ללירז באומן מ"השוטרים" יש משהו מפחיד ומצמית בעיניים, שמעביר מסר חד וברור גם בלי הצורך לפתוח את הפה. השחקן שהפיח חיים בבאומן ולוקח אותו בכל פעם יותר ויותר רחוק, בין אם זה לחסל קרוב משפחה שסיכן את הארגון או להרחיב את עסקיו אל מעבר לנהריה עצמה, לצפון כולו - הוא דור הררי.
את העונה הקודמת סיים באומן עם צלקת מכוערת, פיזית ונפשית, בעקבות ניסיון החיסול מצד הבוס לשעבר, מאור עזרא. בעונה הזו באומן פורש כנפיים ותופס את החלל שהשאיר אחריו עזרא, שנמצא במאסר. אם פעם עוד היו לבאומן איזשהן עכבות, עכשיו הוא משוחרר לחלוטין וסוף סוף הבוס של עצמו.
"באומן, שהיה יד ימינו וכלבו הנאמן של עזרא, אכל ממנו כיפה אדומה. אדם שעובר אירוע כזה, זה משנה אותו", מתאר הררי בשיחה עם mako רגע לפני הפרק החדש הערב, "אירועים שבהם אתה קרוב למוות, אלה אירועים שמשנים חיים. אתה קם מזה לא אותו הבן אדם שהיית. זה כמו בריאה מחדש, כמו עוף החול. משהו נשרף ועכשיו אתה בונה מחדש".
הבאומן שקם מהאפר אכזרי יותר.
"בעונה הזאת, באומן נמצא בסקאלה אחרת מבחינת העסקאות וניהול ארגון הפשע. הוא קם מהתקרית הזאת חזק עשרות מונים. הוא חווה בגידה. חבר שתוקע לך סכין בצוואר, משאיר בך יותר מאשר צלקת פיזית. באומן החדש לא בוטח יותר באיש, גם לא בקרובים אליו. הוא יודע שגם חברים יכולים פתאום להתהפך עליו. יש משפט שהלך איתי לתוך העונה השנייה: 'שמור אותי מאוהביי ומשונאיי אשמר בעצמי'. יש בבאומן משהו קר מאוד, פצע נפשי, פרנויה".
בפתח העונה שט באומן עם בן דודו, כפיר, ללב ים. שם, ביאכטה, חוסל כפיר בהוראת באומן, כיוון שעשה טעות שהייתה עלולה לסכן את העסק. ידענו שבאומן אכזרי, אבל לחסל בן משפחה שלך - זו עליית מדרגה משמעותית.
"הדרמה בסצנה הזאת כל כך גדולה וחזקה. זה לא סתם חיסול, זה בן הדוד שלך. אהבתי את הקיצוניות הזאת על הוואן, כבר בפרק הראשון. כיף לגעת בעולמות מהסוג הזה. בעונה הזאת, באומן מנתק את ההיבט האישי. ההסתכלות היא נטו לטובת העסק".
"אפשר להמשיל את זה לספורטאים גדולים. לרונאלדו יש כישרון, אבל מה שהביא אותו להיות גדול כמו שהוא זה מין טירוף, אמוק, אובססיה לעבודה קשה. ספורטאים בסדר הגודל הזה מגיעים ראשונים לאימון ונשארים אחרונים, אחרי כולם. כשהם מפסידים, הם לוקחים את זה ממש קשה. לא באופן ספורטיבי, אלא אישית. באומן חותר למקצוענות ברמה הכי גבוהה, הוא רוצה לעשות סכומי כסף שלא נראו במדינה לפני כן".
יש לו בכלל איזשהם קווים אדומים?
"סצנת החיסול הזו הייתה אקספוזיציה למיהו באומן בעונה הזו. הוא רואה את הפרס הגדול מול העיניים ולא מפחד לעשות צעדים כאלה בשביל להגיע אליו. הוא רוצה להיות האיש הכי גדול, עשיר ומסוכן במדינה, להשתלט על הצפון ולהרוויח סכומי כסף מטורפים. זה כבר סדר גודל אחר לגמרי, לא רק נהריה. כמו ספורטאים גדולים, באומן מוכן לעשות הקרבות ולשלם מחירים אישיים עבור זה. זה נורא מוחלט, אין חריצים לרגשות".
אתה מזדהה עם הטוטליות הזאת בבאומן?
"קו הדמיון בינינו זה הלא לראות בעיניים וללכת עד הסוף בשביל להגיע ליעד שלך ולהגשים את החלום שלך. ככה אני ניגש לדברים כשחקן ומוזיקאי. כישרון מביא אותך עד הדלת, אבל לחצות אותה - זה רק דרך עבודה קשה. אני מאוד מאמין בזה. מקצוע המשחק זה מרתון, ריצות מאוד ארוכות, לא ספרינטים. שחקנים רעבים לבמה, רוצים לגעת ולהיות. נדרש אורך רוח. זה סף מקצועי שמי שלא יחזיק בו, יגמור כמו שקית AM:PM בודדה וגלמודה שעפה ברחוב מכל תנודה של רוח. ברגע שאתה עובד קשה, אתה קוצר את הפירות".
גם אתה משלם מחירים אישיים?
"לא מהסס לשלם מחיר אישי בשביל מה שאני אוהב ורוצה להתקדם בו. תפיסת העולם שאני מחזיק בה כאומן וכשחקן נמצאת איתי 24/7. במובן הזה, ברצינות הזו, אני דומה לבאומן. כמובן, אני לא אלים ופחות מזדהה עם להוציא להורג את בן הדוד שלך" (צוחק).
"כשהסתיימו הצילומים הייתי בדיכאון, מבואס. 'השוטרים' זה בית"
הררי, שחקן מוערך ומנוסה, עבד בלא מעט סטים בחייו, אבל לדבריו - "השוטרים" זה סיפור אחר לגמרי. "כל כך חיכיתי לחזור לסט. אלה אנשים מקצוענים, חמים, נחמדים, מחבקים ונותנים לך מקום", הוא מתאר, "כשאתה מוקף באנשים כאלה, אתה עוד יותר רוצה להתגייס ולתת בראש. הם מוציאים ממך את המיטב".
"יכול להיות לך בוס בעבודה שפשוט נותן פקודות, אבל זה לא מה שמגייס את העובדים. הבמאי דן סחר, הכותבים והיוצרים יובל יפת ורותם שמיר, מנהל התסריט אסף גיק - אלה אנשים חד פעמיים. איתם, אתה מרגיש שהגעת לבית. אלה אנשים שאתה מכיר אותם, שנעים לך איתם, שנותנים לך ליהנות, לטעום ולהציע הצעות. אני תמיד עושה את המעל ומעבר, אבל איתם אתה רוצה עוד יותר להפיל לסתות".
עם מי מהקאסט הכי התחברת?
"מי שבילה איתי הכי הרבה על הסט זה אסף זגה, שמשחק את ישי. הוא מקצוען ובן אדם חם, נהיינו חברים מאוד טובים. ניהלנו על הסט שיחות אישיות וחבריות. זו הייתה ממש מתנה בשבילי. אנחנו נפגשים גם אחרי שהסתיימו הצילומים, מתרגשים יחד משידור הסדרה. אסף שחקן גדול, אני מאוד מאמין בבן אדם הזה ואוהב אותו".
הררי מככב בימים אלה לא רק על מסך הטלוויזיה אלא גם על בימת התיאטרון. הוא משחק בשלוש הצגות במקביל בתיאטרון הקאמרי: "חובזה" (ההצגה הבאה ב-25 ביולי), "רינגו" (ההצגות הבאות בסוף יוני) ו"שלום לך ארץ" (ראשית יולי). את השעות הפנויות הוא מקדיש לעוד אהבה גדולה בחייו, המוזיקה.
"במשחק אנחנו עובדים מפרויקט לפרויקט, הולכים אל הלא נודע. המוזיקה זה הדבר היחיד שאני עושה שלא תלוי באף אדם, באף אודישן, באף תקציב. זה משהו אישי, משלי. זה נורא לבד, אבל נורא לא תלוי. המוזיקה נותנת לי את האדמה היציבה הזאת כיוצר, כמבצע, כאדם שאוהב לכתוב. זה כמו חוט שאני יכול למתוח עליו את כל החיים שלי. עוד מילדות המוזיקה הייתה שם, מקום שאני תמיד יכול ללכת אליו כשעצוב לי, כששמח שלי, כשפילוסופי לי".
איך מתמודדים עם הטלטלות במקצוע הזה?
"אתה תמיד מחכה להזדמנות, חריץ בחלון, כדי להיכנס אליו ולתת בראש. חי את הכאן ועכשיו וכשיש הזדמנות כזו, מחבק אותה. היה לי קשה להיפרד מהסט בעונה השנייה. כשסיימנו לצלם הייתי מאוד בדיכאון, מבואס ממש. היה לי קשה, כי נהניתי עם כולם על הסט. לא רציתי שזה ייגמר. אבל, אני כל הזמן עם פנים קדימה. רוצה לגדול עוד, לגעת בעוד תפקידים, לעשות דברים מאתגרים. להרגיש שאני מטפס ונוגע בעולמות שונים. לצד זה, יש את המוזיקה שמאפשרת לי לפרוק את הרעיונות, היצירתיות והמחשבות שלי. זה בא ביחד. חבילה שכזאת".