לצד מספר הנרצחים העצום, העדויות על מקרי האונס והאלימות הקשה - חיים השורדים, אלה שהצליחו להישאר בחיים מבחינה גופנית, אך מבחינה נפשית עדיין מתמודדים עם ההשלכות של המציאות והמראות הקשים מאותו בוקר נורא. הפסיכולוג ד"ר רן ספיר שמטפל בניצולי המסיבה הגיע אמש (ג') לריאיון אצל "אברי ושרקי", שם שיתף על הקושי איתו מתמודדים אותם צעירים ומשפחותיהם.

"אני מנחה קבוצה של שמונה שורדים, חצי שנה אחרי כולם אומרים שהם חיים את הטראומה, שהחיים שלהם השתנו והם לא יחזרו להיות אותם אנשים", משתף ד"ר ספיר. "התהליך של הטראומה מצריך מרחב בטוח - ואנחנו כבר חצי שנה חיים בלעדיו. בנוסף הם זקוקים למרחב בטוח טיפולי ואורח רוח. אי אפשר להגביל להם את הטיפולים. יש נוהל חרדה שנותן 24 טיפולים. עברה חצי שנה, אנשים עדיין לא מתפקדים, הם זקוקים לזמן".

ד"ר ספיר משתף על הקושי הבירוקרטי שחווים אותם שורדים, זה שגורם לחלקם להתייאש ולא לקבל את הטיפול לו הם זקוקים. "לחלקם הטיפול כבר הסתיים, הם צריכים להתחיל להתעסק בבירוקרטיה וזה קשה. יש אנשים שבגלל ההתעסקות והניסיון לקבל טיפול נוסף, פשוט מוותרים ונשארים בבית. חוץ מזה, יש גם המון הורים שכולים שקופים בעיניי המדינה". 

יש דיבור על מספר המתאבדים בקרב אנשי הנובה.
"בקטע מהכנסת מדבר אחד מהשורדים ואומר שיש כבר 50 מתאבדים מהנובה, ושיש כאלה באשפוז כפוי, זה לא נכון. הייתי רוצה להסתכל מעבר למספרים".

לצד השורדים, ההורים השכולים שהתמודדו עם הבושרה הקשה, הסיפורים המזעזעים וחלקם אף ליוו את הילדים שלהם טלפונית בשעות האחרונות לחייהם, מתפספסים ולא מקבלים את הטיפול והמעטפת הראויה. גם חצי שנה אחרי האסון - המדינה לא מוצאת פתרון ראוי עבור אותן משפחות שמתקשות להמשיך את חייהן. במהלך הריאיון, ד"ר ספיר שיתף על שיחה עם אחת האימהות שמובילות את מאבק המשפחות השכולות: "היא אמרה לי: 'מה אני לא בטראומה? ישבתי על הקו שמונה שעות עם הבן שלי כשהוא נלחם על החיים שלו'. הורים שהיו על הקו ברגעים האחרונים של הילדים שלהם, זאת טראומה נוראית", הוא המשיך וסיפר, "תגדירו מה זה לחזור לחיים, אחת סיפרה לי שהיא הולכת לעבודה - אבל כל הזמן בעצבים, באי שקט. האנשים האלה כמו חשופית, הכל נוגע בהם".

מה אנשים בבית שמרגישים את המחנק הזה, והם לאו דווקא ממעגל השכול, יכולים לעשות?
"קודם כל לתת לזה מקום - וזה לא מובן מאליו. ראיתי היום את הסרט על ק.צטניק. הם מראים שם קטע שהוא נותן עדות שמפשט אייכמן, וברגע שהוא צריך לתת את העדות הוא קם ומתעלף. הוא כל הזמן הדחיק את זה, מחק מהזהות שלו ולא נתן לזה מקום, הפך להיות צל של עצמו. אנחנו צריכים לתת מקום לכאב והקושי כי אח"כ זה יבוא לנו כמו בומרנג. שהשיח שיהיה בארוחות המשפחתיות לא יהיו שמאל, ימין וביבי - אלא איך אני מרגישה".

מגיש התוכנית יאיר שרקי, שאחיו נרצח בפיגוע, שיתף על ההתמודדות האישית שלו מאותם ימים בהם חווה את האובדן. "יש עמותה נפלאה שנקראת 'One Family', כולם שם מתנדבים של משפחות שכולות טרור. שלושה חודשים אחר כך, נסעתי ללונדון עם קבוצת אחים שכולים. הנושא לא מוכרח להיות שכול, זה היה מרחב שלא תולים בך את העיניים המרחמות, שיודעים בדיוק מה אתה מרגיש. יכול להיות שהמדינה צריכה להיכנס ולמלא מקום".

ד"ר ספיר הוסיף לדבריו של שרקי וסיפר: "המרחב שאני מטפל בו נפתח לשנה, עברה חצי שנה ואם הם לא יקבלו תקציב, הם לא יוכלו להמשיך אותו. אנשים מספרים שהפעם הראשונה שהם יצאו מהבית זה לשם. זה במושב סטרייה, מקום אליו המשפחות השכלות מגיעות וגם השורדים".