במסגרת משדר "זיכרון בסלון 2022" שישודר הערב בקשת 12 (רביעי, 21:30) כחלק מאירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה בו ישתתפו גדי אייזנקוט, רותי ברודו, מוקי, אופירה אסייג, פרופ' יורם יובל ויאיר שרקי, יספר את סיפורו מיכאל גולדמן-גלעד. גולדמן-גלעד מספר על הדרך שבה הצליח להינצל מידיו של פרנץ שוומברגר, מפקד הגטו מטעם הס"ס ועל היותו אחד מקציני המשטרה שניהלו את חקירתו של אדולף אייכמן לאחר לכידתו ו
במהלך המשפט, נחשף מעט מעברו של גולדמן-גלעד כנער בזמן השואה, כאשר תושב גטו פשמישל, רופא השיניים ד"ר בוז'מינסקי (לשעבר דיאמנט), סיפר בעדותו שראה נער שהוכה ב-80 מלקות על ידי פרנץ שוומברגר, מפקד הגטו מטעם הס"ס. כאשר נשאל על ידי האוזנר אם הוא רואה באולם בית המשפט את הנער שהוכה, ענה בוז'מינסקי: "זהו קצין המשטרה שיושב לידך" והצביע עליו. בתום המשפט, הוא נכח בהוצאתו להורג של אייכמן.
החיים בגטו וההסתבכות עם הנאצים
גולדמן-גלעד היה בן 16 וחצי כשהיה במחנה העבודה בגטו בפשמישל. "השתייכתי לקבוצת נערים שקראו לנו ה'טרנספורט קומנדו'", הוא מספר, "לא היינו אנשי מקצוע, אז הפכו אותנו לסבלים. הייתה לנו עגלה וסוס והיינו צריכים תחת השגחת אנשי גסטאפו להיכנס לדירות הריקות, לרוקן את הדירות, ולהעביר את התכולה למחסנים שבתוך המחנה בצורה מסודרת: ארונות לכאן, ספרים לשם, נעליים לפה. את הרכוש שנאסף מהדירות הריקות היו מעבדים בבתי המלאכה של אנשי מקצוע, סנדלרים, חייטים וכדומה. הם היו מעבדים, מכבסים ומתקנים את הרכוש שנאסף מהדירות הריקות וזה היה נשלח לגרמניה".
"בקיץ 1943, זמן קצר לפני שחיסלו את הגטו, נודע לס"ס שמנהל תחנת הרכבת בפשמישל הוא מומר והוציאו אותו להורג יחד עם משפחתו, למרות שאשתו לא היתה יהודייה. היינו צריכים לנסוע עם העגלה לביתו, שהיה מחוץ לגטו, לרוקן את כל הדירה ולהעביר את תכולתה למחנה. כשנכנסנו לדירה, ראיתי ספרייה גדולה מאוד בסלון וכשהתחלנו להוציא את הספרים, ראיתי שיש לו הרבה מאוד ספרים על רכבות. הוא היה מנהל תחנת הרכבת וגם מהנדס רכבות".
"כבר ידענו על הרכבות, ידענו מה קורה, לאן הובילו הרכבות את היהודים. החלטתי שכשנביא את הספרים האלה לתוך המחנה, אני אסתיר אותם, כדי שזה לא יגיע לידיים גרמניות. זה היה מעשה חבלה ממדרגה ראשונה שעונשו מוות. כשהגענו, שמתי את הספרים האלה בצד בנפרד ובעזרת כמה חברים שהיו איתי, הסתרנו אותם בכל מיני בתי מלאכה, כדי שזה לא יגיע לתוך האולם ששימש כספרייה, בו היו מסדרים את הספרים לפי נושאים. ספרי הקודש רוכזו בנפרד ונשלחו לברלין ל'מכון לחקר בעיית היהודים של אלפרד רוזנברג'".
"כעבור יומיים-שלושה, פתאום המנהל היהודי של המחנה קורא לי לצאת, לא ידעתי בשביל מה. אני רואה את יוזף שוומברגר, מפקד של מספר גטאות מטעם הס"ס, ביניהם גם גטו פשמישל, עומד יחד איתו, עם כלב קשור בחגורה. היתה לו רצועת עור עבה שמצד אחד היה לה אבזם מברזל. הוא היה צועק לפעמים לכלב: 'אדם, תפוס את הכלב' (בגרמנית) והכלב היה מתנפל. זה היה הביטוי שלו. ידענו שאם קוראים למישהו לשוומברגר, זה הסוף שלו, כי הוא היה מוציא את האקדח בלי סיבה מיוחדת ויורה. ואם עוד היתה איזושהי סיבה, אז בוודאי ובוודאי".
המפגש עם מפקד הגטאות מטעם הס"ס
"לא ידעתי מה פתאום קוראים לי לשוומברגר. ניגש אליו, הוא הוריד את הכלב מהאבזם והסתכל עלי, היה לו מבט רצחני גם בהיותו כבר בן למעלה משמונים כשנשפט. הוא שואל אותי: 'למי מכרת את הספרים?' (בגרמנית). ברגע הראשון התבלבלתי, אבל תפסתי את עצמי והבנתי במה מדובר. אינסטינקטיבית מצאתי תשובה, הייתי חייב למצוא איזושהי תשובה. שכשהגענו לחצר עם העגלה, הייתה הפסקת צהריים, הלכנו לאכול את המרק שהם חילקו לנו וכשחזרתי לעגלה, הספרים כבר לא היו. כלומר האנשים לקחו ספרים לקריאה".
"שוומברגר נתן לי עם הרצועה מכה מסביב לצוואר ואמר: 'להביא את הספסל!', הבנתי שהוא אינו מאמין לסיפורי. הספסל המדובר היה 'מיוחד' מכיוון שעליו היו משכיבים את מי שהוא החליט לתת לו 25 מלקות עם האבזם שבקצה הרצועה ומשם היה מגרש את המוכה לגטו B של ה'לא עובדים'. כשהשכיבו אותי על הספסל, התחלתי לספור. חשבתי שאוכל אולי להגיע לכמה מכות הוא נותן, אם זה רק 25 או אולי יותר. הוא התחיל להכות ואני תוך כדי מכות הגעתי בספירה ל- 13, 14, 15 והתעלפתי. אחר כך, כשהתעוררתי, שוב הרגשתי שמכים והתעלפתי כמה פעמים".
"פתאום לא הרגשתי שום דבר. לא ידעתי שהיו שמונים מלקות. בזמן המלקות, הוציאו את האנשים לחצר כדי להיות עדים והם שסַפרו. החברים שלי שסיפרו לי את זה לאחר מכן, אמרו שהם רצו לדעת אם רוצים לגרש אותי לגטו B או שיירו בי הם שספרו שמונים מלקות. ד"ר בושמינסקי שעמד שם בחצר, ראה וספר בין היתר. השתרר שקט, התעוררתי ושמעתי את קולו של שוומברגר: 'תקום!, תוך שלוש דקות אני רוצה כאן את כל הספרים!' (בגרמנית)".
"שאלתי את עצמי: 'מאיפה היה לי את הכוח לקום ולהתחיל לרוץ יחד עם החברים שלי?'. רצנו יחד והוצאנו את הספרים. הייתה ערימה על ידו, שהיו בה הרבה יותר ספרים ממה שהיו אצל מנהל תחנת הרכבת וחיכיתי לראות מה יהיה. עמדתי ודם נזל לי מהגב. הוא הרים ספר, זה היה ספר תפילה של יהודים, ואמר: 'זה גם כן היה שם?' (בגרמנית). הוא נתן לי עוד פעם מכה מסביב לצוואר ואמר: 'תסתלק מכאן'. נכנסתי לפרוזדור, שם שכבתי מספר ימים".
שאלה של חיים או מוות
אחרי ששרד את המלקות, בפני גולדמן-גלעד עמד מכשול נוסף. "כעבור כחודשיים היתה סלקציה. היינו צריכים לעמוד בתור בחצר, שם ישב שוומברגר. כל אחד היה צריך להגיע אליו, לשים את תעודת העבודה לפניו והוא היה מסתכל, שואל כמה שאלות או שלא שואל ונותן חותמת: 'רצוי' או לא רצוי'. ידעתי שאלה שהבינו שהם לא רצויים, הוצאו מיד לכיוון השער ופחדתי שהוא יכיר אותי. ניגשתי אליו, נתתי לו את התעודה והוא הסתכל: 'אה, זה אתה שקיבלת 25?'. אנחנו היינו צריכים לקרוא לו: 'הר לייטר' (האדון המנהל, הראש) ואמרתי לו: 'הר לייטר, היו שמונים'. החוצפה שלי, אני לא יודע מאיפה היה לי הדבר הזה. זה כנראה מצא חן בעיניו, הוא נתן לי חיוך ושם לי חותמת של 'רצוי'".
בשנת 1987 עצרה משטרת ארגנטינה את שוומברגר, ולאחר מכן הסגירה אותו לשלטונות גרמניה. גולדמן-גלעד הגיע לתת את עדותו המטלטלת. "הזמינו אותי ליחידת המשטרה ביפו, שם נתתי עדות ובין היתר סיפרתי גם את המקרה הזה", הוא משתף. "כשהעדתי נגדו בבית המשפט בשטוטגרט, לא העדתי רק על עצמי, אני הייתי עד כשהוא ירה באחד מן הנערים בחצר, בנוכחותי. זה היה לנגד עיניי. השופט שאל אותי: 'ומה היה עם שמונים המלקות?' התחלתי לספר את כל סיפור המקרה. השופט הסתכל על שוומברגר וראה שהוא מחייך. שוומברגר נזכר באותו המקרה, במשפט. השופט החליט הפסיק את הדיון ואמר: 'והוא עוד מחייך?'. חודש לאחר שחזרנו מהמשפט, קיבלתי את התקף הלב השני שלי. אין לי ספק שזה השפיע". שוומברגר קיבל מאסר עולם. בית המשפט סירב לתת לו חנינה והוא מת בכלא בשנת 2004, בהיותו בן למעלה מ- 90.
החיים כיום
בספטמבר 1945, הגיע למחנה העקורים פוקינג בגרמניה, ובמאי 1947 עלה על אניית המעפילים "התקווה", שהפליגה ארצה. האונייה נתפסה בלב ים על ידי הבריטים, והוא גורש עם יתר העולים ממחנות המעצר בקפריסין, שם שהה כשנה וחצי במחנה הסגר. לאחר קום המדינה עלה ארצה, התגורר בתל אביב והתגייס למשטרה.
בשנת 1963 עזב את המשטרה. הוא נשלח פעמיים כשליח מטעם הסוכנות היהודית לאמריקה הלטינית, ועם שובו ארצה שימש ראש המינהל המרכזי לשליחות בהנהלת הסוכנות היהודית עד לפרישתו בשנת 1995.
כיום, הוא חבר מועצת "יד ושם", חבר הוועדה הציבורית לציון חסידי אומות העולם וחבר בדירקטוריון של מוסד "ביאליק". הוא מרצה על נושא השואה ומצטרף למשלחות משטרת ישראל וצה"ל לפולין. כך נוצר הקשר שלו עם גדי אייזנקוט. כשאייזנקוט היה רמטכ"ל וגולדמן-גלעד התלווה למשלחת הצה"לית נרקמו ביניהם יחסי חברות שנמשכים עד היום.
מיכאל נבחר להשיא משואה בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות התשע"א, 2011. הוא נשוי בפעם שנייה, יש לו שני ילדים מאשתו הראשונה ומאשתו השנייה אווה שלושה ילדים. אחד מילדיו הוא התסריטאי והסופר טל גלעד.