"כשנולדתי בפברואר 1949 זה היה סוף מלחמת השחרור והייתה הפסקת חשמל בחולון ואמא שלי לא הצליחה להגיע לבית החולים", מספר רזי ברקאי על יום הלידה שלו. "הסיעו אותה למרפאה החשוכה ואני נולדתי לאור נר ואמרו לאמא שלי 'רינה איזה כיף! יש לך בת' וההורים שמחו כי לפני כן נולד להם בן".
הבן שנולד לאור הנר הפך ברבות הימים לדמות מפתח בנוף התקשורת הישראלית. השבוע הודיע על פרישה מתוכניתו המיתולוגית "מה בוער" בגלי צה"ל בכך סיים קריירה עיתונאית מרשימה בת 52 שנים שהתחילה ב"קול ישראל", וכללה עשרות חשיפות עיתונאיות וראיונות בלתי נשכחים. זכיה יוקרתית בפרס סוקולוב לעיתונות, וכמובן חיקוי מיתולוגי של ערן זרחוביץ'. ברקאי נולד בחולון לרינה ושמואל. בין הוריו היה הפרש גילאים של 22 שנים, והם חלקו, כך הוא מספר, אהבה גדולה זה לזו. רזי (ראובן זאב) הבן האמצעי מתוך ארבעה ילדים, נשלח בנעוריו לפנימייה צבאית. מה שהפך לנקודת מפתח בחייו, וביחסים עם אחיו צחי ז"ל.
הבית היה בית חם?
"עד שאח שלי צחי נהרג הוא היה בית מאוד חם, משתף, אם כי עד היום אני שואל את עצמי 'קיבינימט למה שלחתם אותי לפנימייה הצבאית של הריאלי?', הם היו עם שתי בנות צעירות ועם אח מבוגר שאני לא צריך לספר לך מה הייתה מערכת היחסים ביני ובינו, היו שנתיים הבדל, ברור לגמרי שהיו שם מכות רצח. ואותי הם שלחו לחיפה".
למה שלחו אותך לשם?
"יש את התשובה הגלויה ויש את התשובה הסמויה. התשובה הגלויה זה שאז בית הספר הריאלי והפנימייה הצבאית בשנות השישים היו הגשמה. הולכים, חותמים קבע מראש, נמצאים במערכת חינוך טובה והולכים להיות בקצונה בצבא, זאת התשובה הגלויה. התשובה הסמויה היא לאמא שלי לא היה כוח".
לא היה לה כוח לארבעה ילדים?
"אמא שלי הייתה הכל. גרנו באפקה, לנסוע לירושלים, לעבוד, לחזור, לעשות ארוחות ערב, לדאוג לילדים ואני מנחש שלא היה לה כוח".
ואתה נעלב כשאתה נזכר בזה?
"עלבון זו לא המילה – עצב".
זה ישב לך עליה כל הזמן?
"אני חושב שקינאתי באח שלי מאוד, הוא היה יפה תואר".
"לפני כשנתיים באזכרה של צחי, שאלתי שם 'מה אתם חושבים שהוא היה רוצה להיות כשיהיה גדול?' ואז החברה שלו מהתיכון אמרה 'תגיד אתה באמת לא יודע? הוא רצה להיות כתב בקול ישראל'"
הכל השתנה פתאום
צחי ברקאי ז"ל נהרג בתאונת אימונים, כשרזי היה בן 17. מאז הוא מספר, הכל השתנה, אל הבית החם והמשתף שהיה הגיעו השכול והכאב שהשתקפו לדבריו דרך עיני הוריו. אביו התקשה יותר לעבד את האבל ואמו = אימו השתדלה להיאחז בשמחת החיים שאפיינה אותה.
יש את החיים לפני ואת החיים אחרי.
"שנה אחרי שאחי צחי נפל, הלכתי לגדוד שהוא שירת בו, לגדוד 202 בצנחנים. פחדתי פחד מוות אבל לא העזתי להגיד את זה לאף אחד. ואני חושב על ההורים שלי, שהבן השני שלהם הולך למקום שבו אחיו נהרג. זה חלק מהדור של ההורים שלנו שבשבילם הנס של ישראל היה גם הקטע של ללכת לצבא לחיל קרבי".
אח שלי התגייס לקורס טיס אחרי שאחי נהרג והסיפור הכי עצוב היה שהוא היה מגיע לתחנה מרכזית מחליף את המדים לבגדים אזרחיים כדי להיכנס הביתה בבגדים אזרחיים בשביל לא להעציב עוד יותר את אמא שלי. הוא היה המועדף?
"אני חושב שכן. על אבא שלי בוודאי. הוא היה נסיך השכונה אבל לימים".
הם הסתפקו בך.
"נכון, לימים הם הסתפקו בי ואני חושב שהם מאוד אהבו אותי. הם מאוד היו גאים שהלכתי לצנחנים. הם מאוד היו גאים בזה שבחרתי להיות עיתונאי. לפני כשנתיים, חמישים שנה אחרי שאחי נהרג, עשינו פגישה בבית הקברות והגיעו גם שתי חברות שלו ושאלתי שם 'תגידו מה אתם חושבים, לו לצחי הייתה בחירה, מה להיות כשהוא יהיה גדול?' ואז החברה שלו מהתיכון אמרה 'תגיד אתה באמת לא יודע? הוא רצה להיות כתב בקול ישראל'. תשמעי אני הייתי מת. באותו רגע הייתי בשוק, לא ידעתי".
אתה חולם עליו?
"כן מדי פעם בתמונה כזאת או אחרת. לפני כחודש, כשהלכנו להצגת תיאטרון, פתאום ניגש אליי מישהו ואומר 'רזי, הנה תמונה של אח שלך'. הוא הוציא מהארנק תמונה של אחי ואמר 'מיום מותו, אני סוחב את התמונה הזאת כי אני הייתי צריך להיות שם במקומו'. מסתבר שהוא שכב לידו בתרגיל, ואח שלי ביקש ממנו להתחלף במקום, והוא אמר לי 'החילוף מקום הזה הציל את חיי ומאז אני נושא את התמונה שלו'".
להיזכר בהורים עם השנים יש פחות כאב, אבל להיזכר באחים זה תמיד כאב של משהו שלא היה צריך לקרות כי כל החיים אנחנו יודעים שאנחנו צריכים להיפרד מההורים שלנו מתישהו אבל פרידה מאח, גם אחרי המון שנים אתה לא משלים עם זה שאתה נהיה יותר מבוגר ממנו והוא נשאר כזה צעיר שהוא לא מימש.
"אני כתבתי לפני כמה שנים 'אתה בן 19, אני בן שישים. תמיד תהיה מבוגר ממני בשנתיים, כומתתך האדומה רובצת על כתפיי'. זה עונה לך?".
_re_autoOrient_g.jpg "רזי ברקאי (צילום: משה שי , פלאש 90)")
"נשלחתי לתקופה ארוכה כעיתונאי לוושינגטון עם המשפחה, אבי שהיה אז בן 83 לא עמד בזה. אלה היו נכדיו הראשונים וחודש אחרי שנסעתי הוא נפטר מהתקף לב"
רות, סוף
כשרזי ברקאי נשלח כעיתונאי לתקופה ארוכה לוושינגטון שבארה"ב, הוא היה כבר אבא בעצמו לשני ילדים שהיו הנכדים הראשונים של הוריו. חודש אחרי שעזב את הארץ, נפטר האב בן ה-83 מהתקף לב. כעשרים שנה אחרי, נפטרה גם אמו באופן דומה.
יש לך רגשות אשם?
"כן, הייתה לי המון אשמה. אפרופו זה שההורים שלנו באמת ראו בכל דבר שקורה לילדים שלהם זה סוג של גאולה, ואבא שלי היה כל כך היה גאה במה שקורה למשפחה שלו. לא קיבלתי תחושה ממנו של 'רזי אתה יודע שהן השנים האחרונות שלי?'".
ואמא שלך?
"אמא שלי נפטרה עשרים שנה אחרי. גם היא נפטרה מהתקף לב, תוך כדי שהיא שוכבת בבית חולים בחדר טיפול נמרץ, היא עדיין מטפלת בבחירות, היא הייתה בן גוריוניסטית ושמעון פרס. דקות לפני שהיא נפטרה היא התעסקה בארגונים לקראת הבחירות".
ואז היא קיבלה התקף לב, וזהו היית לידה?
"הייתי על ידה, עשר דקות לפני נתתי לה לאכול שניצל, הלכתי, אחותי החליפה אותי, אמא שלי דיברה איתי על הכל, אפילו רצתה לעשן סיגריה ועשר דקות אחרי זה אחותי מתקשרת 'רזי, אמא נפטרה'. אז מבחינה הזאת הוריי לא סבלו, אבל עדיין היא נפטרה בגיל צעיר מידי, היא נפטרה בגיל 72".
למי היית יותר מחובר?
"חד משמעית לאמא שלי. כלומר, המחשבה שלי עליה גורמת לי מצד אחד לגעגוע גדול ומצד שני לרתיעה גדולה כי אמא שלי הייתה קודם כל אישה יפיפייה. אז צריך להגיד עוד משהו היסטורי, אבי היה רווק בן 44 שהתאהב בקשרית שלו בארגון ההגנה שהייתה בת 22".
אתה נזכר בהם הרבה?
"הרבה מאוד".
יותר ככל שאתה מתבגר יותר?
"יותר ככל שאני נעשה סבא. כן, מה שהם עברו ומה שהם הצליחו לבנות ומה שהם איבדו במהלך חייהם והאהבה הגדולה שהם הרעיפו עלינו. הם הספיקו באופן הזה שאמא שלי עם יותר נכדים ואבא שלי הספיק להיות עם שני הנכדים הבוגרים שלו. אני חולם עליהם הרבה".
