תכניות קשת
מיוחדים

רוני דניאל: תמונות וזכרונות

רוני דניאל היה לאחד מגדולי העיתונאים שהתקשורת הישראלית ידעה. שנה עברה מאז לכתו שהותירה את חבריו במערכת החדשות המומים וכואבים. רגע לפני הסרט "רוני" שיגולל את סיפור חייו, ביקשנו מהם לשתף בתמונה אחת וזיכרון מחברם האהוב

דסק קשת 12 | | פורסם 05/08/22 07:00 
רוני דניאל ז
רוני דניאל ז"ל|צילום: זיו קורן

• אדוה דדון •

"רוני היה בשבילי האבא הדאגן מהעבודה. בשומר החומות למשל, בכל פעם שראה אותי מדווחת מאזעקה ביישובי הדרום היה מצלצל מיד אחרי ומבקש לוודא שאני שומרת על עצמי. 'מה יש לך לעשות שם, יש לך ילדה בבית, תעשי לי טובה', היה אומר פעם אחר פעם. הוא לא הפנים שהיה ההשראה שלי לעבודת שטח מסורה, ללפגוש את האנשים באירועים שאתה מסקר ולהסתכל להם בעיניים, להרגיש אותם. כזה עיתונאי ואדם היה.
רוני עמד לצידי ולצד גלעד בחופה ובירך בברכת ״שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים״, וכשראה לראשונה את בתי אילן פרץ בבכי שלא הצליח להסתיר. חלקנו את יום ההולדת וחגגנו אותו יחד בשנים האחרונות על אף שההפרש בינינו 41 שנה. הוא חסר לי מאד אבל גם נוכח מאד ביום יום בעבודה שלי. הגעגוע קשה מנשוא".

 

רוני דניאל ואדוה דדון
צילום: אסף ספקטור

• דני קושמרו •

"זו תמונה שיש לנו במסדרון במערכת של החדשות כבר שנים. אף אחד כבר לא זוכר מאיזה מבצע זה היה, זה גם לא משנה. תמיד אותו שולחן עגול, כלים של צה״ל ברקע ורוני. תמיד בשטח, כי רק שם אתה שומע את הלוחמים, רואה את האזור, מבין מה באמת קורה. רוני דניאל, כבר לא עושים אנשים כמוך. תחסר לנו מאוד".

דני קושמרו ורוני דניאל
צילום: פרטי

• יונית לוי •

"לפנות ערב, הימים הראשונים של מבצע צוק איתן, כמה שעות לפני השידור. נדמה לי שהשיחה היתה הויכוח הקבוע שלנו: אני מתעקשת כהרגלי שיפסיק לעשן, הוא מתעקש כהרגלו להמשיך, אז במקום להתווכח עוד ועוד החלטתי לתת לו חיבוק. עד היום זו אחת התמונות האהובות עליי והיא מייצגת עבורי באופן המדויק ביותר את החברות שלנו".

רוני דניאל, יונית לוי
רוני דניאל, יונית לוי|צילום: רוני שמאי, חדשות 2

• יואב לימור •

"רוני, בהפסקה כשהתארח אצלנו בתכנית הבוקר.
הוא שנא לקום ולבוא בבוקר, אז היה בינינו הסכם: אני מבקש רק כשזה באמת חשוב, וכשאני מבקש הוא לא אומר לי לא".

יואב לימור ורוני דניאל
צילום: בני בכר, פרטי

• לירון זייד •

"בוקר אחד רוני מתקשר אליי ומבקש להשתתף בצערי. אני שואל אותו על מה הוא מדבר, והוא מיד אומר: 'שמעתי את הדיווח שלך עכשיו במבזק על איזה שחקן שמת, לוק פרי או משהו כזה, משהו מבוורלי הילס. זה בטח גמר אותך'. התפוצצתי מצחוק והודיתי לו על ה'חיזוק'. מאוחר יותר נפגשנו במערכת, ורוני המשיך עם הבדיחה. בא לחבק אותי, 'לנחם', ואמר: 'וואלה, לא ידעתי בכלל שהוא חי. עכשיו אתם טורחים לספר לי שהוא מת?'. בהומור, בחדות ובהרבה אהבה, רוני תמיד הסתכל לכולם בגובה העיניים, התעניין, התערבב, שיתף ודאג. לכן אנחנו באמת באמת אוהבים אותו".

לירון זייד ורוני דניאל
צילום: פרטי

• אוהד איטח •

"לקראת הפינוי בעמונה הגענו ביום שישי להקים את הסט. בהמשך נודע לי שאני צריך להישאר לישון שם ביום שבת כי היה חשש שהצבא לא ייתן לצוות להיכנס. מאוד כעסתי שרק אני צריך להשאר כי אני המפקח של הניידת, עלה לי העצבים, ארזתי תיק והחלטתי שאני הולך הביתה ברגל. רוני הגיע. הוא הביא לי אוכל, ישב איתי שעות עד כניסת השבת, הרגיע אותי והצחיק אותי. בסוף נשארתי לישון שם". 

אוהד איטח ורוני דניאל

• גלעד שלמור •

"לרוני ולי אין הרבה תמונות ביחד. זה מצער אותי, כי טוב היה אילו היתה לי תזכורת מצולמת מהרגעים שלנו יחד. כמעט אף פעם לא הצטלמנו. תמיד כשבילינו יחד היינו עסוקים בלדבר, ועם יד על הלב קצת חששתי שיגער בי אם אני אבקש סלפי כאחרון המעריצים שהיו עוצרים אותו ברחוב. 

אולם, בלי קשר להיצע הדליל של התמונות המשותפות, נדמה לי שבכל מקרה הייתי בוחר בתמונה הזאת: רוני יושב עם בתי אילן כמה חודשים אחרי שנולדה. בחרתי דווקא בתמונה הזאת כי היא משקפת את המנעד הרגשי הרחב של רוני.

בעוד שהציבור תפס אותו כנץ בטחוני תקיף, אגרסיבי ולפעמים נרגן, היה ברוני לב אבהי מפעם, חם ואוהב. הוא כאב בכל רגע ורגע את לכתו בטרם עת של בנו בן ה-13 ואהב בכל מאודו את שני ילדיו התאומים. בכל פעם שדיבר עליהם, העיניים שלו נצצו בגאווה והתרגשות. כשהגעתי עם אילן אל ביתו רוני מייד התרכך, שיחק עם התינוקת ודיבר איתה. כמה חבל שלא זכה לראות אותה גדלה". 

רוני דניאל ואדוה דדון
צילום: פרטי

• ניר דבורי •

"חיפשתי תמונה משותפת. עברתי על הרבה ובאף אחת לא רואים אותנו יחד. אולי לא סתם. בכל מקום שראיתי שמכוונים אלינו מצלמה זזתי מעט הצידה. שהבמה תישאר לרוני.

אחרי הלוויה, והמחשבות של הימים האחרונים אני כותב על רוני המנטור. זה שאימץ אותי לפני יותר מ-19 שנים ומאז בנה אותי, הדריך, לימד ונזף. מכוון ואולי כי ראה קווי דמיון – בני קיבוץ, לוחמים, מתלקחים בקלות, אבל נרגעים באותה מהירות. ואוהבים שטח. וחקלאות. ואת הארץ הזאת. מאוד.

אחרי שעשינו יחד 2 פרויקטים לאולפן שישי, אני הייתי תחקירן בראשית דרכו והוא כבר מר ביטחון, הוא אמר לי יום אחד בנסיעה משותפת – 'אתה תיהיה כאן כתב, ואתה תיהיה כתב צבאי'. מי האמין שרוני ייתן למישהו לגדול כך תחתיו. ביחד חרשנו את המדינה לאורכה ולרוחבה – מבקרים בגזרות השונות. רוני פתח את הדלת לצה"ל, היה מרים טלפונים למפקדים ומודיע להם, 'ניר מגיע ומבחינתכם זה כמו שאני הגעתי'. הוא לימד איך לעשות עיתונות – לבדוק, לשאול, להיות סקרן, הוא לימד על הצבא – הארגון, האנשים, תפיסות ושיטות. תמיד אמר אל תשכח זה מסע אלונקות, אנשים כמונו נבנים מהשטח.

הייתי איתו שעות ימים וחודשים רבים רבים, בכל יציאה לשטח, לסיור, לצילומים לכתבה ואחר כך בחדר העריכה. לומד לכתוב טקסט, להתאים תמונה. להגיש קריינות. איך משדרים מהשטח. התחלנו במבצע חומת מגן באיו"ש, זה היה המבצע הראשון שלי כעיתונאי. משם לסדרה בלתי נגמרת של פעולות ומבצעים בעזה, התנתקות, חטיפת גלעד שליט ומלחמת לבנון. התחלתי אותה בצו 8 אי שם ואחר כעיתונאי עם הלוחמים בעומק לבנון. ושוב עזה, ופיגועים. גם נפגעים והרוגים. איך ניגשים למשפחה שכולה. מה אומרים. ואיך כותבים טקסט על לוחם שנפל. בדרכים שיחות נפש ארוכות, זה התחיל בצבא ונגמר תמיד בחיים הפרטיים. ראיתי שהוא סומך עלי כשהחל לקחת מפעם לפעם חופש. אף פעם רוני לא לקח חופש ועכשיו פתאום נסע לאיטליה עם שלומית והילדים, עמית ועלמה.

וגם משם דיברנו כל יום – מה המצב ומה קורה ומי נגד מי. לאט לאט הוא הכיר לי את חבריו, נוסעים בלילה 'רק לאכול משהו קטן באשדוד', ושולחן ענק נפתח עבורנו. הלכנו יחד לשיחות רקע עם קצינים בכירים, לכולם הבהיר שאפשר לדבר פתוח "הוא משלנו". ואני סופג ניסיון ורוקם קשרים, מקשיב ולומד. אם הייתי מקבל שקל על כל פעם ששמעתי את הסיפור על הקרב ההוא שבו השתתף 'באום כתף' בסיני 1967, כבר הייתי קונה את 'הפועל'.

הקליפות החלו להתקלף, פעם ראשונה הוא סיפר לי על הבן שנפטר. זה היה בנסיעה בעמק, ראינו מטוס אולטרלייט חוצה את האופק, ורוני סיפר איך לקח את בנו לטיסה בפעם הראשונה. אני הקשבתי, זו היתה הדרך שלו כך למדתי לשחרר קצת את הכאב. ודיברנו על המשפחה שלו. ושלי. את שלי הוא ליווה מההתחלה, כשהייתי מספר לו על הבכור שלי, היה מתמלא גאווה. תמיד התעניין ושאל. דאג מאוד שלא אחמיץ את הילדים ואת המשפחה. הראה לי שאפשר לשלב, בין כתבות צבאית של 24\7 לבין המשפחה. היה מתקשר לשגית להסביר לה מה זה אומר להיות כתב צבאי ולמה זו מחויבות כל כך גדולה, ומיד אחר כך היה קורא לי לחדר 'ונותן לי בראש', שאין מצב שאני לא עושה כל מה שגית מבקשת וצריכה ומתי תבין כבר שמשפחה זה הכי חשוב. והקריירה לא תיפגע.

שיחה כל בוקר וכל ערב. לפתוח איתו את היום מתאמים מה כל אחד עושה ועל מה הוא ייקח אחריות ומה אני ואחר כך נפגשים במערכת או בשטח. בלילה שיחת סיכום, מה עיצבן ומה היה נכון ומה צריך לשפר. מנטור. אחד שאפשר להתקשר אליו בכל שעה ויהיה זמין לעצה או סתם שיחת חולין משחררת לחצים. ראיתי אותו שמח, עצוב או כשמישהו פגע בו. כבר ידעתי להבחין. ואז השתנה משהו, אני הייתי המקום שלו לפרוק ולשחרר. רק מקשיב לא נותן עצות. כי לא צריך.

ואחר כך פתאום היה שואל על תחום שהכיר פחות וראה שאני שולט בו. והיינו יושבים והיה מקשיב ורושם. מכין את הדיווח שלו ממה שלמד ממני. איזו תחושה זו היתה. אחר כך כבר ישב יותר ויותר באולפן ואני בשטח, ותמיד מתקשר, תוך כדי השידור ואחריו, לשאול ולהעיר. גם להחמיא. 'עזוב אותך מהכל , תמשיך לעבוד. מהשטח אנחנו נבנים'. זה מה שעשיתי. זכיתי להיות לצידו. והיום על הקבר עצרתי להגיד תודה. לרוני האדם והחבר, שראה מעבר ורחוק. תמיד כששאלתי אותו מה עושים, הוא אמר 'ממשיכים'. ולכן גם היום, בייחוד היום, 'ממשיכים'".

מתוך הלוויה של רוני דניאל
צילום: יאיר שגיא, פרטי

תגיות: רוני דניאל  
תגובות סגור
...טוען
מקרא: = תגובה ללא תוכן   = תגובה עם תוכן