איך זה להיות שופט בכוכב הבא? אם לומר את האמת, זה כיף גדול. זה כיף, כי אתה זוכה לעבוד עם האנשים והמפיקים המוכשרים ביותר בתעשיית המוזיקה, הבמה והטלוויזיה בישראל. זה כיף, כי אתה נחשף כל יום מחדש לאנשים מעניינים, כישורונות חדשים וסגנונות מוזיקה ושירה שונים ומגוונים. זה כיף גדול גם להיות חלק משולחן מפואר של "שופטים" - כל אחת ואחד מהם הוא גם חבר וגם מורה מהם אני לומד כל יום מחדש.

לא אשקר, בתוך כל הכיף והמתוק הזה יש גם רגעים מרים מעצם היותך חלק משולחן "השופטים" (אף אחד מאיתנו לא מתיימר חלילה להיות פוסק לגבי טיבו של אמן כזה או אחר, אלא שזה הפורמט ואלו הכללים). לכאורה גורל המתמודדים מצוי בידי השופטים, אלא שזה נכון רק לתכנית ולא לחיים האמיתיים. בחיים האמיתיים כל אמן ואמן הוא גם המתמודד וגם השופט היחיד של עצמו. אחד מאותם רגעים היה האודישן של חיים דדון.   

חיים דדון הוא בחור שהכרתי לפני הרבה שנים. בחור ששר איתי אז בחפלות ומועדונים. אפילו את השיר הראשון שלנו הוצאנו באותו זמן. לא מעט פעמים חיממנו האחד את השני לפני הופעות. והנה בחלוף אותם שנים אני פוגש אותו בכוכב כאחד מהתמודדים והרגשתי קצת מר ולא נעים לשפוט את אותו זמר שעשה לצידי דרך ארוכה שהייתה רוויה בחתחתים. דרך שהייתה כרוכה בלא מעט הקרבות וויתורים, דרך של מאמץ רב, התמדה, רצון עז ובלתי פוסק לפרוץ גבולות ולשבור מחסומים ולהפוך לאדם שיכול להתפרנס בכבוד מהאומנות שלו. למזלי אני אחד מ-7 שופטים והאחריות מתחלקת בין כולנו ולשמחתי חיים עבר בהצלחה (בלי שנזקק להצבעתי) את שלב האודישנים.

חיים הציף בי זכרונות מרים וגעגועים מתוקים כאחד. זכרונות על לילות לבנים בחפלות ובמועדונים. זכרונות של בקשות חוזרות ונשנות, כמי שהפרוטה לא הייתה בכיסו, שרק יתנו לי להקליט שירים או לעלות על במה ולו על מנת לשיר שיר אחד בודד. זכרונות על עלבונות ולילות בהם חזרתי לביתי עצוב, ריק מהופעות וריק משירים. האודישן שלו העלה בי בי גם געגועים מתוקים. געגועים לתמימות נעורים, לאמונה עזה והתמדה בדרך, מפותלת וארוכה ככל שתהיה. דרך שמי שלא צעד בה, ספק אם יבין או יעריך או יזכה לטעום בכלל את טעם "ההצלחה", כי הכישרון לבדו, לצערי לא מספיק חברים. העשייה, ההתמדה, והאמונה הם הערכים הבסיסיים שחייבים להימצא בכל אמן באשר הוא אמן.

די אם תביטו בדרך שעשו שירי ונינט חברותיי לשולחן השופטים. אמנם כל אחת מהן התפרסמה לראשונה בכוכב הבא (אז כוכב נולד), אלא שלא התכנית הפכה אותן לכוכבות שהן היום, אלא דווקא ההתמדה והעשייה המוזיקלית המרובה שהן המשיכו לעשות אחריה, כל אחת בדרך ובאופן הייחודי לה. סיפרתי את זה כבר בעבר, אני חושב שהקלטתי מאות סקיצות לזמרים אחרים עד שזכיתי שיתנו לי להקליט שיר משלי (כמעט שיר אהבה). אני זוכר שהלכתי למאות הופעות עד שאפשרו לי לעלות על במה לבדי. במבט לאחור אני מבין שכל סקיצה וסקיצה שהקלטתי לזמר אחר וכל הופעה שבה עמדתי בצד הבמה (ולא עליה), הכינה אותי לשיר הראשון שלי והכשירה אותי לעמוד לבד על במה בהופעה הראשונה שלי. הדרך הזו הייתה חלק הכרחי מהותי וחשוב בהפיכתי לזמר.

דורין הירבי – "Yellow Brick Road" (צילום: מתוך "הכוכב הבא 8", קשת12)
"התכנית היא רק צעד אחד בדרך שהמתמודד צריך לסלול גם בעצמו" | צילום: מתוך "הכוכב הבא 8", קשת12

הדרך חברים יקרים היא גם האמצעי והיא גם התכלית. ההתמדה, ההתפתחות, הרצון להשיל שכבות ולהתחדש בחדשות, להילחם על עצמך ולגלות את עצמך כל פעם מחדש הם שהופכים את החיים ואת המוזיקה למעניינים ומרתקים. בדרך הזו יש רגעים גבוהים ויש רגעים נמוכים, רגעים מתוקים ורגעים מרים והיא מטבע הדברים ייחודית לכל אדם ואדם וחובה עלינו להמשיך לסלול אותה ולגלות עולמות חדשים, שאחרת החיים והמוזיקה היו משעממים.

אני מעריך ומחבק את כל אחת ואחד מהתמודדות והמתמודדים שהגיעו להיבחן ולהשתתף בתכנית במשך השנים. גילויי האומץ, הבטחון והרצון כמו גם האמנות והכישרון שלהם מדהימים אותי כל פעם מחדש, במיוחד כשחלק מהם כל כך צעירים. אני מקווה שגם מי שהגיע לשלבים גבוהים וגם מי שלא, מבין שהדרך היא החשובה ולא המיקום והפרסים. אני סבור שראוי לו לכל מתמודד, מוצלח ככל שיהיה, שיבין היטב שהתכנית היא רק צעד אחד בדרך של מיליוני צעדים נוספים שאותה הוא צריך לסלול בכוחו ובעצמו.