הפרק השני בסדרה "השוטרים" עסק במתח והפחד שבין שוטרים לעבריינים, במיוחד הכבדים שבהם. אף שוטר בישראל לא יודה כלפי חוץ שהפחד הזה קיים אפילו לא בשיח פנימי, אבל במדינה קטנה כמו שלנו החשש הזה קיים גם קיים. השוטרים והעבריינים גרים באותה מדינה קטנה, באותן הערים והישובים ולא פעם נפגשים בסופר או בחופשה באילת. פרשת השוטרים הנוקמים בנהריה נחשבת לחריגה, אבל איומים מצד עבריינים הם לא דבר נדיר.
בעקבות עליית הסדרה, ניהלתי בימים האחרונים לא מעט שיחות עם חברי לשרות. המסר של כולם היה די דומה וזה שאסור להפגין פחד. שצריך לקבל את זה כחלק מסכנות המקצוע ומי שזה לא מתאים לו שיעזוב לסיור או את המשטרה בכלל. אבל כולם הודו שהפחד הזה קיים ורק האגו מונע מהם להוציא את זה כלפי חוץ.
לא אשכח איך באחת המשמרות שלי לקחתי עצור לכלא באר שבע, ובמהלך המסירה שלו לאנשי השב"ס אסיר שעבר במקום זרק פתאום "אתה שי לוי, נכון?". כשעניתי לו "כן, למה יש בעיה", הוא רק נתן מבט חד עם חיוך קטן ורמז עוד ניפגש. באותו הרגע לא זכרתי שמדובר בבן מיעוטים שתפסתי אקדח ברכב שלו, שבגללי הוא במאסר. כלפי חוץ הפגנתי אדישות, אבל מאז אותה סיטואציה התחלתי לבדוק מי מסתכל עלי ברחוב וגם בדקתי מדי פעם שאין הפתעות ברכב. סיטואציה די שגרתית בחייהם של השוטרים.
"כל מי ששוחחתי איתו העיד שהפחד שיפגעו בבני המשפחה שלהם קיים ואף התחזק משמעותית. רובם העידו שדווקא זה מה שגורם להם לעבוד חזק יותר"
כל שוטר יודע, והרגשתי את זה גם ב"השוטרים" כשמפקד התחנה הציע לשוטרים לעבור עיר, שהמשטרה אימפוטנטית בכל הקשור לאבטחה של מאוימים. לרוב מדובר בסיור שמדי פעם חולף ליד הבית של המאוים ובמוקד המשטרתי הכתובת מסומנת כך שאם יש שם אירוע, אפילו קרוב לכתובת, מיד מזניקים כוח גדול. אבל זה קורה בדרך כלל רק אחרי שמתרחש משהו בסביבה. עם הידע הזה בראש, די ברור שהמתח אצל אנשי המשטרה קיים, כמו גם החשש. אני כן גאה להגיד שלי, באופן אישי, מעולם לא יצא לראות שהפחד הזה השפיע על אופן הפעולה או מנע מאיתנו כבלשים לפעול מול העבריינים, כולל הבכירים שבהם.
הבעיה היא שלפעמים האירועים האלה תופסים אותך בהפתעה. לא הרבה אחרי שהתגייסתי לבילוש, יחד עם קבוצה לא קטנה של בלשים אחרים, אחד מאיתנו החדשים יצא לבלות עם בת הזוג שלו בקניון. בן מיעוטים זיהה אותו ובשלב מסוים רדף אחריו עם גרזן. מי לעזאזל מסתובב עם גרזן? כשהאירוע נודע ליחידה ברור היה שצריך לטפל בזה אישית, ומבלי לפרט יותר מדי זה בדיוק מה שקרה. היה ברור שוויתור יביא לאסקלציה באירועים מהסוג הזה.
החיים המקצועיים של הבלשים מתנהלים לצד הפחד הזה, מחוסר ברירה, ומחוסר יכולת של המערכת להגן באופן אמיתי על האנשים שלה. ראיתי את זה באופן מובהק דרך אחד מקציני הבילוש שלנו. מדובר בבחור שמצד אחד יש לנו תואר ראשון ושני מאוניברסיטת בן גוריון בתחום הכי חנבץ שיכול להיות, ומהצד השני יש לו מראה חיצוני של פיטבול מזוקן. האיש פשוט לא ראה בעיניים ומאוד מהר הפך להיות מאוים אחרי שסומן על ידי עבריינים מהפזורה הבדואית. אלה דאגו שכולם ידעו שהוא מסומן, פגעו ברכב שלו, איימו עליו ומה לא. למרות זאת הוא המשיך לשבת עליהם חזק. השיא היה כשבאופן מכוון גנבו את הרכב של אמא שלו. בגלל רמת האיום גם הבית שלהם היה מאובטח, התפתח מרדף שבסופו הגנבים נטשו את הרכב בשטחי הפזורה. הם לא באמת גנבו אותו כדי למכור, פשוט כדי להעביר את המסר. איך הוא הצליח להמשיך לעבוד למרות כל זה? לי אין תשובה אמיתית, אבל הוא עבד חזק.
לא פעם כשאתה מגיע לבדוק עבריין צעצוע מהסוג שרק נכנס למקצוע, הוא זורק לך שמות של עבריינים כבדים ומפורסמים מהעיר. מוסיף לזה 'אני יודע איפה אתה גר' או 'איפה ההורים גרים', היו מקרים של 'ראיתי אותך עם הילדים במקום כזה או אחר'. לא משנה כמה אתה מנסה להסיר את התחושה, ברור לך שאותו עבריין יכול אולי לחצות את הגבול ולא פחות חמור הוא עשה שיעורי בית.
השוטרים אגב, במיוחד הבלשים, יציפו את הדברים האלה רק בתוך היחידה ומול קצין הבילוש. אבל זה לעולם לא יצא מהתחום הזה מהסיבה הפשוטה שאסור להראות פחד בקטע מצ'ואיסטי. ובכלל, מי שילך עם דברים כאלה לדרגים היותר גבוהים של הפיקוד יהפוך לבדיחה ולא יתייחסו אליו ברצינות. יסמנו אותו כפחדן ואף אחד לא רוצה להיות מסומן ככזה ביחידה עם פוזה גברית.
משחקי כבוד
בימים האחרונים מתנהל באזור הצפון מסע נקמה והפחדה נגד המשטרה בגין המלחמה נגד הפרוטקשן ועבריינות של גורמי פשיעה בקרב ערבי הצפון. ניידות ורכבים של שוטרים הוצתו בחניית ביתם, ומשיחה עם חברים שמשרתים בגזרה גיליתי שנשלחו גם מסרים מאיימים. התחושה שלהם היא שהם הופקרו על ידי המערכת, במה שמזכיר את תחילת התהליך שהוביל לפרשת השוטרים הנוקמים. כל מי ששוחחתי איתו העיד שהפחד שיפגעו בבני המשפחה שלהם קיים ואף התחזק משמעותית. רובם העידו שדווקא זה מה שגורם להם לעבוד חזק יותר, הבעיה מנגד שכמעט ואין להם אמצעים. שוב תהליך שחוזר על עצמו.
"באופן אישי, מעולם לא יצא לי לראות שהפחד הזה השפיע על אופן הפעולה ומנע מאיתנו כבלשים לפעול מול העבריינים, כולל הבכירים שבהם"
בסופו של דבר, גם באופן אישי, אני יכול להעיד שהפחד מוסתר על ידי אגו, כבוד וכנראה שגם חוסר ברירה. ככה מצליחים להמשיך לעבוד למרות האיומים ותחושת חוסר האונים. אגב אגו וכבוד מול עבריינים ועוד הבכירים שבהם, פעם בשנה יחידת משטרה יוצאת למה שנקרא "נופש מבצעי". בגדול אלה כמה ימים במלון באילת, וכשמדובר ביחידת בילוש עם הווי צבאי אפשר רק לדמיין מה קורה שם. רק שבאחת החופשות פגשנו את אחד מראשי משפחות הפשע הכי מפורסם בישראל יחד עם כמה מהחיילים שלו. על רקע של משחקי כבוד פרץ בסמוך לאחת המעליות עימות פיזי שכמעט וגלש לקרב של ממש. זה קרה דווקא בגלל אגו והעובדה שהוא מי שהוא. כל צד ניסה להראות מי החזק, ובמזל שני הצדדים סגרו את האירוע לפני שגלש למקומות שאין מהם חזרה.
כן, צריך להגיד שהמצב הקיים מביא לא מעט אנשי משטרה לעזוב את תפקידם ולרוב את המשטרה בכלל. בסופו של דבר הבלש הממוצע עובד שעות ארוכות, ימים לילות שבתות וחגים. השכר הממוצע נמצא באזור ה-11 אלף שקלים ברוטו (ומטה) לחודש. וזה בעיני רבים לא שווה את הסיכון וגם לא את האידאולוגיה שמובילה רבים מהם. מהמחזור שלי בקורס בילוש נשארו בתום שש שנות שרות פחות ממחצית הבוגרים, הרוב פשוט עזבו את המשטרה.