השוטרים (צילום: מתוך: "השוטרים", קשת 12)
צילום: מתוך: "השוטרים", קשת 12

דרמות משפחתיות יש לנו בשפע, קומדיות משפחתיות לא חסר, אבל סדרת מתח משטרתית אמיתית אין לנו מספיק – ואם יש, במקום שתספר סיפור פשע ראוי לשמו, היא ישר תעבור לספר על הסכסוכים הלאומיים עליהם אנחנו ממילא קוראים כל יום. כל זה משתנה, עם בכורת הסדרה החדשה "השוטרים", שמגוללת את סיפורו של אלון שנהב (צחי הלוי), קצין בילוש מצטיין שחוזר לעיר ילדותו, נהריה, ומגלה שהעיר נשלטת בידי ראש ארגון פשע בשם מאור עזרא (שלומי יפרח). הוא פותח במלחמה נגד הפשע, ולאט לאט מבין שכדי להגן על האנשים החשובים לו מכל צריך לחצות את כל הקווים. הסיפור נכתב בהשראת אירועים אמיתיים שקרו בנהריה בתחילת שנות ה-2000, ולצד הלוי ויפרח מככבים שחקנים כמו שני כהן, דני שטג, מאור שוויצר ודניאל גד. רגע לפני שממשיכים הלאה, דרמת המתח החזירה אותנו אחורה אל כמה מהסדרות הגדולות, החשובות והאהובות שנגעו בכל מה שמריח כמו שוטרים, גנבים ומה שביניהם. הנה הן לפניכם.

27. סטארסקי והאץ'

אחרי עשרות שנים במהלכן המסך הקטן השתנה לחלוטין, קשה לזכור ש"סטארסקי והאץ'" היו הדבר הכי מגניב בטלוויזיה. הם היו מנת אסקפיזם אידיאלית עבור מי שרצה לפנטז על אמריקה של הסבנטיז – עם מעילי דנים, גראן טורינו אדומה (אליה צמד השוטרים מצא לנכון להיכנס כשהיא כבר נוסעת) ונשים יפהפיות. יותר מזה – סטארסקי והאץ' היו צמד חברים. זה היה ”ברומאנס" לפנתיאון, גם אם אז לא היה שם לחיבה אפלטונית עזה בין שני גברים. אבל בקצה, "סטארסקי והאץ'" הייתה פנטזיה מהסוג שהטלוויזיה האמריקאית אוהבת למכור עד היום. זו הייתה פנטזיה שטוב שנשארה ב-1979, אבל טוב שלהורים שלנו היה על מה לפנטז אז, וטוב שהפנטזיות שלנו השתכללו מאז. המורשת של "סטארסקי והאץ'" כוללת סרט מחווה זניח של בן סטילר ואוון ווילסון מ-2004, אבל גם המון נוסטלגיה לימים אחרים. יש כאלה שעדיין מתגעגעים.

26. הבורר

"הבורר" לא באמת ניסתה להיות "הסנדק" הישראלי, וברוך אסולין הוא לא ויטו קורליאון, אבל יש לו את האיכויות שלו – למשל, לשומר הראש שלו קוראים "בולדוג" והבן שלו נראה כמו יהודה לוי. גם בזה יש חסד. רשף לוי שיבץ את "הבורר" בשחקנים קומיים משובחים (לירית בלבן, שלומי קוריאט, שלום מיכאלשווילי) והבהיר לנו שהוא פה, בין השאר, בשביל הצחוקים. וברגעיה הטובים, זו הייתה "הבורר": שילוב בין קומדיית קאלט ישראלית לסאגת פשע גדולה מהחיים. היא הייתה סדרה שטותית שנלקחה ברצינות, דרמת פשע אפית שנעשתה ברוח שטות. זה היה כיף חיים. ובכלל – בכמה עוד סדרות פשע ראינו סיקוונס התנקשויות שנערך לצלילי "את תלכי בשדה" של לאה גולדברג ובביצועו של סרנגה?

25. CSI

אמריקאית מאין כמוה, "CSI" הייתה כיף מוחלט. הגלגל לא הומצא מחדש, הטובים היו טובים והרעים רעים, אבל הנוסחה עבדה והיא הייתה תענוג. סיפורם של חוקרי המעבדה לזיהוי פלילי בערים שונות ברחבי ארה"ב (החלוצה הייתה "CSI: לאס וגאס", האהובה עלי הייתה "CSI: ניו יורק") סופר באסתטיקה קליפית מגניבה, ועקב אחרי בלשים חמודים בטירוף. אף אחד לא באמת אהב את הוראשיו, החוקר הדוש ממיאמי, אבל גריסום של לאס וגאס ומאק טיילור של ניו יורק (גארי סיניז, המועמד לאוסקר מ"פורסט גאמפ") היו אנשים שפשוט היה כיף לעקוב אחריהם בשעה שהם רודפים אחרי קצוות שיער וטיפות רוק כדי לאתר איזשהו רוצח בן עוולה. למעשה, "CSI" הייתה סדרה כל-כך אהובה בזמנו, שקוונטין טרנטינו בעצמו קפץ על ההזדמנות לביים בה פרק – שבפירוש היה אחת מנקודות השיא שלה.

24. הוואי 5-0

האם "הוואי 5-0" של שנות השבעים הייתה "סדרה טובה"? כנראה שלא, אבל היא הייתה מספיק גדולה כדי שעד היום, בני דורה ידעו לזמזם את נעימת הפתיחה הנצחית שלה, וכדי שתזכה לרימייק חביב ומלא חתיכים ממש לא מזמן. וקצ'פרייז אחד, "Book 'em, Dano", שלטענת מומחים משפטיים מסוימים סימן את השלב שבו הובהרה לאמריקאי אמת אחת בסיסית: גם לפושע הנאלח ביותר יש זכויות אותן צריך להקריא לו לפני שרשויות החוק אוזקות את ידיו.

23. בלש אמיתי

העונה הראשונה של סדרת האונתולוגיה של HBO הייתה פיסת טלוויזיה משובחת. שאלת העליונות הקולנוע לעומת הטלוויזיה, שנידונה כבר שנים, נראתה כמעט לא רלוונטית; "בלש אמיתי" היה עבור רבים יותר מגרה, אסתטי, פרובוקטיבי ומחכים מכל מה שהמסך הגדול הציע באותה שנה. זוכה האוסקר הטרי דאז, מת'יו מקונוהיי, היה בשיאו, וודי הארלסון גיבה אותו ובמרכז העונה: שוט אחד ארוך ומופתי שעד היום מנסים להבין איך הוא נעשה. זו הייתה תעלומת רצח של אישה בזנות שהייתה הרבה יותר מזה; היא הייתה פילוסופית, דתית, פסימית וכמעט מיתית. אם הסדרה הייתה שומרת על הרמה גם בעונות הבאות (או מרשה לעצמה להסתיים שם ולהיות מקוטלגת כמיני-סדרה) היא בקלות הייתה יכולה להשתבץ בעשירייה הראשונה שלנו. למרבה הצער, שתי העונות שבאו אחריה לא היו טובות באותה המידה. נו שוין. תמיד יהיה לנו את מקונוהיי.

22. פארגו

עוד סדרת אונתולוגיה, בה כל עונה מספרת סיפור חדש, היא "פארגו", שנכתבה בהשראה חופשית במיוחד מסרט הפולחן זוכה האוסקר של האחים כהן מ-1996. לא כל עונה של "פארגו" פוגעת, אבל בעונות מסוימות – במיוחד העונה השנייה – היא אדירה. השילוב בין סיפורי מאפיה אה-לה-"הסנדק" עם שלומיאליות אמריקאית, קצת ביזאר חיוני ותצוגות משחק יפהפיות מצד שחקנים כמו קירסטן דאנסט, טד דנסון, אליסון טולמן וג'ין סמארט, "פארגו" היא מסדרות המתח החיוניות שיש לנו.  

21. החיים על פי נד

"החיים על פי נד" שונה משאר הסדרות ברשימה. בעוד רוב הדירוג שופע בסדרות מחוספסות וקשוחות על פשע ואלימות, הסדרה הזו היא אחת הסדרות הלבביות של האלף החדש; פנטזיה צבעונית, מתוקה ומלאת שמחת חיים. זה היה סיפורו של נד, האופה עם הכוח העל-טבעי להחיות את המתים – מה שאפשר לו לחלטר בפתרון תעלומות רצח בשיתוף פעולה עם בלש פרטי מגניב במיוחד. העולם הקסום של "החיים על פי נד" לא הרגיש זול או מחומם-מהמיקרו, אלא אמיתי ואוהב כלפי כל אחת מהדמויות שחיות בו. ובמרכזו: אחד מסיפורי האהבה היפים והעצובים בטלוויזיה, זה של נד ושרלוט, האישה שהחזיר לחיים ובה אסור לו לגעת, אחרת היא תמות שוב, והפעם לנצח. ב"החיים על פי נד" היה הכל – סטייל, קריין בריטי, נאמברים מוזיקליים אקראיים ואנסמבל שחקנים מצוין (כשביניהן קריסטין צ'נוות', 150 סנטימטרים של כישרון מוזיקלי וקומי שהוא מתנה מהאלים). הכל מלבד מזל – אחרי פחות משתי עונות של פתרון תעלומות והמון חן מצועצע, הסדרה בוטלה בטרם עת, ולנו לא נותר אלא להתגעגע ולייחל לעוד סדרות בילוש כאלה חמודות.

20. סיפור פשע אמריקאי

סדרת האונתולוגיה של ריאן מרפי החזיקה שתי עונות לפני שיוצר-העל שלה חתם על חוזה של מאות מיליוני דולרים עם נטפליקס, וחבל – "סיפור פשע אמריקאי" הלכה על הגבול הבלתי-אפשרי בין טראש לאמירה, כשכל עונה בה סיפרה סיפור רצח אמיתי אחר שהסתער על כותרות העיתונים בשנות התשעים: בעונה הראשונה זה היה משפט הרצח של או-ג'יי סימפסון, שהעלה מחדש בציבור האמריקאי שאלות על גזענות, מגדר ומעמד; בעונה השנייה, סופר על מותו הטראגי של ג'יאני ורסאצ'ה מידיו של מעריץ עם אחיזה קלה במציאות ועל ההדק. בשני המקרים, מרפי הצליח להפוך את הסיפורים האלו למסה מרתקת על הדרך בה הממסד האמריקאי תופס את האחר, יהיה זה השחור, האישה או ההומו. אבל במקום שכל העסק ירגיש כמו דיסרטציה בחוג למדעי המדינה, זה היה ממכר, מבדר, משכיל, מפחיד, ולעיתים קרובות גם קאמפי מאוד. נותר רק לקוות שמרפי יביא לנו עוד סיפור פשע שכזה אחרי שיסיים את כל עיסוקיו המתישים בנטפליקס.

19. העשב של השכן

יושבת ננסי בוטווין, האלמנה הטרייה, מול ערימה הולכת ותפחה של חשבונות וחובות – מה תעשה הגברת, אם לא להתחיל לסחור במריחואנה? בניצוחה המזהיר של מרי-לואיז פרקר, אחת השחקניות הטובות בעולם, "העשב של השכן" הייתה אפוס סקסי, מצחיק וממכר על אישה שמנסה לתחזק את עצמה ומשפחתה באמצעות כמה פייסלים מגולגלים היטב. גם סאטירה נושכת על הבורגנות האמריקאית ועל האנשים שחיים בקופסאות קטנות שנראים כולם אותו הדבר, גם סיפור פמיניסטי מעצים וגם בינג' ממכר על משפחת פשע שעושה שטויות, "העשב של השכן" הייתה אחת הסדרות החריפות של תחילת המאה הנוכחית.

18. חניבעל

בראשית היה חניבעל לקטר. הפסיכיאטר הקניבל הפך לאייקון בזכות אנתוני הופקינס, שזכה באוסקר על גילומו בקלאסיקה "שתיקת הכבשים". אחרי שחניבעל נכתש ומוצה בקולנוע, זכה לחיים חדשים בגרסה טלוויזיונית בה כיכב מאדס מיקלסן הדני. מיקלסן, נבל קולנועי ידוע בזכות עצמו, גילם את חניבעל בצורה שלא נופלת – ויש שיגידו שאף מתעלה – על זאת של הופקינס. הוא הפיח בפסיכופת בעל המאנץ' אנושיות ואמפתיה. הוא הצליח לגרום לנו להזדהות איתו – מה שהפך אותו, כמובן, למפחיד עוד יותר. הרציחות שביצע היו מרהיבות ביופיין, אבל מרהיבה יותר הייתה הדינמיקה בין חניבעל לסוכן ה-FBI לו הוא מסייע, וויל. הייעוץ המקצועי שלמעשה הפך לסוג של פיתוי, כמו גם הפרשנות האמפתית לדמות מיתולוגית, הפך את "חניבעל" לאחת מסדרות הפשע הייחודיות שראה המסך שלנו.

17. חיות רעות (טייגר קינג)

מרץ 2020. האנושות לומדת להכיר את המגפה שסגרה אותה בבית. על הדרך, היא מגלה גם את ג'ו אקזוטיק. סיפורו הוא סיפור פשע שיכול לעבוד רק כסדרה דוקומנטרית, פשוט כי קשה להאמין שהסיפור הזה אמיתי באיזושהי דרך. זוהי יריבות של שתי דמויות שקשה להחליט מי יותר פסיכית – האם זאת קרול בסקין, אקטיביסטית זכויות בעלי החיים שאוהבת חתולים קצת יותר מדי? או שמא ג'ו אקזוטיק, האוחצ'ה מדרום ארה"ב שלא ידענו שאנחנו צריכים על מסכינו? זה סיפור פשע קווירי ודבילי על תאוות בצע, אהבה לחיות, ובעיקר – על המקומות שהיעדרה של מודעות עצמית יכולה לדרדר אותך אליהם. "טייגר קינג" היא נקודת קיצון של טראש אמריקאי, ואנחנו זללנו אותו משל היינו חבורה של נמרים והסדרה הייתה בעלה של קרול בסקין. לכאורה.

16. ילדי האנרכיה

זאת לא באמת סדרה על אופנוענים. כמו המון סדרות פשע, זו סדרה על משפחה. "ילדי האנרכיה" גרמו לנו לחשוב שבאנו לראות חתיכים על אופנועים מנופפים באקדחים, אבל בפועל, מדובר היה בטרגדיה שייקספירית ומדממת. כיף לראות אנשים במעילי עור הולכים מכות, אבל הסיבה ש"ילדי האנרכיה" הייתה אחת הגדולות היא הדמויות עצמן, והאנשים המוכשרים שגילמו אותן: הנוכחות דרמטית של רון פרלמן בתפקיד קליי, ראש מועדון האופנוענים, המסוגלות של צ'ארלי האנם בתפקיד ג'אקס, יורשו, להראות מסע רגשי של דמות תוך חצי דקה ובמינימליזם מרשים והגלאם המצמית של קייטי סגל בתפקיד ג'מה, אם המשפחה – אחת הנשים הכי מרשימות באיזושהי סדרת פשע אי פעם.

15. ברודצ'רץ'

עם השנים, למדנו לפחד מעיירות קטנות וציוריות. למה שסדרה תתרחש בכפר חביב ושקט אם לא כדי לספר מעשה ברצח איום ונורא? ואכן, "ברודצ'רץ'" נפתחת בטרגדיה: דניאל לטימר, ילד בן 12, נמצא מת. על פתרון תעלומת מותו מופקד שוטר לונדוני קשוח (דיוויד טננט, אותו הצופים יותר מכירים בתור "דוקטור הו") ושוטרת מקומית חביבה (אוליביה קולמן, אז פחות מוכרת לקהל בינלאומי, היום שחקנית זוכת אוסקר ומלכת אנגליה לעת מצוא). "ברודצ'רץ'" לא הביאה לנו משהו שלא ראינו עד כה, אבל היא שכללה לכדי שלמות את כל מה שחיוני ליצירה טלוויזיונית טובה באמת: כתיבה, בימוי ומשחק. "ברודצ'רץ'" לא עסקה רק בתעלומת מותו של ילד קטן, אלא בבחירה שלנו להתעלם ממה שלא נוח לנו להכיר בו. היא לא רק הייתה סדרת מתח ומשטרה, אלא סדרה על האנשים שמבצעים פשעים, אלו שמפענחים אותם, וההשפעה החותכת שיש לכך על החיים שלהם. וככזאת – היא הייתה נהדרת.

14. טווין פיקס

סדרות רבות שינו את הטלוויזיה, אבל מעטות עשו זאת כמו "טווין פיקס". "טווין פיקס" סיפרה על סוכן ה-FBI דייל קופר, שבא לעיירה מנומנמת בוושינגטון כדי לשתף פעולה עם המשטרה המקומית ולפתור את תעלומת הרצח של התיכוניסטית לורה פאלמר. הצופים הבינו מהר מאוד שלא התכנסנו רק כדי לתפוס רוצח, אלא גם כדי לגלות את העולם הביזארי והאפל ששוכן מתחת פני השטח של הפרברים האמריקאיים. ועל הדרך, בא לגלות גם כמה קולנוע גלום בטלוויזיה שלנו. "טווין פיקס" הייתה אחת הסדרות הראשונות שנוצרו ע"י קולנוען עטור פרסים – במקרה הזה, דיוויד לינץ' – שהוכיחה כמה פוטנציאל וקולנוע גדול גלום בסדרות טלוויזיה. היא התוותה את המסלול לטלוויזיה טובה יותר. רק על זה היא ראויה למקום של כבוד בפנתאון הסדרות הטובות ביותר; גם אם לא הבנו עד הסוף מה באמת קרה שם.

13. קולומבו

לא הרבה מחזיק מעמד מ"קולומבו" היום – בכל זאת, מדובר בסדרה שעלתה לאוויר קצת לפני שגולדה מאיר עלתה לשלטון – אבל דבר אחד נשאר רענן ונפלא כפי שהיה תמיד: פיטר פאלק, בתפקיד קולומבו, הבלש המרופט והחד, מחזיק על כתפיו את הסדרה בגאון. במעיל גשם וסיגריה בכף ידו, עם שאלה אחת אחרונה לפני שהולך ומבטא ברוקלינאי חד-פעמי, קולומבו היה לדמות איקונית ולבלש זכור ואהוב לא פחות משרלוק הולמס או הרקול פוארו.

12. דקסטר

מילדות דקסטר היה רוצח מקריפ שאביו הצליח לנתב את הנטיות הסדיסטיות שלו לכיוון אלו שראויים לכך – כל חלאת המין האנושי שאוכפי החוק לא הצליחו להרחיק מהחברה. במקום לרצוח חפים מפשע, דקסטר הוסלל לרצוח אותם. דקסטר, שגדל להיות חוקר זירת פשע, כיכב בסדרה שהייתה הכלאה מרתקת בין סדרת פשע לסדרת משטרה ובכך הבהיר לנו שהגבול שבין גיבור ונבל יותר מטושטש משהיינו רוצים להאמין. "דקסטר" הייתה מזעזעת להפליא והגיעה לשיאים מדממים ומפוארים (אנחנו עדיין מנסים להתאושש מהסוף המזעזע של העונה הרביעית). עונותיה המאוחרות ביישו את ימיה הטובים ביותר, אבל כש"דקסטר" הייתה טובה – היא הייתה בלתי נשכחת.

11. כנופיות בירמינגהאם (פיקי בליינדס)

"כנופיות בירמינגהאם" לא מתייחסת לגנגסטרים שלה כפורעי חוק ותו לו – מבחינתה הם הגיבור העממי, דמות שמרימה את האצבע הנכונה מול המגף המדכא של הממסד המדושן. היא נהייתה לאחת הסדרות האהובות בישראל, אבל נשאלת השאלה – למה? האם אנחנו שם בשביל הסטייל של אנגליה שבין מלחמות העולם? הסוסים? המכוניות? שורות מחץ כמו "נתפוס אותם לפני שהבירה של אתמול תהפוך לשתן"? הפסקול האנאכרוניסטי? האורדר אוף דה פיקי פאקינג בליינדרז? הסקס אפיל הבלתי אפשרי של קיליאן מרפי, הלוא הוא תומאס שלבי? כל התשובות נכונות, כמובן, אבל יותר מכל - בשביל הדודה פולי, מטריארך המשפחה, בגילומה של הלן מקרורי הדגולה. איזו אישה.

10. המגן

"המגן" הציגה לנו גבר שקשה לאהוב וקל לסלוח לו. מייקל צ'יקליס גילם את ויק מאקי, שוטר מושחת ואלים, בקשיחות מרשימה ובהבלחות של רכות. רגע אחד, ויק מוודא שלעובדת המין שמסייעת לו להשיג מידע יש כסף לאוכל ומקום לישון בלילה, מאוחר יותר באותו הפרק הוא יורה מטווח אפס בבלש שעשוי להלשין עליו. "המגן" היא סיפורם של אנשים שמרשים לעצמם לכופף את החוק והמוסר; גם כדי להשליט סדר ברחובות – וגם כדי לגרוף עוד דולר לכיס. ויק, אבא לשני ילדים עם אוטיזם ומשכורת של שוטר, היה זקוק לדולר הזה. עד הסוף שומט-הלסתות, "המגן" עשתה מה שצריך כדי שנלמד להבין את האנשים האלה, בראשם ויק עצמו – ועשתה מה שצריך כדי שנוכל אפילו לאהוב אותם.

9. NYPD Blue

לפני ויק מאקי, היה הבלש אנדי סיפוויץ', שהבהיר שהגיבור המשטרתי לא חייב להיות הגיבור החמוד. לפני ש-HBO לימדו אותנו איך נראה עירום ואיך נשמעת שפה גסה בטלוויזיה, סטיבן בוצ'קו לימד אותנו שהמסך הקטן אינו בהכרח מדיום לכל המשפחה. "NYPD Blue" הייתה עוד צעד קדימה, עוד אבן דרך שהבהירה שהטלוויזיה באמת יכולה להיות שנויה במחלוקת. מה זה אותנטי? "אותנטי" זו המילה המדויקת לתאר את שקורה ב"NYPD Blue": השוטרים שמגנים על ניו יורק עושים זאת כשזיעה מטפטפת ממצחם ודם מאגרופם, הם טועים ואלימים ואינם מושלמים – רחוק מכך. אבל הם אמיתיים. ככל שזה נוגע לטלוויזיה האמריקאית, ההכרה באמת הזו לא מובנת מאליה – לא בניינטיז, ולא היום.

8. חוק וסדר וחוק וסדר: מדור מיוחד

רחוב ניו יורקי רגיל. שתי נערות חביבות הולכות ומלרלרות. אחת מהן מועדת בצעדיה, אומרת לחברתה "אופס! דרכתי על משהו", וממשיכה בדרכה. "רגע", אומרת לחברתה, "סטפני, מה זה?" – המצלמה מתרחקת וגופה עם מבט המום קפוא על פניה מתגלה. "טם טם!", רועמת מוזיקת הרקע. "בעיר ניו יורק פשעים בעלי אופי מיני נחשבים לנתעבים במיוחד, הבלשים המסורים של משטרת ניו יורק הם חלק מיחידת עילית", תנעים קריינות הפתיחה, וכך הלאה. זוהי התבנית, היא עובדת כבר עשרות שנים, בין אם לסם ווטרסטון ב"חוק וסדר" ובין אם למרישקה הרגיטיי בסדרת הבת, "מדור מיוחד", הלוא היא אוליביה בנסון הגדולה. למדנו לדרוש מהטלוויזיה שלנו להפתיע אותנו מדי פרק – חלק גדול מהסדרות שלימדו אותנו זאת מדורגות ברשימה זו ממש – אבל "חוק וסדר" מזכירה לנו מעל 30 שנה, שגם הסדר הישן יכול, לפעמים, להזכיר לנו מה מבדיל בין טוב לרע. גם אם חסרונו של אליוט סטייבלר החתיך מורגש כבר עשור.

7. ברוקלין תשע-תשע

סדרות משטרה לא מנסות להצחיק, רוב הזמן. כשהן מנסות הן לפעמים מצליחות, אבל מעט מאוד מהן הצליחו ליצור סיטקום משטרתי כמו ש"ברוקלין" הצליחה. זה לא רק בפאנצ'ליינים או ברגעים שקל לדחוס בצורת GIF יעיל. "ברוקלין" הפכה את תחנת המשטרה למשרד שכיף לחזור אליו ולראות את הדמויות האהובות עליך עושות בו שטויות ומתחככות אחת בשנייה, בין אם זה הולט, הקפטן חמור הסבר, ג'ייק, הבלש החריף והמטופש, או הגדולה מכולן – ג'ינה, מזכירת התחנה והשמש הזורחת של משטרת ניו-יורק. הם רק שלישייה מייצגת (ולמרבה הצער, ג'ינה עזבה בעונה השישית) – "ברוקלין" הציגה את בויל, איימי, היצ'קוק, סקאלי ורוזה, והם רק הראשיים. ההשקעה של צוות הכותבים והשחקנים בבריאת אוסף האנשים המתוק הזה לא נופלת מאף אחת מסדרות ה"איכות" שמדורגות מתחתיה ומעליה. "איכות" שבאה לידי ביטוי בקווי עלילה מסועפים ועיסוק פסימי בתהומות נפש האדם זה נחמד והכל, אבל טלוויזיה שגורמת לצופה להרגיש שהוא מבלה עם חבריו הטובים ביותר היא הישג כביר לא פחות. "ברוקלין תשע תשע" מתהדרת בהישג הזה כבר שמונה עונות.

6. ורוניקה מארס

ורוניקה לא הייתה הבלשית או התיכוניסטית הטלוויזיונית שהתרגלנו אליה. היא הייתה טינאייג'רית שמתפרנסת מפענוח פשעים עבור חבריה לספסל הלימודים; לפעמים נדרשה לאתר כלבים חטופים. לפעמים נדרשה לפתור תעלומות רצח אפלות. בשני המקרים היא נתנה בראש לא פחות מקולומבו או ויק מאקי – והייתה מרתקת ומורכבת בדיוק כמוהם. גם אחרי שנים של "פרוזן" ו"המקום הטוב" קירסטן בל תמיד תשאר ורוניקה – הבת האוהבת והעוקצנית של אביה, זועמת על חבריה העשירים, שהפנו לה את גבם אחרי שעולמה קרס עליה, ולה תודעה חברתית מפותחת ורצון אמיתי לפנות את רחובות נפטון, העיירה הקטנה בה חיה, מהזבל ששורץ בהם. "ורוניקה מארס" הייתה סדרה חכמה יותר משרצתה שנחשוב, ואולי בגלל זה לא זכתה לכבוד הראוי לה בזמן אמת. לממסד היה קשה להאמין, כנראה, שסדרת תיכון בכיכובה של בלונדינית חביבה ראויה לעמוד עם שאר סדרות "תור הזהב של הטלוויזיה". יש לקוות שהזמן ימקם אותה בפנתיאון הסדרות הגדולות. בינתיים, אחרי סרט טלוויזיה ועונת המשך שדי כשלו, היא עדיין בלב שלנו. זה חשוב לא פחות.

5. שובר שורות

רבות נכתב על עלייתו ונפילתו של וולטר ווייט. גם אם לקח לסדרה הזו קצת זמן להתבשל כמו מנת מת' הגונה, עד העונה השלישית כל מי שראה הבין שמדובר בחתיכת סאגה – האנטי-גיבור הגדול שמתחיל במסע הישרדות כדי למנוע ממשפחתו ליפול לאבדון כלכלי כשמחלת הסרטן מאכלת את גופו, וממשיך בניסיון אחרון ונואש לצאת גבר בעיני עצמו. בריאן קרנסטון הענק (שעד אז היה זכור בעיקר בתור האבא הטמבלול מ"מלקולם באמצע") הוביל את המסע האפל והמשוגע הזה, אבל יחד איתו היו תותחים גדולים מספיק כדי להצדיק יצירות המשך משל עצמם: ארון פול בתפקיד ג'סי, שולייתו העלק-נאמנה של וולט, שכיכב בסרט המשך חמוד ממש לסדרה, ובוב אודנקירק (סול גודמן), ג'ונתן בנקס (מייק) וג'יאנקרלו אספוסיטו (גוסטבו פרינג מקפיא הדם) שהמשיכו לסדרת הספין-אוף "סמוך על סול".

4. רצח מאדום לשחור

"רצח מאדום לשחור" הייתה סדרת משטרה שונה. הקהל האמריקאי לא ראה ככה את הטלוויזיה שלו לפני כן: מחוספסת, אפרורית, עיתונאית באופייה. זה לא מנע ממנה להיות יצירת מופת. עיצוב הדמויות והדינמיקה ביניהן, המשחק המבריק של כל המעורבים בדבר (במיוחד אנדרה בראוור, שתפקידו כריימונד הולט ב"ברוקלין תשע תשע" הוא כמו השלמה לתפקידו ב"רצח מאדום לשחור") והיכולת להרהיב בדרמה עוצרת נשימה בלי לאבד אחיזה בריאליזם – כל אלה הפכו אותה לאחת מסדרות הטלוויזיה הגדולות. "רצח מאדום לשחור" הביאה לטלוויזיה קולנועיות חדשה, לימדה אותנו שאפשר לסחוף ולרגש גם כשבמוקד לא עומדים בלשים גאונים או גיבורי אקשן, אלא אנשים פשוטים שרוצים לתת לקהילה שלהם בלי לחטוף כדור על הדרך. מותחת, חכמה וחדשנית, "רצח מאדום לשחור" אחראית לכמה מהפרקים הגדולים בטלוויזיה (למשל "שלושה גברים ואדינה", בו מופיעים רק שלושה שחקנים לאורך רוב הפרק, או "הרכבת התחתית" המופתי), והשפעותיה ניכרות עד היום.

3. בלוז לכחולי המדים

יש טלוויזיה איכותית בזכות "בלוז לכחולי המדים". לפני כן היו אופרות סבון קאמפיות וסיטקומים חביבים. כמובן שהיו גם דרמות משטרה – אבל הן פשוטות, חביבות, ובהן תמיד הושב על כנו בסוף כל פרק. בזכות סטיבן בוצ'קו, שיצר את "בלוז לכחולי המדים", זה השתנה – "בלוז לכחולי המדים" הייתה מרובת דמויות, בה בנוסף לעלילה שמתחילה ונגמרת בפרק הבודד, היו סיפורים שמתמשכים על פני פרקים שלמים. זה נראה מובן מאליו לנו היום, אבל בתחילת האייטיז זה היה סיכון. הצופים לא הבינו למה השוטרים לא נראים כמו כוכבי טלוויזיה, למה הפרקים לא נגמרים כשכל הדמויות קיבלו את שרצו, למה הכל כל כך מבולגן. מהר מאוד, בלבול הצופים והסיכון שנלווה אליו השתלם – "בלוז לכחולי המדים" זכתה בכמות בלתי נתפסת של פרסי אמי בעונתה הראשונה, ולאחוזי צפייה מצוינים. היא סללה לסדרות המופת הבאות בתור את הדרך. יצאו מאז לא מעט סדרות טובות ממנה, אבל כולן חייבות לה את קיומן.

2. הסופרנוס

בין "הסופרנוס" במקום השני לסדרה שבמקום הראשון ניטש קרב מוכר וצמוד על תואר "הסדרה הטובה ביותר אי פעם" – ולעיתים קרובות דווקא "הסופרנוס" היא זו שמנצחת. הגדולה מכולן או המקום השני, זה לא משנה: לא תהיה עוד סדרה כזאת. היא סיפקה את המבקרים באותה מידה שגרמה לצופה הממוצע להתמכר, והיא גרמה לנו להתאהב במאפיונר כמו שלא התאהבו בו אף פעם. היינו בעד טוני, רצינו בטובתו, גם ובעיקר כשעשה דברים איומים ונוראיים. היא הושיבה את טוני, איש המאפיה האלים והנאלח, על ספת הפסיכיאטרית, הלוא היא דוקטור ג'ניפר מלפי, שגם למדה לאהוב אותו, למורת רוחה. הבטנו, כצופים, בנבכי נפשו של טוני ולמדנו איך היא נראית במיטבה ובמירעה. טוני, בגילומו של ג'יימס גנדולפיני הגדול והמנוח, גובה בסט דמויות יפהפה: כרמלה, אשתו המהממת, ג'וניור, ראלף, כריס, בובי – כולם אחראים לכך ש"הסופרנוס" לא רק הייתה יצירת מופת, אלא גם סדרה ממש מצחיקה (זכור הפרק "פיין בארנס", אולי הפרק הפופולרי ביותר בסדרה, שמתפקד כקומדיה שחורה מושלמת). היא מעמיקה ופסיכולוגית, אבל גם בינג' מהנה במיוחד, ובגלל זה היא מפסגות היצירה הטלוויזיונית.

1. הסמויה

"הסמויה" לא סיפרה על ארכי-פושעים או שוטרים מהאגדות. היא סיפרה על אנשים שמנסים כמה שאפשר, נכשלים ואז מנסים עוד פעם. היא לא נכתבה כמו סדרה בהמשכים אלא כמו רומן עב-כרס. ובעוד "הסופרנוס" הייתה סדרה על אנשים, "הסמויה" הייתה סדרה על עולם – קשוח וחסר רחמים, אבל לא נטול חמלה. ראינו במהלכה עבריינים נטולי-מצפון על סף הסוציופתים, אבל הנבל האמיתי בה היה המערכת עצמה, שדרך עוני יוצרת פשע ובאמצעות בירוקרטיה מונעת מהשוטרים למגר אותו. עומאר וסטרינגר בל מצד אחד של המתרס ומקנולטי ומורלנד מצדו השני בראו גם לצופים המנותקים ביותר מהוויית הכרך הקשוחה את בולטימור, על הפושעים, השוטרים, המחוקקים, עובדי הנמל, הילדים והעיתונאים שלה. היא לא תופסת את תשומת הלב של הצופה, אבל היא דורשת אותה – וכך לימדה אותנו ששימת לב לפרטים היא משהו שיכול להיות מתוגמל בהמשך הצפייה; ובנוסף, היא הכירה לנו את אידריס אלבה, ועל זה אנחנו בכלל אסירי תודה. ומתום חמש עונות מופתיות, "הסמויה" לימדה אותנו איך נראית טלוויזיה שאסור לפספס; כזאת שעומדת לצד כל יצירת מופת, בכל מדיום.