משפחה רגילה – ויש כאן מקום לדיון אם יכולים להיות "משפחה רגילה", או חיים רגילים בשועפאט – משפחת אבו חדיר, הופכת בעל כורחה לסמל עממי עם תפקיד חברתי ופוליטי שבהתחלה דומה שהוא גדול עליה. בנם בן ה-16, מוחמד אבו חדיר, נחטף בשכונת מגוריו ואחרי חיפושים קצרים גופתו המעונה והשרופה נמצאת ביער ירושלים. כשהיא מוחזרת לאביו כדי שיוכל לערוך לבנו לוויה, נחטפת הגופה מהאמבולס בידי שאבאב והאבל הפרטי של המשפחה נגזל ממנה.
אבל, כפי שקורה למשפחות בצד הישראלי, למשפחות של שלושת הנערים שעל רציחתם שילם אבו חדיר בחייו ואחר כך, למשפחות החיילים ההרוגים במבצע צוק איתן – המשמעות שמעניקה ההלאמה של האבל ליגון האישי שלהם, לאובדן הסתמי, מנחמת. את הרגע הזה אפשר לזהות במדויק בתחילת הפרק הרביעי כשאביו של אבו חדיר, שבהתחלה מוחה על חטיפתה של גופת בנו ומצטרף למצעד הזעם והאבל העממי רק כדי להשיב אותה אליו, מצטרף לקריאות, נסחף אליהן ואז מוביל אותן: "שהיד השחר מאחד את העם". איזה כוח פואטי יש בשורה הזו וכמה גילוי לב. הוא, כמו שלושת הנערים שעל מותם שילם בחייו, אכן מאחד את העם כי "העם" מלאים אותו לטובת המאבק.
גם אם הצטלבות הנרטיבים, זה הפלסטיני וזה הישאלי, אינו מתרחש ברובד הגלוי של הסדרה, הוא נמצאת ברקע ואי אפשר לחמוק ממנו: היגון ונקמת הדם משתכפלים במראת האירועים אינסוף פעמים. ואמו של אבו חדיר, פניה החמורים מוכי היגון, ה הטופוגרפיה שעליה נמצאים כל הרגשות שהטרגדיה המתגלגלת הזו מולידה. אביו הוא מי שנסחף לשימוש הפוליטי היעיל שהטרגדיה מזמנת.
אלא שזה מתחיל עוד קודם, במיתולוגיה של הסכסוך: אחד ממהלכי הדה-הומניזציה היעילים ביותר שנעשו לפלסטינים במאבקם להגדרה עצמית הייתה אשמת השקר שהם לא כואבים את אובדן ילדיהם כמונו. זה גנאי מפלצתי שהתבסס וננטע באופן יסודי ועמוק בתודעה המשותפת כך שעוצמת היגון של אמו של אבו חדיר מפתיעה את הצופה הישראלי שגדל על סיפורים שחיזקו את האמונה הזו: הנשים הפלסטיניות המניקות, כשמאחוריהן מסתתר מחבל. האימהות שמוכנות לסכן את התינוק בשביל להרוג עוד אחד משלנו, ואלה ששולחות את ילדיהם לזרוק אבנים ובקבוקי תבערה או עוזרות להם לכרוך על עצמם חגורת נפץ, בדרכם לפיגוע התאבדות, או שולחות את ילדיהם לגדר בעזה, להיהרג. והן עושות זאת בשמחה.
אין להן לב, לאימהות האלה, הן פגומות. נכות. הן לא אוהבות את ילדיהן כמונו. מול האמא שמחלקת סוכריות בסוכת האבל, חוגגת את מותו של בנה והפיכתו לשהיד ניצבת דמותה בת זמננו של חנה ושבעת בניה שמצאו את מותם על קידוש השם, או של שרה שבנה יחידה נלקח ממנה כחלק ממאבק אמונה בין בעלה לאלוהים. בלי להכנס לפרשנויות מרחיקות לכת, מרים פרץ קיבלה פרס ישראל על האופן בו שירתה את סיפור הגבורה האמהי האולטימיטיבי. היא מגלמת בדמותה את כל האימהות המקראיות; מולה ניצבות האימהות של האויב השמחות להקריב את בניהן.
והנה, אימו של אבו חדיר מצליחה לזעזע את המיתוס הזה כשפניה ממגנטות אליהן את המצלמה בכל אחד מהשלבים של הדאגה, החרדה, האימה, נבואת הלב ובסוף הבשורה – ומשיבות לה ולאימהות הפלסטניות את הדבר ששנים של סיפורים מהמיתולוגיה הישראלית קילפו מהן כמו עור שנכווה: האנושיות שלהן והמעמד השווה של יגונן.
מאבק מר ומכוער ניטש בין האבל הפלסטיני לאבל הישראלי. מסיבה זו מעורר טקס יום הזיכרון המשותף למשפחות שכולות פלסטיות וישראליות, זעם גדול כל כך. אם מי מכם היה באירוע הזה הוא ודאי מכיר את הטירוף, הקללות והגידופים, את הגופשטיינים והצל עם האריות שלו והברוך מרזלים עטופים בדגלי ישראל כמו בתכריכים, משתוללים מהאפשרות שלאובדן הפלסטיני תהיה גאולה.
זמן קצר אחרי ש"הנערים" שודרה יצא לאור ספרי, "לא העזנו לדעת" שמתרחש באותם ימים ומספר את סיפורה של משפחה שאיבדה את אחד מבניה במבצע צוק איתן. גם ספרי מבוסס על אירועים אמיתיים, האחיין שלי נהרג בתקרית בנחל עוז ואני מספרת על היגון שהכה בנו ובתוך כך גם על מנגנון הלאמתו של האבל המשפחתי לטובת סיפור גדול יותר:
"התקשורת המתינה בחוץ לנציג המשפחה, לתצלומים של
נמרוד, למידע. תומר, צלם עיתונות שחברותי איתו חושלה
בענני גז מדמיע בבִלעין, היה ממעגל הקרובים הראשון
שעדכנתי בבוקר. פגישתנו האחרונה נקטעה דקות מעטות
אחרי שהתחילה, כשהובאו לבית המשפט בפתח תקווה
החשודים בשרפתו של מוחמד אבו ח'דיר, ותומר, שהוזעק
לשם, השאיר את מנת הפלפלים החריפים שלו בשלמותה
על הצלחת. כעבור יומיים התחיל המבצע הצבאי, ואנחנו
נפגשנו בהפגנות, הוא מצלם ואני מקללת את ברוך מרזל
ואיתמר בן גביר מן המסתור שמצאתי מאחורי גבו.
עכשיו שמח (האם זו המילה הנכונה?) לשמוע ממני שהוחלט שהתקשורת לא תורשה להיכנס אל תוך הבית
ולא תראיין את ההורים ולא תסקר את הלוויה. הוא עצמו
כבר צילם לא מעט לוויות בימים האחרונים, ולדעתו, כך
אמר לי, המשפחות מזינות בלי להתכוון לכך את הסנטימנט
הפטריוטי שנחוץ כל כך לממשלה בזמן המבצע, מחזקות
את הקלישֶה הילדים של כולנו ואת ההאחדה של כל
הנופלים, כאילו מותו של אחד יכול לשפוך אור או להסביר
את מותו של אחר".
לא דמייתי את התקפת הזעם שספר יעורר בשני מבקרים לפחות. לצד שבחים מחממי לב, הסבירו שני הגברים בסמכותיות אופיינית לחיילים לשעבר בצבא הגנה לישראל איך ראוי וצריך לכתוב על אבל. האחד חשב שאסור לנקוט בלשון אירונית בבואך לתאר אובדן, השני הרחיק לכת אף יותר וזעם על כך שהספר אינו חוברת זיכרון לאחייני והאשים אותי באדישות למותו. אבל יוצרי הסדרה, חגי לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו ויאל חשבו בדומה לי. הם לא הקימו גל עד למוחמד אבו חדיר דרך סיפור חייו הקצרים אלא בכך שאת ההממשות היחידה של אובדנו קבעו בפניה של אמו, באשמה המעכלת של אביו, בדחף לנקום את מותו שמענה את אחיו ובעיניהם של כל אחד משלושת רוצחיו. ההחלטה ללכת צעד זהיר אחרי צעד זעיר סביב המכתש שנפער בעולם כשצעיר נגרע ממנו באלימות היתה משותפת להם ולי, ומצאתי בה קרבה מומצאת אך ממשית בין הבמאים לביני.
מי שדוחף את ידיו עמוק לתוך הבוץ העכור של המיתולוגיזציה של הסכסוך, מפקיר את עצמו לאלות של הרס"רים המופקדים על השליטה הבלעדית על הסיפור ועל דרכי הסיפר. מי שעושה זאת, לא צריך להתפלא שמה שהוא מוציא מהבוץ, ינשך את ידיו.
קשה מאוד להסיר כישוף של שבעים שנה. דה-הומניזציה היא כלי מרכזי במאבק על צדקתו של הסיפר הלאומי. לא רק שאסור לרחם על האויב, צריך לערער על עצם האפשרות שהוא חווה דברים בדרך דומה. הנערים מחזירה משהו מהסינגולריות של האימהות הפלסטינית דרך התמקדות באימו של אבו חדיר. היא משכנעת את הצופים ברכות ובעקיפין בעומק היגון של האם ואז פונה להראות כיצד המוות הסתמי, האיום, המיותר נחטף ממנה כדי לקבל משמעות לאומית.