת בה היא יכלה למלוך לא חשש מפני הפיכה או מרד, שהרי מי כבר ירצה להשתלט על הטינופת במטבח, להסתער על שואב האבק, לעמוד באמצע הממלכה הנכספת בכל יום, לבחוש בסירים מבעבעים ולנשום מלא הריאות אויר צלול בניחוח שניצל מטוגן, וכל זה כמובן, בלבוש מלכות בדמות טרנינג מהוה ונעלי בית.
ולסיום (איך אפשר להתעלם ממשפט הפטרוזיליה האלמותי?), אחר הצהרים כשישבתי במסעדה עם חברה, הזמנתי סלט קצוץ דק עם המון לימון ופטרוזיליה ולא יכולתי שלא להיזכר בתמי, ובמשפט התמוה שלה בעניין הצמח הירוק שנתקע בין שיני. אולי יש לפטרוזיליה עומק מטפורי שלא ממש הבנתי, ואולי יש לי פחדים ודעות קדומות על כוסברה, שמיר ופטרוזיליה (מישהו צריך לחתוך אותם, למען השם). מה שבטוח זה שאני על פרחים לא מוותרת! ואז, ברגע של חולשה, נסעתי ישר למשתלה שלי, רחרחתי את כל הפרחים הנפלאים שנראו נבוכים משהו, (כנראה גם הם צפו בתכנית) כמעט קפאתי למוות במקרר הענק וקניתי לעצמי זר פרחים ענק ריחני ומדהים!
זה עלה לי הרבה יותר משדה שלם של פטרוזיליה (כולל מיסים למינהל), ובכל זאת שווה כל גרוש.
ולסיום (באמת) - בשבילי הגיבורה האמיתית של התכנית היא נעם, אחותו הקטנה של פלג, שלא חששה לומר את דעותיה, לעמוד על זכויותיה בענייני המחשב ולא נכנעה לסחטנותו של אחיה (שמשום מה זכה לפופולריות רבה) - כל הכבוד!
