לנגד עיניו של עידן בן שלום, יוצר הסרט ״חייקה ושרה - הדרך הביתה״ שישודר הערב (רביעי), עמדו כל העת דמויותיהן של השתיים. חייקה בוכבינדר (לימים בר חיים) ושרה רכניץ, שתי חברות שחיו בפולין בזמן מלחמת העולם השנייה, עזבו את משפחותיהן מאחור והצליחו להציל עצמן עם הגעתן לישראל. השתיים לא השאירו אחריהן עדות מצולמת, ולכן נעזר עידן בארכיונים, היסטוריונים ובני משפחה שסיפורן הוא שבריר קטן מפאזל היסטורי רחב מימדים שארוגים בו אירועים משמעותיים בהקשר של המלחמה ההיא. כך החברות שגדלו בפולין הצליחו להינצל מהנאצים ועלו לישראל.

המעבר מפולין לישראל

חייקה ושרה גדלו בעיר בנדין והיו פעילות באחת התנועות הגדולות והמשפיעות בפולין - "גורדוניה". על אף המכשולים של אנטישמיות ושנאה, עוני מחפיר, רעב ומצוקות, קבוצת גורדוניה חוותה שגשוג ועשתה את דרכה ארצה עם אשרות עלייה (חלקן גם היו מזויפות) תוך יצירת זוגות שנשואים פיקטיבית רק לטובת קבלת היתר עלייה.

בנובמבר 1934, הגיעו השתיים כחלוצות צעירות לקבוצת דגניה ב' ביחד עם עוד כ-70 חלוצי גורדוניה מפולין ארצה. למרות שהגיעו מבתים דתיים, כאן בארץ החמה הן התאקלמו מהר ונושא הדת והמנהגים מבית אבא ואמא - די נדחקו לשוליים בלהט חיי ההגשמה ומזג האוויר. חייקה ושרה, שובצו לעבודות חיוניות במשק וניכר היה שהן נקלטו יפה בקיבוץ הוותיק יחסית. צמד החברות, שמרו על קשר עם הבית בעיקר דרך מכתבים מהם השתמע שבפלשתינה של אותם ימים - היה אורח חיים של חופש ומתירנות בכל המובנים.

חייקה ושרה – הדרך הביתה (צילום: מתוך "חייקה ושרה", קשת12)
צילום: מתוך "חייקה ושרה", קשת12

ביקור בית שהפך למלחמה

במכתב תשובה נוקשה שכתבו הוריה של חייקה, הם "איימו" עליה שאם "ההפקרות" בפלשתינה תמשך הם ישלחו אליה את אחותה כדי שתחזיר אותה הביתה או לפחות תשגיח שם על צעדיה. חייקה, שהייתה מאוד קשורה להוריה, ניסתה להרגיעם וענתה להם בחזרה שאין כל צורך לשלוח שליחים אליה, ושהיא החליטה לנסוע ביחד עם שרה חברתה כדי לבקר את המשפחות בפולין ולהוכיח להן שהכל בסדר. רק מעטים שיערו שבראשון לספטמבר 1939 תפרוץ המלחמה הגדולה ביותר שידע העולם עד כה. כך הפליגו להן שתי החברות באוניה "הר ציון". הן הגיעו לבנדין בסוף אוגוסט של שנת 1939, ימים ספורים אחרי הגעתן לבנדין - פורצת מלחמת העולם השנייה.

החיים תחת האש הגרמנית

בארבעה בספטמבר 1939, נכנסו כוחות נאצים לסיור ראשון בבנדין. הקירבה של האזור לגרמניה, מנעה מהם להכביד את ידם על היהודים כמו שעשו בערים הגדולות ורשה, קראקוב, לודז' ואחרות - ריכוז היהודים בגטאות והרעבתם למוות. בימים אלה, התפתחה שגרת חיים קשה ומדכאת מאוד אך בכל זאת אפשרה קיום. הקהילה היהודית הבינה שגורלה תלוי בהיותה יצרנית ומועילה למכונת המלחמה הנאצית, מה שגרם להרבה בתי מלאכה יצרניים תחת פיקוח גרמני פועלים בה ומעסיקים את רוב האוכלוסיה.

מעל לשלוש שנים חיו השתיים בבנדין הכבושה והנדרסת. הן עבדו תחת היודנראט המקומי שהעסיק מעל ל-1000 איש לאורך חלק לא מבוטל מתקופת המלחמה. חייקה, עבדה בבית יתומים, נקשרה לילדים והילדים אליה. היא לימדה אותם שירים מארץ ישראל וניסתה להנעים את זמנם. שרה עבדה כפקידה.

חייקה ושרה – הדרך הביתה (צילום: מתוך "חייקה ושרה", קשת12)
צילום: מתוך "חייקה ושרה", קשת12

באוגוסט 1942, הופר השקט היחסי. סלקציה גדולה ואכזרית התרחשה בבנדין ובעקבותיה נשלחו אלפים רבים מיהודיה למחנות ההשמדה. חלקם נשלחו לאושוויץ אשר מרוחקת רק 40 קילומטר מבנדין. למזלן של שתי הבנות ועל אף הסכנה וההימור שבכך - הן שמרו היטב על המסמכים איתן הגיעו לפולין, המאשרים את היותן נתינות ארצישראליות תחת שלטון המנדט הבריטי. כשנראה שכבר אבדה התקווה לחזור אי פעם לראות שוב את השמש בדגניה, נזרק אל החברות חבל הצלה בדמות הסכם חילופי שבויים בין גרמניה לבריטניה. 

השיבה ארצה

הידיעה על כך ששתי החברות שהגיעו מדגניה ב' חוזרות בקרוב ארצה, יצרה התרגשות עצומה בבנדין. אנשי הקהילה ביקשו בכל דרך להעביר תמונות, מכתבים ודרישות שלום ליקיריהם שבארץ. הן חשו שניתנה להן הזדמנות נדירה לבשר לעולם ולמשפחות שבארץ ישראל על מה שעובר על היהודים באירופה ולשלוח אות אחרון של חיים. מכל עבר, זרמו יהודים נרגשים לבית הוריה של חייקה כדי לגעת, לבקש, לתת, ולהעביר מסר אחרון. 

באלבום תמונות שאבי בר חיים, בנה הבכור של חייקה ומפיק הסרט ״חייקה ושרה- הדרך הביתה״, העביר מאוחר יותר למוזיאון לוחמי הגטאות, ניתן לקרוא ולראות בכאב ובעצב את אותן דרישות שלום אחרונות שחייקה מביאה עמה בחזרה ארצה.

המסע הארוך של השתיים אל החופש הסתיים בתחנת הרכבת בעפולה ב-14 לנובמבר 1942. בזמן זה, מחנות ההשמדה בפולין כבר פעלו במרץ. עם הגעת הרכבת ארצה, היא התקבלה על ידי היישוב בשמחה שמהר מאוד התחלפה באבל לאומי שבא לידי ביטוי בשלושה ימי צום והפגנות. מבחינה היסטורית, הגעת הרכבת עם 69 נוסעיה, נחשבת ליום שבו היישוב העברי בארץ, הפנים לבסוף ואחרי הכחשה ארוכה את גודל הטרגדיה של ההתרחשויות באירופה - ובפולין בפרט.

חייקה ושרה – הדרך הביתה (צילום: מתוך "חייקה ושרה", קשת12)
צילום: מתוך "חייקה ושרה", קשת12

חייקה ושרה נלקחו לעתלית ביחד עם שאר נוסעי הרכבת לחקירה מדוקדקת של אנשי הסוכנות היהודית ולראשונה, הגיע ליישוב בארץ מידע עדכני מגיא ההריגה מעדות הראייה - שרה וחייקה. עקב תפקידן ביודנראט, הן נתנו מספרים ושמות ודיווחו על רצף האירועים, דבר שהשאיר את החוקרים מהסוכנות שמוטי לסת עד שבשלב מסויים, איש הסוכנות שניסה לערער על אמינות העדות, חטף סטירת לחי נרגזת שגרמה לו להבין עד כמה חמורים הם פני הדברים. לבסוף, הוכר כי יהדות פולין הושמדה בגז ונרצחה בכל דרך אפשרית - שואת העם היהודי הייתה בשיאה ואין מה או מי שיעצרו את ההשמדה.

החיים שאחרי המלחמה

חייקה ושרה חזרו לדגניה ב' והתקבלו בה בחום ואהבה, אבל הן לא הרבו לדבר. אולי רגשות האשם ששרדו, אולי הלם מוחלט ואולי גם העובדה שבחרו להציל את עצמן בעוד כל המשפחות נשארו מאחור. ב-1943, ערקו שני חיילים יהודים, אהרון פוזיץ ועמנואל אורמיאן, מצבא אנדרס הפולני שחונה בסוריה, והגיעו לדגניה ב'. הם פגשו את חייקה ושרה התאהבו, הקימו משפחות וילדו את דור ההמשך.

חייקה ושרה – הדרך הביתה (צילום: מתוך "חייקה ושרה", קשת12)
צילום: מתוך "חייקה ושרה", קשת12

ב-1989, נתנה חייקה עדות קצרה ומוקלטת למנהלת הארכיון של דגניה ב'. על קלטת רשמקול שתיחשף לראשונה הערב (רביעי), היא סיפרה את סיפורה בלי להתעכב על הפרטים הקשים. בתוך הסיפור הכואב עולה גם השאלה הבלתי נמנעת: האם היה נכון לה לעזוב את משפחתה ולהציל את עצמה או שמא הייתה צריכה ללכת איתם. לדבריה, אמא שלה האיצה בה לצאת ולהינצל כדי שיישאר זכר מהמשפחה. אמירה זו מספרת את הסוגיה שמלווה את מרבית הניצולים והשורדים - "למה דווקא אני מכולם והאם הינצלותי באה על חשבונו של מישהו אחר".