מאז שהמלחמה התחילה, עדן חסון נמצא בדרכים: מחלק פרחים לנשות המילואימניקים, פוגש ילדים ששבו מהשבי, שר באזכרות ומשמח חיילים בדרום. בשבוע שעבר הפך לשליח פרחים, עבר מבית לבית וחילק זרי פרחים שרכש לכבוד שבת לנשות המילואימניקים.

באמצעות האופרציה הענקית הזו, חסון מנסה להרים את מצב הרוח. כמו רוב האומנים, גם הוא נמצא כבר חודשיים על הקו: בין אושר גדול לאובדן ושכול. "אלה חודשיים מטורפים לגמרי, לא הגיוניים בשום צורה", סיפר לרעות ברזילי ב"חדשות סוף השבוע", "לא רוצה לומר שהתרגלנו, אבל קצת התרגלנו".

"אני פוגש משפחות שאיבדו את הבת או את הבן, שר 'לראות את הטוב'. בהתחלה כששרתי את זה, לא האמנתי לעצמי. איך אפשר לראות את הטוב בסיטואציה כזאת? הם קוברים ילד עכשיו. שרתי את זה בבושה. אתה מסיים לשיר ומשם: 'אוקיי, יאללה עדן, טאצ'-אפ, הולכים לשמח חיילים'. מה זאת אומרת? איך אני אמור לשמח חיילים עכשיו?".

לפעמים אתה עושה את זה בכוח?
"כן. לפעמים אתה חוזר הביתה מרוקן לחלוטין, מותש. זה מרסק את הנפש. הנפש שלי מרוסקת מזמן כבר".

ארבעה ימים לפני השבת השחורה, חסון עוד חגג עם קהל גדול את מופע סוף הקיץ. היום, זה נראה כמו מציאות רחוקה. "זאת ההופעה הכי טובה שהייתה לי, מול אלפי אנשים. הכי משמח, הכי מרקיד. ממש נהניתי. ואז טסתי לדובאי. הייתי שם בחופשה עם חברים. התעוררתי בשבת, פתחתי את הטלפון ואמרתי: מה? מה זה? התמלאה בי עצבות, כעס, נקמה, שנאה. תחושות שלא קוננו בי שנים. הייתי בדובאי ופחדתי. אמרתי, אני לא נשאר פה דקה. מבחינתי, כל בן אדם חשוד. עליתי על טיסה ראשונה, הקדמנו את הטיסה. עזבתי הכל ובאתי לארץ".

בין הרגעים שחווה מתחילת המלחמה, היה רגע אחד שלא ישכח: המפגש בבית החולים עם הילדים ששוחררו משבי חמאס: "חיבקתי אותם ושרתי להם, ליגיל ולאור. ליגיל היה יום הולדת 13 בדיוק ולאחיו כמה ימים לפני כן, כשהיה בשבי. רובם נראים טוב, לחלקם עדיין קשה. אתה רואה עליהם שקשה להם. הם עברו טראומה שלא יודע אם נוכל להסביר אותה. אנחנו גם לא יודעים מה הם עברו. הבנתי שאסור לדבר איתם על מה שעברו, לגיטימי. לא דיברתי איתם בשום צורה על הדבר הזה, אלא על איך ממשיכים מכאן".

מתגעגע כבר לבמה, לקהל?
"רק כשהשגרה מתערערת אתה לומד להעריך את כל הטוב שחיית בו. טסנו לחוץ לארץ, הופענו, נהננו".

יש כבר פגיעה בהכנסות?
"יש פגיעה חד-משמעית בהכנסות. לא רק שלי, אני שם את עצמי בצד. ברוך השם, תודה רבה על מה שיש לי, לא חסר לי שום דבר. אני מסתכל על הצוותים שלי. יש לי תאורנים, נגנים, מפיקים. אין להם פרנסה עכשיו. רובם המוחלט, מאז התקופה שהתחילה המלחמה, באים איתי להופיע בהתנדבות מלאה".

מדינה מטורללת.
"עולם מטורלל. אנחנו השה התמים. התפוצצה לנו הבועה. חיינו בבועה מטורפת שאפשר לנהל שגרה מודרנית, מערבית, במדינה שמוקפת חיות טרף. אם את שואלת אותי, אני לא חושב שצריך להיות מחבל שנשאר בחיים. כשאני רואה מה הם עוללו לנו ומה הם עתידים לעולל לנו אם לא נפעל, אני לא יכול להישאר לזה אפאתי. אני כן מאמין שיהיה טוב, שיש לנו בשביל מה להיות אופטימיים. יש לנו על מה להילחם, להמשיך הלאה ולהיות שמחים. יש לנו את כל הסיבות האלה".