כך גוללה באזני מנהלת משאבי אנוש של חברה גדולה אשר התארחה אצלי בוקר אחד ב"מוזה".
היא הגיעה מוקדם בבוקר, עוד לפני שהגיעה הקבוצה הראשונה, ריח הקטורת כבר נישא באוויר, הנרות דלקו בפינות הלובי ותה הצמחים המפורסם שלנו כבר ניצב במעמד הברזל שלו לצד הכוסות המרוקאיות באדום וזהב. היא נראתה מופתעת בכניסתה, כאילו לא ציפתה ליופי הרב שהלם בה. (תרגעו, התכוונתי ל"מוזה". אני עצמי נראיתי נורא באותו בוקר - גם קמתי לפנות בוקר אחרי בילוי, גם לא מצאתי עגיל תואם לשרשרת וגם יצאתי מהבית עם שמלה שכבר לבשתי פעם באותו השבוע. בקיצור, קטסטרופה!)
היא הביטה בי לשנייה ארוכה, חייכה בפה עם ה-lip gloss הנכון, מלטפת את ביטנה ההריונית המתוקה, ומפיה יצא שטף של דיבור שרק אנשים המורגלים בקימה מוקדמת מסוגלים להנפיק מגרונם בשעה זו של היום: "יו, אני מכירה אותך! את אמא מחליפה. איזה קטע, אני מתה עלייך! איך אמרת לו להזיז את הטרקטורים... ואיך נסעת עד באר שבע לשתות קפה... היית גדולה!!!
מובן שדבריה שיפרו בהרבה את הרגשתי. מיד פצחנו בשיחה בענייני אימהות, ובענייני הסדרה. כל אחת בחנה את תכשיטי החרוזים של רעותה (אבוי, העגיל החסר). בקיצור, נראינו מהצד כמו שתי חברות ותיקות וקשקשניות שיש להן הרבה יותר מידי על מה לדבר עד לתחילת הכינוס...
זה היה לפני כמה חודשים. באותו יום נפלה הקטיושה הראשונה על חיפה ורוחות חמות ורעות החלו נושבות בארצנו. הפרק המדובר לא שודר, ולאחר כשבוע זכינו, אני ומשפחתי, בחוויה מדהימה וחזקה לא פחות מהשתתפותנו בסדרה: ארחנו בביתנו משפחה מהצפון למשך כמה שבועות, משפחה מקסימה. מהדינמיקה שנוצרה חשנו כאילו אנו עוברים פרק ב' בסדרה "אמא מחליפה" (פרק מוצלח יותר, משעשע יותר ומעניין שהוביל לתובנות מעמיקות יותר, עם הרבה יותר פתיחות ואהבה...)
ולמה אני מספרת לכם את כל זה? כיוון שלאחר צפייה בפרק האחרון המדובר של "אמא מחליפה", ולאחר אירוח המשפחה מהצפון, התחזקה בתוכי התודעה שלגברים שוביניסטים, שחיים על פי מוסכמות וחוקים שהיו נכונים בימי קדם, שרואים באשה כנחותה, שחושבים שמקומה של האישה במטבח ומתפקידה לדאוג לכל הקשור בגידול הילדים, שלא מעריכים את נשותיהם במידה הראויה, שמקבלים כמובן מאליו את נשותיהם המדהימות. לגברים האלה אין צבע, אין דת ואין מוצא. יש להם דבר אחד משותף (גדול או קטן, נימול או לא) והם מצויים בכל מקום על פני כדור הארץ. ולצערי גם לא צריך לחפש יותר מדי.
ולמען השוויוניות - גם ההיפך הוא הנכון: נשים שמוכנות לשאת לבדן בעול הבית, מתוך אמונה שלמה שזה תפקידה של האישה, בנוסף להיותן נשים עובדות, שמתייסרות על כך שלא הספיקו לבשל ארוחת צהרים לגוזלים, או שלא עמדו בצפיות בני זוגן, נשים החוששות להביע את דעתן ההפוכה מזו של בן הזוג על מנת למנוע "חיכוכים מיותרים", שעושות ניתוח להגדלת החזה לכבוד יום הולדתו של הגבר שלהן, לנשים אלה גם כן אין צבע וגזע ודת. הן מצויות בכל הוריאציות, וגם אותן ניתן לפגוש (לא בבתי קפה, חלילה, אלה במקומן הטבעי - במגרשי משחקים עמוסים הילדים רעשניים, בקניונים, נסחבות עם עוללים רגזניים, בגני חיות, בלונה פארק וכמובן במטבח, בין סירים המדיפים את הריח הנפלא ביותר; שאיפתה הנשגבת של כל אישה כזאת: "ריח של אוכל ביתי...")
קראתי מספר ביקורות על הפרק האחרון. ובאופן טבעי, התנקזו אלי המון הערות מחשבות ותהיות הנוגעות לפרק זה (משום מה רואים בי חלק בלתי נפרד מההפקה...)
על מנת לא להכביר במילים (ויש הרבה) בחרתי להתייחס לשתי נקודות, שאולי פחות פופולארי להתעסק בהן:
לדעתי גם אמל וגם שון דרדרו, כל אחד בתרומתו הצנועה, את המצב בבית לנקודת שיא של לחץ, בוטות, אגרסיביות וחוסר נעימות.
על חלקו של שון במשבר נכתב כבר הרבה. נדמה לי שאת כל הכינויים הלא מחמיאים שדבקו בו הוא הרוויח ביושר. לדאבוני, התרבות האנגלו-סקסית בעלת הדימוי הדיפלומטי, האצילי, המנומס והמאופק חטפה מכה אנושה שעוד הרבה פרקים של "יס פריים מיניסטר" לא יצליחו לתקן...
גם חלקה של אמל לא היה קטן ביצירת המשבר. היא חטאה בכך שהגיעה לחילוף חדורה ברוח לחימה וברצון לשנות משהו, ויהי מה. אולי זה לא פוליטקלי קורקט מצידי (בתור שמאלנית עוכרת ישראל), אבל לדעתי אמל הייתה חסרת רגישות כלפי מחליפתה. היא הביעה זלזול במקצוע של איילת (איזה שעמום...), וגם במנהגי הבית (הפרדת חלב ובשר.. מה זה השטויות האלה?), היא מתחה את החוט הדק שבין סובלנות לשתלטנות יתר על המידה. וחבל. ובכל זאת, היא נתנה שואו לגמרי לא רע ואני גאה בה על היותה אישה מצליחנית שהגשימה את חלומה, והצליחה לנווט את חייה בחברה מסורתית ושמרנית. ובכל זאת, יש דברים שלא אומרים ויש קווים שלא חוצים. ולא משנה אם אתה יהודי או ערבי.
עניין נוסף שברצוני להעלות (ושוב תחשדו בי כחלק מההפקה... אבל כבר הבנתם שאני כותבת ללא תמורה, ומכח עידודם של שלושת קוראי הנאמנים והיחידים, מלבד דני, הוריי ואחיי המקסימים שקוראים כי לא נעים להם ממני): תמוה בעיני איך כל מבקרי התקשורת הדגולים והמנוסים החטיאו את העיקר (לטעמי) ובחרו, בין השאר, לתקוף את הפרק הראשון ולהאשים את ההפקה בפברוק ובמניפולציה, ולא שמו לב לפרט "קטן" וחסר תקדים בתקשורת הישראלית (שלא קשור, אגב למהות הסדרה):
חברים, זו הפעם הראשונה שמשפחה ערבית ישראלית זוכה לחשיפה שכזו בפריים טיים בערוץ 2!!!
האם מישהו חשב על זה? מתי לאחרונה נפגשנו בטלוויזיה עם החברה הערבית החיה בתוכנו? מאז ימי "סמי וסוסו" לא הייתה חשיפה בסדר גודל שכזה לאוכלוסייה המהווה 20% מאזרחי המדינה.
זו תשובתי לכל ההערות בסגנון: "למה צריכים להתעסק עם ערבים בתכנית כזאת? מה לא מספיק לנו הצרות שיש איתם?"
טוב, חברים, זהו להיום. מה לעשות, גם אני קצת נכנסת לדיכאון כשאני מדברת על הבעיה שלנו עם אזרחי המדינה הערבים. אבל אני לפחות יודעת שאם לא אדבר עליה היא בטוח לא תעלם...
שלכם, אורלי לוק.
