השבוע מסיימים את ספר ויקרא וקוראים שתי פרשות "בהר" וב"חוקותיי"

1. שמיטה

הנושא הראשון שמופיע בהן הוא – שנת שמיטה. יש פה ציווי להרפות, לעזוב, להפסיק לעבוד את האדמה שנה שלמה:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ.

וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ.

וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.

זה דבר מעניין: כשמגיעים לארץ ישראל, צריך לשמוט. לשבות. לנוח. לא רק לעבוד ולכבוש ולצבור כסף, אלא לזכור גם בתוך המירוץ הכלכלי את ההפסקה. הנה דברים שאומר על כך הרב פרופ' יונתן זקס:

"האתגרים האמיתיים שבני ישראל יצטרכו להתמודד איתם לא יהיו העבדות אלא החירות,

לא העוני אלא השפע,

לא הנוודות אלא הביתיות".

יש מילים נפלאות בספר תהילים, בדיוק על הנקודה הזו: "הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹהִים". לפעמים צריך להרפות, לשחרר, כדי להיזכר באמת.

אנחנו כולנו "שמטנו" בתקופה הזו של הקורונה, והשאלה איך ממשיכים מכאן. בדיוק בשבוע בו חוזרים לצאת וללמוד ולעבוד, הפרשה מזכירה לנו – תזכרו את עיקרון השמיטה.

ראיתי דברים שכתבה עינת קרמר בהקשר הזה של השמיטה ושל הקורונה:

"לפעמים אני חושבת שאם לא הייתה קורונה היינו ממציאים אותה. אני מרגישה שיש לנו, למין האנושי במשותף, כבר הרבה זמן איזו הרגשה קולקטיבית שהגזמנו לגמרי. שמישהו צריך לעשות משהו כדי לעצור אותנו. שלא יכול להיות שבמהלך חיינו הקצרים עברנו מטיול ירח דבש בחו"ל לנסיעה של פעם, פעמיים או שלוש בשנה. אין סיכוי שאנחנו משליכים כל כך הרבה אוכל, מייצרים כל כך הרבה זבל, חיים כל כך במנותק מהתחלפות העונות ומסופיותנו שלנו ממש. לא יכול להיות שנמשיך ככה, משהו חייב לקרות. אי אפשר לצמוח עד אין קץ בעולם סופי, ואי אפשר להמשיך לפתח טכנולוגיות בלי לפתח גם את רוח האדם.

ואז באה הקורונה ואימצנו אותה בחום. באיזו מהירות נכנסנו הביתה, עצרנו את הגלגל הכלכלי, התרחקנו מאירועים המוניים. באיזו טבעיות נכנסנו ל'נוהל מגיפה'. ועכשיו מתחילים לחזור לשגרה, ויש טעם תפל בפה, של 'זה הכל', חוזרים להיות כמו קודם?

אז אני מציעה שלא, לא נמשיך כמו קודם ונחכה שמשהו יעצור אותנו. בוא נעצור את עצמנו, נעצור ונחשוב. בואו נלמד ממה שהיה טוב בתקופה הנוכחית של העצירה וההתכנסות, נחשוב איך לשמור את זה גם בחיים ה'רגילים'. בואו נלמד ממה שהיה קשה ובודד ומלחיץ, איך לבנות חברה שבה יש חוסן שמאפשר להתמודד עם משברים ביתר קלות.

זה הרעיון של השמיטה – עצירה של הגלגל הכלכלי אחת לשבע שנים, אבל מתוך ידיעה, הכנה ובחירה".

הנה כיוון אחד שאפשר לקחת מהתקופה הזו – החתונות הקטנות, הצנועות, הפשוטות יותר. האם נזכור זאת גם בעוד כמה חודשים?

2. סולידריות

הנושא השני בפרשה – סולידריות. התורה קוראת לזה אחווה, כלומר "אח". 11 פעמים מופיעה המילה אח במהלך הפרשה. למשל:

אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו.

וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ.

גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ, אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ.

אנחנו אחים. יש דוגמאות רבות בימים האלה לסולידריות הזו, לקשר שאינו גלוי לעין אבל קיים בין אנשים שונים ורחוקים, גם אם הם לא מכירים זה את זה.

3. ספירת העומר

ציינו את ל"ג בעומר, אבל ספירת העומר לא הסתיימה. ממשיכים לספור עד לחג השבועות. מפסח עד שבועות ישנו מנגנון שבו סופרים כל יום, מציינים כל יום שעבר, לקראת חג שבועות, חג מתן תורה. והשבוע קיבלתי פנייה ממשפחת סלה, שעלתה לכותרות ומיליונים במדינה עקבו אחרי ההתמודדות המיוחדת שלהם עם הרצח של מיכל. אני רוצה לצטט כאן דברים ששלח לי אחיה, ומתאימים לספירת העומר:

"שלום סיון, שמי דוד סלה, אח של מיכל סלה שנרצחה על ידי בן זוגה. אני מרגיש שהטרגדיה הזו לא רק זעזעה את המדינה, אלא יכולה לחולל שינוי. אנחנו משקיעים כעת רבות בחינוך, בשינוי תפיסה, בהצלת נשים שסובלות מאלימות ושותקות.

היום, יום אחרי ל"ג בעומר, הוא יום הולדתה של מיכל. יום הולדת ל"ג. היום אחותי הייתה אמורה להיות בת 33. בספירת העומר מזכירים שוב ושוב שתלמידי רבי עקיבא נפטרו כי לא נהגו בכבוד זה כלפי זה. הרי הכי חשוב לראות את האדם, לכבד אותו. בזמן השבעה, שמענו סיפורים מופלאים רבים על מיכל ועל הכבוד שרחשה לזולת, הנה אחד מהם:

עובד סוציאלי סיפר שלמד איתה בקורס טיפולי שהיה קשה מבחינה נפשית. היו שתי קבוצות לימוד, עם שני מרצים, ובשיעור השלישי של הקורס – מיכל עברה לקבוצה אחרת. כשהוא שאל אותה למה, היא ענתה: 'אני לא מסוגלת ללמוד מהמרצה של הקורס שם, כי היא מביאה דוגמאות מהמטופלים שלה, ויש בה קצת ציניות. אני לא מסוגלת לשמוע אשת טיפול מדברת כך על מטופלים שלה'. זו הייתה אחותי. רק לנהוג כבוד זה בזה. כל כך סותר את הדרך שבה חייה הסתיימו".

שבת שלום. וכמו שמכריזים כשמסיימים לקרוא כל חומש, והפעם עם סיומו של חומש ויקרא: חזק, חזק ונתחזק.