מיה לנדסמן לא אוהבת הגדרות וכמישהי כזאת גם להגדיר זמן ומקום למפגש איתה זו משימה לא פשוטה. סדר היום שלה כולל ג'גלינג בין חזרות לתיאטרון ומפגשים עם חברים, שאיתם היא גם כותבת טקסטים אמנותיים, שיום אחד עוד יהפכו למופע או מחזה. אבל אחרי לא מעט ניסינות זה קורה, וכשהיא מחליטה להשקיע בקביעת פגישה את אותה טוטאליות שבה היא נכנסת לדמויות שמגלמת על המסך, השיחה איתה זורמת כמו נהר.

לנדסמן שיחקה בין היתר בסדרה "להעיר את הדב" שיצרה קרן מרגלית, והפרק האחרון שלה שודר השבוע בקשת 12. היא מגלמת בה את גילי, נערה שההורים שלה תמיד בחו"ל והיא, די מזמינה את עצמה לבית של חברתה הטובה. מיום ליום גילי מרגישה יותר ויותר בבית אצל המשפחה שבביתה היא משתקעת והופכת לדמות לא צפויה. היא יכולה לסקרן או לעצבן אבל מה שבטוח, היא מעוררת הרבה רגש. "ליהקו אותי בתור החברה של הבת עוד לפני שליהקו את הבת", נזכרת לנדסמן בתחילת הדרך מאחורי הקלעים של הסדרה. "המלהקים ממש צחקו ואמרו בואו נקרא לסדרה 'גילי'. אפשר לומר שהרגשתי בבית עוד לפני שהתחילו הצילומים, קצת כמו בדמות".

מיה לנדסמן (צילום: אורי זמיר, פרטי)
ליהוק מוקדם. מיה לנדסמן | צילום: אורי זמיר, פרטי
גילי הופכת למישהי דחויה שכולם מנסים לנפנף. הצלחת להזדהות איתה? חווית בעצמך משהו כזה?

"הזדהיתי, אבל לא מהמקום של מישהי שמרגישה דחויה, כי בחיים שלי אני מרגישה רצויה רוב הזמן. אני ממש מתחזקת את החברויות שלי וזאת כנראה חלק מהסיבה שאני לא בזוגיות. גם אם יזרקו אותי בסוריה כנראה שאהיה סחבקית עם האנשים שם תוך כמה דקות. כנערה הרגשתי מקובלת ודאגתי שגם אחרים יהיו. נגיד אם לא היה לי כוח למישהו, הייתי מוצאת לו פרטנר ונושא שיחה ומשאירה אותם להמשיך משם".

אז מאיפה ההזדהות?

"גדלתי בבית אשכנזי בתל אביב, למרות שאני ארגנטינאית, שזה לגמרי המרוקו של אשכנז. זאת אולי הסיבה שתמיד אהבתי לרבוץ בבתים שהחינוך בהם היה מסורתי יותר. במובן הזה יש דמיון לסיפור של הדמות שלי בסדרה: הייתי רוצה את מה שאין. רוצה להבין הכל, להיות אהובה יותר מהבת שלהם ולדרוש מהם דברים. לכן מאוד הבנתי את הדמות ומאיזה מקום היא באה. אמרו לי שגילי היא מישהי שאתה רוצה שתעוף כבר מהבית, אבל גם ממש אוהב אותה".

"בילדות שאלתי על ערבים ומה זה כיבוש"

היא למדה במגמת התיאטרון של בית הספר עירוני א' ולימודי משחק בסטודיו ניסן נתיב. בחיים האישיים היא חוותה אובדן אישי כשאבא שלה אליו הייתה קשורה מאוד, נפטר בפתאומיות לפני מספר שנים. "הייתי ילדה סקרנית והיו לי המון שיחות עם אבא שלי על נושאים ברומו של עולם כמו פוליטיקה, חברה, זכויות אדם וכאלה. כשאתה גדל בתל אביב, כולם נורא סגורים על עצמם וכל אחד מגדיר את עצמו כימני או כשמאלני. הרגשתי בורה שאני לא אומרת מה אני, אבל אבא שלי כל הזמן אמר שזה מדהים כי אני רק בת 16 ועדיין חוקרת את העולם. גרנו 10 דקות משכונת נווה שאנן ושאלתי את אבא על מה שקורה שם. שאלתי על ערבים ומה זה כיבוש, ואם בזה שאתה אומר את המילה הזו אז אתה שמאלני? הוא היה יושב ומסביר לי הכל בסבלנות. עד היום אני כל הזמן חוקרת".

בתור אחת שההורים שלה כן היו בסביבה, מה דעתך על משפחות שאצלן המצב היה הפוך?

"בילדות 'אימצתי' המון בנות כאלה שההורים שלהן תמיד היו בעבודה. הייתי אומרת להורים שלי: היא באה לישון אצלנו. הם קיבלו את זה והיו באים אלינו המון. מצד אחד זה היה כיף שיש לך כמו אחים חדשים ומצד שני באיזשהו שלב זה גם נמאס".

המוטיב הזה של ה"גם וגם" הוא משהו שמאפיין מאוד את לנדסמן. היא יכולה לעבור ברגע מבכי לצחוק והכל מאוד אמין ומשכנע. תוך כדי השיחה היא מדגימה תוך דקה מעבר למצב של בכי. "אם שנייה נחשוב על זה החיים עצובים ואני ברגע יכולה לייבב על מונולגים קשים שקרו לי", היא מתוודה בקול שבור, ותוך דקה פורצת בצחוק גדול מהחיים. "אני בנאדם קיצוני של הכל או כלום אבל עובדת על זה ומרשה לעצמי להיות גם באפור".

>>לצפייה בכל פרקי הסדרה "להעיר את הדב"

הזירה הפסיכולוגית שבה הסדרה עוסקת לא זרה לה, כבר מגיל צעיר מאוד. "בגיל 8 באתי להורים שלי ואמרתי להם, כמו שיש רופא לשפעת אין גם רופא לבעיות? הם היו מופתעים אבל אמרו 'בטח שיש'. אני חושבת שטיפול מומלץ מאוד ומאחלת לכל אחד שתהיה לו את האפשרות והאומץ ללכת. מי שעוסק באמנות ושם את נפשו לעיניי הציבור, בכלל צריך כל הזמן לעבד את מה שעובר עליו".

איך היית מרגישה אם יומני הפסיכולוג שלך היו נחשפים כמו שקורה ב"להעיר את הדב"?

"אני חושבת שלכל אחד יש סודות ולכולנו יש מה להסתיר. אם יומני הפסיכולוג שלי היו נחשפים? נראה לי שהייתי פועלת בדיוק כמו הגיבורה בסדרה. מנסה לצאת מהשוק ולחפש איך להרגיע את כל הסיטואציה".

הגורל זימן ללנדסמן, שאוהבת לחקור את העולם והנפש, מפגש עם יוצרת שפועלת באזורים הללו בדיוק. "קרן מרגלית (יוצרת הסדרה. א.ש) כותבת את התנ"ך של הרגשות, ככה אני רואה את זה. כל משפט חשוב בטקסטים שלה. היא באמת אור בכל הסיסמאות והקלישאות של התעשייה, באה לעשות אומנות וליצור מהמחשבה מציאות. לעבוד איתה זה כמו ניתוח לב פתוח, נתנו יד אחת לשניה והעזנו לצלול עמוק לחקירה שלי את הדמות שלה".

אפשר לקרוא גם את הדבר שלי מסיכומי פגישות? (צילום: מתוך "להעיר את הדב", קשת 12)
השראה. נועה קולר ואולה שור סלקטר | צילום: מתוך "להעיר את הדב", קשת 12

"כל שחקני הסדרה הם השראה בשבילי", חשוב לה להוסיף, "נועה קולר היא שחקנית מדהימה בעיניי, ממש השראה, עוד מהתפקיד שלה בסרט 'לעבור את הקיר'. הדבר שאני מעריכה בשחקנים הוא שהם מנסים לחקור את האמת ונועה היא בדיוק כזו. שחקנית נוספת בסדרה, אולה שור סלקטר, היא בעיניי משחקניות התיאטרון הטובות ביותר, חוקרת נפש אמיתית. בתיאטרון היא כמו אחותי הגדולה".

"יש בתוכי גם את גילי וגם רננה ואני חיה איתן בשלום"

תפקיד אחר שבו התבלטה לאחרונה הוא בסדרה "האחיות המוצלחות שלי" המשודרת ב-Yes, שם היא מגלמת את רננה, בת זוגו של מידד. "יש בתוכי גם את גילי וגם רננה ואני חייה איתן בשלום, מבחינתי זו מתנה. הדמות ב'האחיות המוצלחות שלי' גדלה עם הסצינות וקיבלה יותר זמן מסך. כמו רננה הייתי בתנועת נוער, רק שהחוויה שלי בתנועת נוער הייתה סקס סמים ורוקנרול במסווה של חברות ורעות".

כשחקנית צעירה הרגשת שיש התעסקות בדימויי גוף בעולם הבמה? 

"כל עוד שואלים אותי על דימוי גוף אז יש בעולם הזה בעיה, עצם השאלה על זה היא שיפוטית", היא מבהירה. "ברגע שארצה אעשה גם אמנות על דימויי גוף, אני אוהבת פרפורמנס ואמנות שהיא לא מוגדרת. בכלל, במקצוע שבחרתי אני אוהבת שאני יכולה לשחות בים של ז'אנרים. המילה האהובה עליה היא 'ווייבים', והפירוש מבחינתי הוא: הרמוניות של ויברציות של סטייל".

מתוך "האחיות המוצלחות שלי" (צילום: מסך, yes דוקו)
לנדסמן כרננה ב"אחיות המוצלחות שלי" (באדיבות Yes) | צילום: מסך, yes דוקו

בסטייל שלה היא משתפת את העוקבים ברשתות החברתיות, או כמו שהיא מתארת את זה במילים שלה: "אני חולה על אינסטגרם, למרות שאני אמנית שמאלנית אליטיסטית יש בי גם את הצד של הפקאצה. עושה סלפי והכל, חוץ מלק ג'ל. הסטורי זה הדוקו של החיים שלי, אני משקיעה שם בסיטואציות. אני מתה לעשות קולנוע. אם לא יתנו לי, אכתוב לעצמי. אני לא מתקשרת לסוכנת או הולכת ברחוב ומקווה שכולם יזרמו איתי, אני לא מחכה לאף אחד ואם יהיה לי ריק גדול אעסוק בנושאים שלי לבד. זה היופי בלהיות אמן יוצר".

התכניות שלה לעתיד לא כוללות כרגע שאיפה להתמקד במשהו אחד, ויש לה רשימה ארוכה של חלומות ושאיפות להגשים. "אני מרגישה במכון כושר של שרירי הז'אנרים. עכשיו מתחזקת את שריר התיאטרון בשלוש הצגות בקאמרי, עשיתי גם פרפורמנס יחד עם ג'ייסון דנינו הולט, היום מנהל תיאטרון הבית של ניסן נתיב. זה נקרא 'ניים דרופ', עבדנו על זה בסך הכל שלוש שנים, שישה פרפורמרים חוקרים את החיים שלהם לפי פס קול. אני בחרתי לחקור את חיי לפי פסקול של טכנו. אני מתה על מוזיקה, לא יכולה להיות זמרת אבל כן ווקליסטית. אני גם חברה בהרכב שנקרא 'שוטינג סאן', ואנחנו מגדירים את עצמינו כלהקת הנח"ל הפוסט מודרניסטית. יש לנו חלום אחד גדול – להגיע לאירוויזיון, ואנחנו מאמינים שעוד נגשים אותו".

סדרת הדרמה "להעיר את הדב" משודרת בקשת, ערוץ 12.