"אני לא מאמינה שאת לא מגיעה לטקס! אני לא הייתי מפספסת את זה בחיים!"
"אתם לא נשארים לטקס? מה קרה? הולכים לשתות קפה??? אבל זה אירוע של פעם בחיים..."
אלה רק חלק מהתגובות שקבלתי מהורים לילדים בכתה של רועי, לאחר שהסתבר לי שמכסת הייסורים שלנו, כהורים לילד בכתה א' עדיין לא הסתיימה.
באותו בוקר השכמנו קום, ליווינו את רועי לתחנת האוטובוס בפעם הראשונה בחייו, כולו חגיגי ומתוק, תיק חדש של ספיידרמן באדום וכחול בוהק מונח על כתפיו, שרשרת שקניתי לו מקליפת אגוז קוקוס עם הסמל האהוב עליו, נעליו הנצחיות מטופפות על האספלט, כמו עוד עשרות נעלי קרוקס קטנות בצבעי הקשת שהתנקזו לאותה תחנה בהמתנה דומעת לאוטובוס הצהוב.
"רצוי לשלוח את הילדים באוטובוס כבר ביום הראשון" נאמר במכתב שקבלנו מכמה הורים מודאגים ומעורים במיוחד. אח"כ נסענו בשיירה ארוכה אחרי האוטובוס, כל הורה עם מכונית נפרדת (צריך בכל זאת להגיע אח"כ לעבודה), מובן שלא הספקנו לשתות עדיין את הקפה של הבוקר, החניה בביה"ס הייתה עמוסה, ופספסתי את הנסיך הפרטי שלי יורד מהאוטובוס. המנהלת, לעומת זאת, קיבלה כל ילד בברכה ברדתו ממדרגות המטוס, סליחה, האוטובוס, כאילו היה עולה חדש שהגיע סוף סוף לארץ הקודש.
אח"כ הצטרפנו, דני ואני לטיפוס האינסופי במדרגות המובילות להיכללבית הספר, אוחזים בידו ועוטפים אותו באהבה כנה ואמיתית של אמא ואבא המלווים את ילדם הקט לאחת מתחנות חייו. הוא מלא ביטחון, הנסיך הקטן שלנו, יודע בתוך תוכו שתמיד נהיה שם לצדו. שבשבילנו הוא הכי יפה ומתוק וחכם, הכי מוכשר והכי... שלנו. גם שתי אחיותיו האוהבות הלומדות באותו בית ספר מוסיפות מן הסתם לביטחונו. ואז עלינו איתו לכתה א המלכותית, שם עמדנו שעה ארוכה והקשבנו למורה, ולמנהלת, והכנו כרטיס ברכה, והעברנו את המחברות והקלסרים למגרה הנכונה, ואת הספרים לארון אחר, וסימנו הכל בשם, והזכירו לנו שוב את עניין ארוחת הבוקר המזינה, ולמה בדיוק הם מתכוונים, ונא לא לשכוח להביא מפית מבד. (מתכוונים אלי! אף פעם לא הבנתי את עניין המפית. האם לא יותר הגיוני והיגייני להביא מפית ניר פשוטה שנזרקת לפח עם שאריות הסנדוויץ'? למה בסוף יום עבודה אני צריכה לגלות במקרה מפית בד מלאה בעובש, דביקה ממה שהיה כנראה פעם בננה? אם מישהו ציפה ממני לכבס את הדבר הדוחה הזה הוא וודאי יתאכזב. מבחינתי גם לזרוק אותה ישר לפח, תוך עצירת נשימתי, זה מעשה אימהי הירואי).
השעה הייתה כבר 9:00 בבוקר. נאמר לנו שהלימודים ביום זה יסתיימו בשעה 12:00, עובדה פשוטה שהותירה לי שלוש שעות עבודה בלבד. לא כולל קפה. ואז, לפתע התחוורה לי האמת, שמשום מה לא היה לי מושג על קיומה, שבשעה 10:30 מתקיים טקס לכבוד ילדי כתות א', בפתק שנתחב לנגד עיניי נכתב משפט המחץ, קצר אך ארסי, משפט שניתן לפירוש, ונושא בחובו הסתמכות על מטען כבד של ייסורי מצפון והמלצה/רמז עבה להורה המושלם... "ההורים מוזמנים".
מה לעזאזל הם חשבו לעצמם? למה חייבים להזמין את ההורים לטקס ובכך לטרפד להם את כל היום? הרי ברור שבשלב זה האבות נוסעים לעבודתם והאמהות המסורות ממתינות שעה וחצי לתחילת הטכס, כי הרי ברור שאין להן משהו יותר חשוב לעשות, ואחרי הטכס ימתינו בסבלנות עוד שעה, כי כבר אין טעם לחזור הביתה, אולי מקסימום יקפצו לעיר הקרובה לעשות קניות לפני שיכינו צהריים לזאטוטים. משהו מסובך במיוחד, שניצל וצ'יפס לכבוד היום הראשון בכתה א'...
החלטתי שאני לא נכנעת לסחיטה. באמת, יש גבול. דני ואני תכננו לחגוג את תחילת שנת הלימודים (סוף סוף) בארוחת בוקר בבית-קפה שנפתח באזור. אני לא מתכוונת לעמוד עם עוד חמישים אמהות דומעות ומרוגשות ולנפנף לילד שלי באולם ספורט דחוס ומלא ילדים רעשניים, ולזהות את הילד שלי ממרחק רק בזכות זה שהוא כזה גבוה ועובר בראש את כל ילדי השכבה. זה מתכון בדוק לכאב ראש, שלא לדבר על כך ששלוש שעות העבודה החסרות יתממשו להן מן הסתם, בשעות אחה"צ הארוכות, בהן אהיה דבוקה לנייד, ובמקום לפטפט עם רועי ולנשנש אותו אאלץ לשלוח מיילים ולסגור עניינים עם לקוחות עצבניים, כאלה שבטח השתתפו בטקס...
החלטתי לנקוט אותה אסטרטגיה סחטנית כשהבטחתי לרועי שאגיע לקחת אותו אחרי שיסתיימו הלימודים ונלך יחד, רק הוא ואני, למסעדה הסקוטית האהובה עליו (כינוי הרווח במשפחתנו לביקור ב"מקדונלד'ס"). במורד המדרגות, דקה לפני שהגענו לחניה, פגשתי חברה שלי, אישה מדהימה, פסיכולוגית במקצועה, שבנה לומד עם רועי בשכבה, כשעניתי לשאלתה הצפויה בהתרסה (כבר הייתי די עצבנית מכל השאלות וממחסור בקפאין) "אנחנו הולכים לחגוג בבית קפה, ולא, לא נספיק להגיע לטקס", היא כווצה את ענייה היפות בתדהמה, והביטה בי (ולא בדני, חלילה) כאילו אני היצור האימהי הכי מוזר בעולם.
"מה קרה לך? זה יכול לגרום לו נזק בלתי הפיך, את רוצה שמגיל כזה הוא יתחיל טיפול פסיכולוגי??? אני בטוחה שבסופו של דבר תחליטי לבוא".
אז זהו, שלא!
ישבתי עם דני בבית הקפה, שתינו שני ספלי קפה נפלאים, בנוף מדהים, שוחחנו על הורות ועל ייסורי מצפון (לא שלנו!), ועל כך שבשנים האחרונות נדמה שההתבטלות של ההורים הפכה להיות כל כך פופולרית, והמעורבות של הורים בחיי בית הספר הפכה אובססיבית ממש, ושמחנו כל כך לאשר את מחשבותינו ודעותינו ואמונתנו הדומות על כך שאנחנו, כשני בני אנוש בוגרים, כאבא ואמא, בידנו הכוח הסמכות והיכולת האמיתית לחנך את ילדינו ולהפוך אותם לאנשים טובים, סובלניים, פתוחים ואוהבים.
בסוף היום, אחרי שסיימתי את כל הטלפונים והמטלות לאותו יום, ואחרי עוד כוס קפה, עזבתי את בית הקפה החביב, קניתי גרנולה טובה בחנות התבלינים הסמוכה, ונסעתי מלאת אנרגיות וגעגועים לבית הספר לאסוף את הנסיך שלי. הוא ציפה לי בעיניים זורחות, צעד לקראתי כולו קורן, חיבקתי אותו והדבקתי לו נשיקה ענקית, והוא לא התנגד ולא התבייש וכמו שהבטחתי, נסענו לנו לאותה מסעדה סקוטית מזינה.
בסוף היום, כשעליתי להגיד לו לילה טוב, שאלתי אותו האם הוא מתרגש ומה היה לו הכי כיף ביום הראשון בכתה א'. הוא הביט בי בתמיהה ואמר "הכל היה כיף, אמא, זה בדיוק כמו הגן רק בניין אחר וכמה ילדים חדשים שאני לא מכיר, ושנייה לפני שהוא נרדם, מגרד לי את האצבע כמו כשהיה תינוק, הוא הגיע לעיקר: "אמא, מתי שוב תיקחי אותי לאכול במסעדה הסקוטית?"
צפיתי בתכנית האחרונה של "אבא/אמא מחליפה" בהנאה גדולה. סוף סוף תכנית נעימה. שני אבות מתוקים שלוקחים הכל ברוח טובה. לא באו לתכנית עם רצון לחנך אף אחד. נעימי הליכות וחביבים.
אני חושבת שגם יעקב וגם רון הבינו שהתמסרות טוטלית וביטול עצמי מוחלט לא בריאים לאב (או לאם) בדיוק כמו התעלמות מוחלטת מהילדים והפספוס הצורב שמלווה הורה שלא לקח חלק בחוויה הקסומה המתמשכת של גידול הילדים. לדעתי עלינו, בתור בני אדם בעלי רצונות, צרכים, תחביבים ושאיפות, להגיע למצב בו צרכינו כמבוגרים ישתלבו בהרמוניה בצרכי ילדנו, (ואולי ראוי היה לרשום זאת הפוך) תוך כדי כיבוד הילד ורצונותיו אך בשום אופן אין להציב את רצון הילד במרכז. זהו מתכון לכישלון בחינוך הילדים. זה הופך את הקטנטנים למניפולטיביים. לסוג של מבוגרים קטנים.
במקביל לעולם המדהים הזה שנקרא ילדות, ולפריבילגיה שלנו כהורים לקחת חלק בעולם זה, קיים גם עולם המבוגרים, שאין לבטלו בפני עולם הילדים ובעיני הוא חשוב לא פחות: החברים שלנו, המסיבות, האהבות שלנו, הרצון שלנו להתפתח ולצמוח ולהתקדם, והחשוב מכל: טיפוח הזוגיות. הזנה בלתי פוסקת של בן זוגך/בת זוגתך. ואף פעם לא לתפוש את בן הזוג שלך כדבר מובן מאליו.
אכן הייתה תכנית מהנה ומעניינת שגרמה לכל משפחה להציב את עצמה על הסקאלה שבין יעקב לרון. חיוך מטומטם היה מרוח על פרצופי עד סוף התכנית. חבל שלא כיביתי את הטלוויזיה לפני הפרומו של השבוע הבא, כי חיוכי נמחק בשניה וריח חרוך של פיוזים שרופים עלה מקצות שערותיי! מה זה הדבר הזה? האם ב"קשת" החליטו לעצבן אותי ויהי מה??? אני מבטיחה לעשות מדיטציה לפני התכנית. אבל על מה שיקרה אח"כ אני לא יכולה להבטיח כלום...
