אוהד בית"ר ירושלים מסמן מהפכה (צילום: עודד קרני)
צילום: עודד קרני

קשיש יליד הארץ פתר לי בסיפור קצר את אחת ממשוואות חיי: "כשהתיישבנו בעמק חפר, סבלנו רבות מהתנכלויות של ערבים. אלימות פיסית, גניבות והצתות. המבוגרים האחראיים משני צידי המתרס נפגשו. היהודי, בגישה מפוייסת, ניסה לשכנע את הערבי כי ניתן לחיות זה לצד זה בשלום. הערבי השיב שמבחינתו אין בעיה, אבל שעל הצעירים הוא לא יכול לשלוט". השבאב.

מאז וכמעט עד היום, אני מאמין כי עיקר ההבדל בינינו לבין שכנינו מתחיל בחינוכו של הדור הצעיר. ה"כמעט" הזה התחיל אצלי לפני שנתיים, כשמצאנו את עצמנו, אני ושותפי לדירה וליציע, קצין חי"ר במיל', עומדים בתור לקופות בקריית אליעזר, במשחק מול מכבי המקומית. בשעתיים הקרובות יעמוד המוסר שלי למבחן, ולא פעם אחת. 

לפתע ובלי הכנה מראש מושלך לעברנו נער, שכפי שיתברר בעוד כחצי שנייה שפת אימו היא ערבית. הספקתי להרים את הראש ולראות אותו בעיצומו של מהלך אקרובטי כמעט מושלם, שבוצע לצערו בעל כורחו, מרחף קלות באויר ונחבט בעוצמה בקרקע כחלק מאפקט כוח המשיכה. יכולתי רק להצטער בשבילו שהוא לא ניו מ"מאטריקס" ולו לרגע.
שלושה צעירים - מיותר לציין אבל אציין בכל זאת - יהודים, אוהדי בית"ר, רוכנים מעליו ומחכים שיקבל אומץ ויגיב. הוא לא. חבורה מעט יותר מבוגרת קונה לו בגופה כמה שניות. הפעם לא מיותר לציין שהחבורה הורכבה מיהודים אוהדי בית"ר. הערבי הצעיר ניצל עד תום את ההזדמנות שניתנה לו. הוא פשוט נס על נפשו. לראשונה נחשפתי לשבאב שלי. לשבאב של היציע.

אין תמונה
דאום. מחותמי המכתב

באותו הרגע העדפתי להיזכר בכמה מהסיבות שהובילו אותי להיות אוהד של בית"ר ירושלים.
זה מתחיל במקום לא קשור לכאורה, רחוק, מנותק, אפור, ברזלי, שבמקביל מפיץ אור והשראה: ליברפול. אהבתי הראשונה. על נהרות בבל ישבתי ולא זכרתי שיש כדורגל בציון. אבל ברגע שהתוכנית "שירים ושערים" נכנסה לחיים שלי בימי שבת - נזכרתי. מיד חיפשתי את המקבילה הישראלית לליברפול. זה היה קל. יסלחו לי אוהדי מכבי והפועל תל אביב, שהוזים על דימיון בין קבוצתם לליברפול, אבל המקבילה היא ללא ספק בית"ר. התשוקה של האוהדים ב"קופ" היא התשוקה של היציע המזרחי. אין אוהד כדורגל בישראל, שאם תשאלו אותו על הפעם הראשונה בה היה בטדי, לא ירעדו לו הביצים. אין אוהד שלא הצטמררה לו הצורה ברגע האקוסטי הראשון שלו בטדי. אם אתם מחפשים ניצוץ של אירופה בכדורגל הישראלי, מבחינת אווירה, מזג אויר ותשוקה למשחק – ב"טדי" תמצאו אותו.

האפור הליברפולי הוא האפור הירושלמי. ערים קרות, קשוחות ומיסטיות. אמנם אני בתל אביב בערך שבוע פחות ארבע שעות יותר ממה שאני בירושלים (וזה עוד לפני שהכנסתי למשוואה את פגרת הקיץ), אבל אין על האנרגיות של ירושלים. מה לא נאמר על אהובתי הישראלית, אבל היא עדיין האחות המכוערת של תל אביב. אורי צבי גרינברג, אחד מאבות המזון הבית"רי, סיכם זאת בטקסט מצמרר: "...ופליטי גלויות שפרקו עלם, בה דבקו ויאמרו לתת כתר מלכות בראשה, כי צעירה ויפה האחות... ואת – זקנה". אני אוהב את הזקנה הזאת, ופועל יוצא של האהבה הזאת היא האהבה לבית"ר שלה. כל אוהדי בית"ר כאלה. אפורים, מוזנחים, מקופחים, מלאי גאווה ומלאי תשוקה. אהבתם היא קודם לעיר ואחר-כך לבית"ר שלה. 

כתובות נאצה נגד עטר בבית וגן (צילום: גיא בן זיו, מערכת ONE)
צילום: גיא בן זיו, מערכת ONE

חזרה לחיפה: חלפה כשעה מאז האקט האלים אליו נחשפתי ומצאתי עצמי עומד בגאון במבחן נוסף, כשלא שרקתי בוז בדקת הדומייה ליצחק רבין. אינסטנקטיבית זה לא היה קל. הקומץ האלים אותו פגשתי קודם הפך להיות הרוב המוחלט של שותפיי ליציע, כשכמעט כולם שרקו בוז. זהו מעמד הביניים של היציע הבית"רי: ימני, חריף בדעותיו וחסר בושה בחשיפתן לציבור הרחב. והקיצוניות של אותה בינוניות היא ה"לה פמיליה".

כשמיניתי עצמי לסניגור הרוב, במעשה השריקות נגד רבין, חיפשתי ואף מצאתי סיבות לחמול לו על התנהגותו. כזה אני. דמוקרטיה היא לא רק כשנוח - זו המהות שלה. זכותה של כל קבוצה להביע את רחשי ליבה. כמו שפגעו ברגשות הציבור הדתי בקיום מצעד הגאווה מתחת לאפם בשם הדמוקרטיה, שיקבלו כל אותם יפי נפש את העובדה שיש ציבור שלא חייב לאהוב את רבין ואת מורשתו. צריך להבין, היציע רווי באמוציות. ברגע אחד יכול אוהד לקבל את הטוויסט של החיים ולשחרר קיטור, שאדם שלא יוצא מהפורמט של משרד-בית-פריים טיים-היום שהיה-לישון-פקקים לא משחרר בשנה. הוא נהיה סוליסט וחסר שיקול דעת ברגע. יש דמוקרטיה מוחלטת ביציע, כל אחד צועק מה שבא לו. דמיינו שיש לכם במה, שיכולה להגדיר בקלות - לעיתים בלתי נסבלת – כ"נורמלי", את כל מה שיוצא לכם מהפה.
מה לעשות שלאוהדי בית"ר יש "היתר הלכתי" ליצור פרובוקציות. הרי מורינו הורישו לנו את הלגיטימציה באמרם "תּגר- על כּל מעצוֹר וּמצר, אם תּעל אוֹ תרד בּלהב המּרד, שׂא אש להצּית - אין דּבר".זה היציע וככה זה כבר שנים. אבל מכאן ועד לאלימות הדרך ארוכה. אלימות בכלל ואלימות סקטוריאלית בפרט היא פסולה. והיא ה"לה פמיליה". 

שלט בעד-נגד אלימות ביציע אוהדי ביתר י-ם (צילום: עודד קרני)
צילום: עודד קרני

זו הייתה הפעם הראשונה בה נחשפתי לילד הרע האמיתי של הכדורגל הישראלי. חובה לציין שאני מבלה במגרשי הכדורגל שנים רבות וזאת אחת הפעמים הבודדות בהן נחשפתי לאלימות פיסית. לה פמיליה היא גרורה של בית"ר, הנישה של היציע. ה"קוזה נוסטרה" של ה"לה פמיליה" איננה נחלת היציע הבית"רי כולו, והאפקט של הקבוצה הקיצונית על כלל היציע הוא מזערי. 

הקהל הבית"רי מצוי כעת בשלבי התפכחות מתקדמים. התפכחות שמובילה להתנערות מאלימות, משנאת חינם ומתאוות הבצע של השנים האחרונות. עוד ועוד קולות שפויים למען סובלנות מתחילים להישמע ביציע הבית"רי. והשבאב הבית"רי? הוא גם השבאב של מדינת ישראל. איך שרים ביציע – "בית"ר הדגל של המדינה". אז אלו הם מרכיבייך ישראל. מגוב ריקבון ועפר אני מודיע קבל עם וקבוצה, כי הדיאגנוזה הלא מקצועית והלא מאושרת אקדמית שלי היא שאוהדי בית"ר הם הרבה יותר שפויים ממה שמצטייר בתקשורת.

נכון, אם מתאמצים אז אפשר לחפש ואף למצוא את צ'ארלי לוצ'יאנו הבית"רי, בדיוק כמו שאם יחפשו ניתן יהיה למצוא את המאיר לנסקי של הפועל תל אביב. האמת שאצלנו זה פשוט מצטייר טוב יותר. תראו מה עשו לארקדי. ככה זה כשאתה אוהד בית"ר.