מלאכים בלי כנפיים: בבוקר ה-7 באוקטובר, בדקות הראשונות של המתקפה הכי קשה שידעה מדינת ישראל, מנחם קלמנזון בילה עם משפחתו במושב רתמים שבנגב. באותו זמן הוא לא העלה על דעתו, שהוא עומד לקחת חלק עצום בחייהם של כמעט מאה אנשים ולשנות את גורלם. הכל בזכות שיחת טלפון עם אחיו הגדול, אלחנן.

מנחם ששומר שבת, התעורר בבוקר לקול התראות רבות בפלאפון וקולות בומים עמומים של יירוטים. "לא ידעתי מה קורה והתקשרתי לאחי הגדול אלחנן. כשיש אירועים כאלה הוא הכתובת, והוא אומר: 'אני אורז ויורד לדרום'. שאלתי אותו אם לבוא, הוא ענה לי שכן ומהר", מתאר האח הקטן את השיחה ששינתה את חייהם.  

לקח למנחם שנייה להחליט והשניים נפגשו ביישוב עתניאל, בו הם חברים בכיתת הכוננות. הם עלו על מדים, הצטיידו בנשק ויצאו לכיוון עוטף עזה.

מה עובר לך בראש כשאתה נכנס לאוטו עם אחיך?
"הבנתי שאנחנו הולכים למשהו לא פשוט. הדיווח היה שקורה משהו בעוטף עזה, לא ידעתי עד הסוף מה בדיוק אנחנו הולכים לעשות, אבל ידענו שמשהו קרס".

>> לצפייה בפרק המלא ב+12

באותו הזמן בקיבוץ בארי, התעוררה משפחת פריקר לקולות חוזרים ונשנים של צבע אדום. הם נכנסו לממ"ד ומהר מאוד הבינו שמדובר הפעם באירוע אחר לחלוטין. "בעלי עוד הספיק לראות את המחבלים עוברים ליד המטבח. איך שנכנסנו התחילו יריות בתוך הבית", מתארת רחל, אם המשפחה.

מי אצלך בבית בזמן הזה?
"אופיר הבן שלי, יחד עם כלתי שהייתה בשבוע ה-41 להיריון ובתי נופר. היינו בטוחים שהצבא תכף מגיע, כי תמיד כשזה מתחיל שומעים מסוקים, אבל לא שמענו כלום. בוואטסאפ השכונתי התחלנו להבין שיש כאן משהו לא רגיל ומאוד קשה".

רחל ממשיכה ומתארת את אימת הבוקר שקיבל כיוון מפתיע ומסוכן: "פתאום הם בתוך הבית שלנו. שומעים רעשים של גרירת חפצים כבדים", בתה נופר ממשיכה אותה ומוסיפה: "תוך 20 שניות היו צרורות של ירי וצעקות בערבית. קיבלתי החלטה כשאנחנו כולנו בממ"ד, שאף אחד לא מדבר. לא משנה מה קורה בתוך הבית".

בנתיים זוג האחים מנחם ואלחנן, הגיעו אל קיבוץ בארי כשהם עדיין לא מבינים את גודל הזוועה, אך מתחילים לראות מראות קשים ולשמוע קולות שמרמזים על האסון: "יש גופה שרופה ברכב בכניסה, בפנים קולות של מלחמה שלא שמעתי שום דבר שדומה להם, גם לא בצבא. שמענו דיווח על ילדה שתקועה בתוך בית ושני ההורים שלה כבר נרצחו והבית עולה באש, והחלטנו להיכנס לחלץ את הילדה".

כשאתה עומד מול שער הקיבוץ, זה כמו להיכנס אל המוות. למה החלטת להיכנס?
"ברור שהיו שאלות. יש לי חמש בנות, אשתי שאני חושב עליה דבר ראשון, אבל אני מבין שיש שם ילדה שצריכה שיוציאו אותה. אין דרך אחרת. מצאנו רכב ממוגן מירי קל ויצאנו לחפש אותה. מצאנו זוג והכנסנו אותו לרכב, בנתיים כוחות צנחנים מצאו את הילדה ולקחו אותה. כשחזרתי לג'יפ ראיתי כמה גופות זרוקות של מחבלים ופתאום נעמדה מולי דמות של אדם לא לבוש ואני דרוך עליו עם הנשק. לקח לתושבים כמה שניות לזהות שזה השכן שלהם, שאלתי אם יש לו משפחה והוא ענה שיש לו ילדים והם אינם. הכנסתי אותו לרכב ולקחנו את האנשים אל השער, שם היו תושבים שהצליחו להימלט קודם. הם דאגו למשפחות שלהם ובאו אלינו, אז נכנסנו שוב".

בהתחלה הם חילצו אנשים מפאתי הקיבוץ, אך ככל שהזמן התקדם הם נאלצו להיכנס יותר פנימה, לעומק הלחימה, שם הסיכון למפגש עם מחבלים עולה ועולה. "ניווטנו בקיבוץ בין כוחות שנלחמים, פרצנו לתוך בתים של אנשים וראינו את סימני המאבק. כל הבית הרוס, סימני ירי על הדלת ולפעמים סימני בעירה. היה בית שהייתי צריך לצעוק: 'שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד', רק אז הם הסכימו לצאת. בדרך למשפחה, ראיתי אדם מבוגר יושב במרפסת עץ שלו בכניסה לבית, עם כוס קפה מהבוקר שלפניו והוא ירוי".

16 שעות מתחילת הלחימה, משפחת פריקר יושבת בממ"ד ומתחילה להרגיש ריח של עשן. המחבלים שורפים להם את הבית, יחד עם בתים רבים בקיבוץ שעולים באש על יושביהם. "הבית נשרף. דלת הממ''ד בוערת ברמה שאי אפשר לגעת בה. הדאגה של אשתי הייתה לעוברית שבבטן, אם היא לא נושמת, אז מה התינוקת מרגישה?", מתאר הבן אופיר את רגעי האימה.  

צמד האחים שהציל עשרות אנשים ב7.10  (צילום: מתוך "גיבורים", קשת 12)
רחל ואופיר פריקר. ניצלו על ידי האחים קלמנזון בשביעי לאוקטובר | צילום: מתוך "גיבורים", קשת 12

האם רחל משתפת בפעולות שהם היו צריכים לעשות על מנת לשרוד: "נכנס גל של עשן, אז עשינו שתן על סדינים ושמנו אותם על מפתן הדלת. האלטרנטיבה השנייה היא שאנחנו יוצאים והורגים אותנו. עד ששמענו דפיקה על החלון של הממ"ד, ומישהו צועק: 'תפתחו, באנו לחלץ אתכם'. חיכינו 12 שעות שיחלצו אותנו ופחדנו לפתוח את החלון. הוזהרנו שהמחבלים מדברים עברית".

מנחם ואלחנן שכבר הספיקו לחלץ מעל 50 גברים, נשים וילדים, הגיעו אל בית נוסף, ביתם של משפחת פריקר שעלה באש וניסו לשכנע את בני הבית שהם לא מחבלים ובאו לחלץ אותם. "הם היו כמו מלאכים שבאו והוציאו אותנו מבור שחור", מתארת הבת נופר.

לילה ארוך של חילוצים הסתיים והאחים, יחד עם אחיינם איתיאל זהר שהצטרף אליהם במהלך הלילה, הרגישו את העייפות משתלטת. "הבוקר עולה, רואים יותר טוב, גם את הזוועות אבל יש תחושת ביטחון. אמרתי לאלחנן: 'אנחנו סורקים את הבית הזה וסיימנו. ננוח באוטו כמה שעות ואז נראה'. הסוללות בפנסים של הנשק נגמרו ואלחנן נכנס ראשון מאור השמש, אל תוך בית חשוך", מסביר מנחם את תחילתו של רגע דרמטי. 

אלא שדווקא בבית האחרון חיכה להם הנורא מכל, כפי שמספר מנחם: "בפינה ארב לאלחנן מחבל לבוש שחורים והוא חטף מכת אש קשה ונפל. נכנסתי אחריו והתחלתי לירות לכיוון כללי. קיבלתי כדור בזרוע ורסיסים לפנים".

הגיבורים הפכו למחולצים, כשכוח של צה"ל שלף אותם מהבית אל תוך ג'יפ והוביל אותם אל שער הקיבוץ שעד לפני רגע הם הסיעו אליו אנשים שחילצו. אלחנן במצב אנוש ומפונה במסוק, אחיו הקטן מנחם פצוע קל ומפונה באמבולנס ודרכיהם נפרדות.

בדרך לבית החולים, מנחם שהיה מודע לחומרת הפציעה של אחיו החליט להתפלל, עד שקיבל את הבשורה הקשה מכל: "ידעתי שהסיכוי שהוא ישרוד נמוך, ראיתי את כמות הדם שהוא איבד, אבל התפללתי. התקשרתי לאשתי שבכתה בטלפון ואמרתי לה: 'איילת, אני פצוע קל זה בסדר'. והיא אומרת לי: 'אבל אלחנן, הוא נהרג'. אז בעצם אני שומע מאשתי בפעם הראשונה והיא מבינה שככה היא סיפרה לי".

אחרי שהציל עשרות אנשים, אלחנן קלמנזון נפל בקרב. זוג האחים הגיבורים שילמו את המחיר הכבד מכל, כדי להציל את חייהם של אחרים. "יש לנו המון כאב, אבל אין חרטה. אח שלי ידע טוב מאוד למה הוא נכנס, אף אחד לא הכריח אותנו לבוא לשם, רק הצו של הלב שלנו", מסכם מנחם את מותו ההרואי של אחיו.