אנחנו מתקדמים במסע בספר במדבר. בפרשה השלישית בספר, פרשת "בהעלותך", יש המון עליות – 'בהעלותך', וגם המון מורדות. זו גם קצת פרשת 'בהורידך'. ארבע נקודות יש בפרשה שלנו. יש הרבה יותר, אבל אני מצאתי ארבע שנראות לי מאוד רלוונטיות, אקטואליות ואפילו בוערות ודחופות לתקופה שלנו. בתקופה כזו, אנחנו מנסים ללכת אל הנצח, אל הפרשה, ולשאוב משם עוגנים של משמעות ושל כוח.

  1. להדליק אש

    נתחיל מההתחלה. פרשת בהעלותך מתחילה בציווי להדליק את האש. זה החזון, המסר החינוכי מס' אחת, להדליק את האש. יש לנו חזון, יש לנו אור, יש לאן ללכת.

    ויְדַבֵּר ה'אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת.

    בפרשה שעברה, פרשת נשא, כל נשיא הביא את המתנות של השבט שלו. חנוכת המשכן, פותחים לעם מרכז רוחני המלווה אותנו 40 שנה במדבר, כל שבט מביא את מה שהוא מביא ולאהרון הכוהן יש תפקיד להדליק את הנרות.

    בסוף כל האירוע בו הנשיאים מביאים את מתנתם, מספר רש"י שאולי קצת חלשה דעתו של אהרון. הוא אומר: "רגע מה איתי? כולם הביאו את הכלים הפרקטיים, הפיסיים. המשכן מוכן, מה איתי?". עונה הקדוש ברוך הוא: "שלך גדול משלהם". מה שאתה הולך להדליק עכשיו, את האש, האור, הלהבה, הפנימיות, ההתלהבות, התוכן - זה גדול משלהם. זה הכי חשוב. יכול להיות מפעל נהדר, בית גדול, אבל אם אין אש, אין סיבה, אין מטרה - אין כלום.

    זה מה שאהרון הכהן נותן לנו. הכוהנים הם תמיד אנשי רוח, אנשי חינוך. אהרון הכהן היה "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (משנה אבות א). אנחנו רואים פה את הדבר הראשון שכל חברה צריכה - את האש המלכדת אותה. את החזון. אתה מדליק את הנרות ויש לאור מה ללכת. יש משהו שתופס את כולנו יחד.

    אנחנו רואים את זה לצערנו, כרגע, בארה"ב, אצל אחותנו היקרה, המעצמה הגדולה בעולם, "באין חזון יפרע עם" (משלי), כך נכתב אצלנו. זה כל כך נכון. כשאין דבק שמלכד, כשאין אור כזה, כשאין מנורה, יש לא עלינו אש אחרת, אש שמכלה ושורפת. זה שבוע מטלטל בארה"ב שמגיע אחרי חודשיים-שלושה של אבטלה וקורונה. כשאין דבק, והחוקה האמריקאית היא לא מספיק מלכדת, עלינו לשמור ולדאוג שאצלנו כן תהיה אש כזו, חזון משותף.

    הרבה משוררים ויוצרים משתמשים לאורך השנים בדימוי הזה של האש. דוגמא אחת מופיעה בשירה של חנה סנש, השיר האחרון שכתבה כאדם חופשי הוא השיר 'אשרי הגפרור' שהפך לרבים כסוג של המנון באותה תקופה:

    אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת,
    אַשְׁרֵי הַלְּהָבָה שֶׁבָּעֲרָה בְּסִתְרֵי לְבָבוֹת.

     
    "בהעלותך את הנרות". כל עם צריך אש כזו שמובילה אותו, שמדליקה ומעיפה אותו קדימה. רגע, ומי מדליק את האש? יש כאן עיקרון חשוב. הניסוח של הבקשה מאהרון להדליק את האש הוא עיקרון חינוכי עמוק. אלפי שנים פרשני הפרשה אומרים שזה עיקרון חינוכי יסודי.

    בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת.

    רש"י: בהעלותך – על שם שהלהב עולה, לשון עלייה. צריך להדליק עד שתהיה שלהבת עולה מאליה.

    כתוב בהעלותך, לא בהדליקך. לא סתם מדליקים את האש אלא מעלים אותה. יש פה מאירה: אהרון הכהן, אתה מלא באש, אתה כבר דמות חינוכית, מנהיג. הכהן הגדול. אנחנו לא. צריך להדליק בנו את האש. לא מספיק שבך האש תבער. "עד שתהא השלהבת עולה מאליה" - בכל תהליך חינוכי כשמשפיעים על מישהו באים ומדליקים אותו, אבל צריך להתרחק ולראות שהשלהבת עולה מאליה. זה מאוד עדין. אם נדליק יותר מדי זה יחנוק, אם נתרחק מדי לא יהיה מקור הדלקה. איך מוצאים את האיזון, שלא יהיה יותר מדי ולא פחות מדי? צריך למצוא את המקום בו רואים עד שתהא השלהבת עולה מאליה, ואז זו כבר השלהבת שלו ולא שלך. אתה הופך את עצמך למיותר – וזה הניצחון הגדול ביותר של חינוך, כשאתה לא נדרש, כשאתה לא שם. רואים את זה על יוסף הצדיק, מתי השפיע עליו יעקב אבינו? כשהוא לא היה שם, רק ראה את דמות דיוקנו.

    אחת המאזינות, מיכל שוורץ, ביקשה להקדיש את השיעור לעילוי נשמת סבא שלה, סבא טוביה. היא כתבה לי השבוע הרבה דברים מרגשים על סבא שלה, שאמר: "החינוך הכי טוב לילד הוא שולחן השבת". הילד מתחנך בבית, בשולחן השבת. לא בבית הספר, במבחנים או בחוגים. זו הדרך הטובה ביותר להדליק את השלהבת.

    לכולנו הייתה הזדמנות לבדוק את עצמנו בתקופת הקורונה. מערכת החינוך שבתה, הילדים ובני הנוער נזרקו הביתה, זה היה קשה אבל זו הייתה גם טעימה של אחריות. אתה מקבל את ההזדמנות בלי צלצולים ומבחנים, לא אומרים איך להתנהג וכמה ללמוד, מתרחקים ומאפשרים לשלהבת לעלות מאליה. התקופה העצמאית הזו נתנה פרופורציות על איך החיים שלי בנויים ובמה צריך להשתפר.

    במסגרת הכנה לסדנת בת מצווה בזום שהתחלתי לאחרונה, שמעתי מהרב יוני לביא הגדרה נהדרת. הוא אמר לי שהכי חשוב לומר לבנות שעכשיו הן הופכות מחקייניות לבוחרות. ילד הוא חקיין, עושה מה שאומרים לו. בוחר זה כבר דבר אחר, אז השלהבת עולה מאליה.
  2. להתמיד

    אהרון הכהן מדליק את ועושה זאת שוב ושוב, בוקר בוקר. זה לא משעמם אותו, הוא לא מפסיק ולא מנסה להיות יצירתי ולשנות. זה מוביל אותנו לנקודת ההתמדה: "וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה".

    רש"י: "ויעש כן...", "כאשר ציווה...", להגיד שבחו של אהרון שלא שינה. אנחנו בעידן שבו כולם רוצים להיות מחוץ לקופסא, להמציא את עצמם מחדש. הרעיון הכי מקורי היום הוא לחשוב בתוך הקופסא. אבל אהרון לא שינה. הוא דבק במסורת, מצא טעם ומשמעות בתוך השגרה היומיומית.

    אני זוכרת הרבה דרשות על הנקודה הזו, כי השבוע ידידיה ואני חגגנו יום נישואין. החתונה הייתה בפרשת בהעלותך, ובשבע ברכות קיבלנו הרבה עצות קיבלנו איך למצוא את המשמעות בתוך השגרה והאפור. אהרון מלמד אותנו כאן משהו על עמל ומסירות. לא בפסגות ולא בתהומות, לא חיים של "וואו", אלא בחיים פשוטים ולכן טובים.

    המחנך, הרב איתמר חייקין, כתב השבוע פוסט על הנקודה הזו וחיבר אותה באופן מקסים לקורונה:

    "אנחנו מתקשים לשאת תהליך ממושך, הדורש אורך רוח וסבלנות. הייתה לנו פעם מלחמה של ששה ימים ומאז נדמה לנו שכך טיבן של כל המלחמות. מעדיפים סטארט אפ על פני פיתוח חברה גדולה, המחייבת ניהול ארגון מורכב, מקצועי, אסטרטגיה ארוכת טווח ...זבנג וגמרנו. נעים בין סקנדל לפסטיבל. בין קרחנה למחדל.

    לכן כל כך קשה לנו (כולל גם את עצמי כמובן) בהתמודדות עם הקורונה, המחייבת אורך רוח. היא כאן להרבה זמן ולנו כבר נמאס! דומני שאנו בחברה הישראלית צריכים לעבור שלב רוחני עמוק: כך היא גאולתן של ישראל – קמעא קמעא".

    זה כבר המתכון, המרשם. הגאולה תגיע קמעא קמעא, עד שתתגבר ותמהר ותגיע בעז"ה במהרה בימינו. השאלה היא: האם יש לנו כוח להתמיד? נורא קל לנו בסגר מוחלט או חופש מוחלט. האיזון הוא הכי קשה. להיות בציבור אך לשמור על ריחוק חברתי, לשטוף ידיים, מסיכות וכו'. אין זמן ואין סבלנות. זה הקמעא קמעא שאנחנו צריכים, וקשה לנו עם זה.

    לאחרונה הורדתי אפליקציה שמזרזת את מה ששולחים לי בווטסאפ למהירות של פי 1.5 ואפילו פי 2. אני מעבירה אנשים למהירות פי 2 ועדיין מבינה מה שהם אמרו. זה קצת מפחיד, כי בחיים האמיתיים, כשמדברים עם אנשים רגילים אין כפתור הרצה שמריץ את הכל קדימה. נדהמתי לקרוא שזה לא רק בווטסאפ, זה גם בתכנים תרבותיים. אנשים שומעים כך הרצאות, שומעים שירים, אתה אפילו לא משקיע בתרבות שאתה צורך. מה המוח שלך קולט מתוך זה? זה בדיוק הפוך מקמעא קמעא. שמעתי על מישהו שעושה בדיוק הפוך, עולה חדש שמאט את הקצב כדי להבין טוב יותר. בכל אופן, זה מחזיר אותנו אל גדולתו של אהרון – "להגיד שבחו של אהרון, שלא שינה". לא הריץ שום דבר מהר.

    הנה מודעה שנתלתה לפני כמה שנים בקיבוץ שעלבים. התקיימה בו מסיבת סיום הש"ס. רבים מסיימים ללמוק את כל התלמוד, אבל שם האותיות הקטנות סיפרו סיפור מדהים – זו סעודת סיום ש"ס לרגל 31 שנה של לימוד. 31 שנה. עוד פסקה, עוד עמוד, עוד שורה, זה מצטבר ומצטבר. את כל הש"ס, כל כרכי התלמוד, הגמרא, הם סיימו. המסיבה הייתה כמובן בחדר האוכל, הרי צריך פשטות וצניעות. כך הם התכנסו אחרי 31 שנה. להגיד שיבחו של אהרון שלא שינה.
    ארבעת העקרונות של פרשת "בהעלותך"  (צילום: באדיבות סיון רהב מאיר, באדיבות ספורט 1)
    מתוך "השיעור השבועי עם סיון רהב מאיר" | צילום: באדיבות סיון רהב מאיר, באדיבות ספורט 1


    מה קרה ב-31 שנים האלו? כמה מלחמות, כמה מערכות בחירות, כמה נושאים עלו וירדו, כמה סערות אמיתיות או לא, כמה דברים דיברנו, 31 שנה, בסוף מגיעים להישגים מאוד גדולים.

    רבי נחמן מברסלב קבע לפני כ- 200 שנה: "עוד יגיעו זמנים שבהם להיות איש כשר ופשוט, יהיה חידוש כמו להיות הבעל שם טוב". זה לא פשוט להיות פשוט. להיות יהודי פשוט, ישר דרך, מאמין - זה חידוש יותר גדול כמו להיות הבעל שם טוב, אחד המחדשים הגדולים ביהדות, מייסד תנועת החסידות.
  3. גם החניות חשובות

    עד כאן דיברנו על שני מסרים מאהרון הכהן. עכשיו נעבור לעם, לציבור. יש כאן מסר שנראה לי חשוב לימים המשוגעים שעוברים עלינו: הציבור הגדול של בני ישראל יוצא לדרך, והמסלול שבו הולך העם מלמד הרבה על החניות שבחיינו. חניות הן בדרך כל בין לבין , כשעוד לא הגעתי ליעד:

    עַל-פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ. כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ. וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים, וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה', וְלֹא יִסָּעוּ.

    אתם מכירים אנשים כאלה שדוחים הכל? (כלומר, אתם מכירים את עצמנו, בדרך כלל?...). מה שאנחנו רוצים לעשות יקרה אחרי החגים, אחרי הדיאטה, אחרי התואר, אחרי החתונה. אפשר לפספס ככה את כל החיים. ג'ון לנון שר: "החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק לתכנן תוכניות אחרות". זוהי הנקודה הגדולה של החניות במדבר: גם החניות נחשבות. אולי אפילו: בעיקר החניות נחשבות. בעיקר רגעי ההמתנה חשובים. בהם רואים מה אתה שווה. העם עוזר, הוא לא יודע לכמה זמן אפילו, אבל הוא קודם כל מקים משכן. ממשיך את העבודה, את העיקר. הוא לא אומר "אחרי שנעבור את הירדן"... הפרשה אומרת לנו: איפה שלא חונים מקימים את המשכן, גם כשלא יודעים כמה זמן נישאר שם. אין "זמן מת".

    המון אנשים אומרים עכשיו: יאללה, נגמרה השנה. לא, לא. כל יום למידה הוא חשוב. תנו לילדים את ההזדמנות. כל השנה תהפוך חלילה ל"גשר" אחד ארוך, מפורים עד החופש הגדול. לא, החניות חשובות. אנחנו אישית עברנו 3 בתים. הכי קל לזרוק ולזלזל כי זה "בין לבין", הכול בינתיים. הפרשה מסבירה לנו שכל זמן ראוי לניצול ולא לבזבוז. ראיתי בספרו של חנן פורת שהוא כותב שכל ספר במדבר הוא ספר כזה. זה ספר של "בלכתך בדרך". ספר במדבר הוא לא דרמטי כמו בראשית – שם מתוארת בריאת העולם. הוא לא דרמטי כמו שמות – עם יציאת מצרים. הוא גם לא ויקרא – עם הקמת המשכן, וגם לא ספר דברים של הכניסה לארץ. יש בו עליות, מורדות, קטטות, הצלחות, כל הזמן הולכים, חוזרים, אפור כזה.

    ופה העיקר – ספר במדבר הוא הספר הכי חשוב. למה? כי הוא מלמד אותנו מה שנעשה רוב חיינו. רוב חיינו יהיו במדבר, בדרך, בתור בבנק, מחכים לתשובה מאיזו תכנית לימודים, יוצאים לדייט וחושבים שאולי הפעם, מגדלים את הילדים. גם החניות קדושות, גם העצירות משמעותיות. זה לא זמן של "חצי כוח" ומחפפים עד שמגיעים באמת. עכשיו זה גם באמת. בני ישראל עוצרים ובכל פעם אפשר לראות מה הכי חשוב להם – המשכן, הרוחניות. הם מקימים את המשכן כמו שצריך עם כל הפרטים, גם בחניות. אולי למחרת הם יאלצו שוב לפרק ולהרכיב. הם לא ידעו אז, וגם אנחנו לא יודעים היום. אבל אנחנו אף פעם לא מקפיאים את החיים. אין דבר כזה "הגעת ליעד". כל שלב בחיים הוא השלב הכי חשוב. מה שאני עושה עכשיו – זה העניין.
  4. מצב הרוח הוא בחירה

    עכשיו אל מקרה שבו אבותינו נכשלו לצערנו, למרות שגם בחניות צריך להיות ממוקד ולעסוק בטוב. הם מגיעים לכמה מקומות ומתחילים לקטר. "קברות התאווה" או "תבערה" – מהשמות של המקומות אנחנו מבינים את המהות. זו מזכרת נצח שנשארת בתורה מצורת ההתנהגות שלהם שם.

    המסר של המקומות האלה הוא: מצב הרוח הוא בשליטתנו. הוא בחירה. אנחנו נוטים לומר: אני רעב, עייף, צמא, אכלו לי, שתו לי, אבל רוב האוכלוסייה יכולה להשפיע על מצב הרוח שלה. בואו תראו איך. יש כאן חבורה שמתלוננת. זו פרשה שמלאה בתלונות קצת מביכות. תראו את המילים, פשוט פייק ניוז.

    וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה. וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר? זָכַרְנוּ, אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם. אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶ הַשּׁוּמִים.

    תזכורת: הם מקבלים מן שיורד מהשמיים. אבל לא, הם רוצים בשר. הרגע קראנו את ספר שמות וספר ויקרא, איזה דגים בחינם? מי קיבל שם דגים בחינם? הרי יצאתם מבית עבדים, עבדתם עבודת פרך. הרבה פעמים עושים נוסטלגיה בצורה מוגזמת, לא נכונה, ונזכרים אחורה בהתרפקות, למרות שעובדתית זה לא נכון. העם בוחר במצב הרוח הזה והופך את זה לתרבות ופה הבעיה. הם הופכים את זה לטרנד, לגל. תראו את התיאור הנורא בפרשה:

    וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו, אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ. וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד, וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע.

    רש"י: בוכה למשפחותיו –משפחות משפחות נאספים ובוכים, לפרסם תרעומתן בגלוי.

    לעם הזה יש תרבות של קיטורים. זה המיינסטרים, זה הנרטיב. לפרסם את התרעומת שלהם – בגלוי. לא ללחוש בסתר. זו הדרך שלהן ליצור תרבות משותפת, זה הקאלט, הבדיחות, הלך הרוח. פלא שמשה רבנו מזועזע? זו בעיה חינוכית שורשית. יצאנו ממצרים וראינו את ים סוף נקרע והם בוכים על אבטיחים לא קיימים? הרב משה צבי נריה עונה לנו:

    "אחרי יציאת מצרים, אחרי קריעת ים סוף, אחרי מלחמת עמלק, אחרי מתן תורה – יכולים לקום ולהתלונן 'מי יאכילנו בשר'. משמע שיש אפשרות כזאת בעולם, שיש כוחות עזים כאלה בפנימיות נפש האדם. אי לכך אל יחשוב אדם: 'אילו הייתי בדורות קדומים, אילו חייתי במחיצתו של פלוני, כי אז גדול הייתי'. הרי מלמדת התורה שאפילו במחיצתו של משה רבנו – יכולים בני אדם להישאר בדרגה נמוכה.

    אם אין אדם לוקח את עצמו בידיו, פותח את לבו לקראת הדברים העוברים עליו, מסיק מסקנות מחייבות מכל המאורעות – אפשר שתופעות מרוממות יחלפו על פניו. זה ההבדל בין חכמה לבין תורה. רעיונות יפים יכולים רבים לומר, אבל ללא הגשמה מעשית, יום יומית, קפדנית. משקל הדיבור הוא רק לפי ערך ההגשמה שבו מבחינת המדבר. משקל השמיעה הוא רק לפי ערך ההגשמה שבה מבחינת השומע".

    זה דבר עמוק: אתה יכול לדבר מקסים ולתת נאומים, מה אתה עושה תכל'ס עם כל זה? יש פה עם שראה את קריעת ים סוף, מעמד הר סיני, ראה את פרעה חוטף את עשרת המכות, וממשיך להתגעגע לאבטיחים חינם ולחזור למצרים.

    אומרים פרשנינו שהם רצו את הבשר והדגים וכו' – "חינם מהמצוות". הם לא אוהבים את המערכת שצריך לברך לפני/ אחרי, לתת מעשר, זה אוכל ללא מצוות. פה בעצם החינם הזה זה לא הכסף אלא שזה לא היה כרוך במערכת שלמה של מצוות. הרב נריה מדגיש עבורנו את הנקודה המרכזית - לא משנה מה ראית, משנה מה מיישם מזה. לא משנה איפה נולדת אלא מה עשית עם זה. מצב הרוח שלך הוא בשליטתך לטוב ולרע. אנחנו רואים עם שמקבל שפע של מן ומוציאים אותו מעבדות לחירות והוא רוצה אבטיחים ושומים ממצרים.

    לסיכום:

    פרשת בהעלותך היא גם פרשת בהורידך. בחצי הראשון יש עליות מופלאות, חצוצרות, מסע המחנות, עבודת הלוויים. בחצי השני של הפרשה אנו מתוודעים לסכסוכים. מרים עם לשון הרע והצרעת, תבערה וקברות התאווה ומשה. זו פרשה מורכבת המציגה את העליות והמורדות, כל חומרי חיינו. דיברנו על ארבעה עקרונות:

    להדליק אש. פתחנו באש – צריך לדעת לָמָּה ו-לְמָה. באין חזון יפרע עם.

    להתמיד. להגיד שבחו של אהרון שלא שינה. הוא הולך בתלם שמישהו כבר חרש.

    לא לזלזל בחניות. יכול להיות שהן חשובות יותר מהנסיעות. מה עושים בחניה? איך אני מתנהג?

    מצב הרוח הוא בחירה שלנו. העם שולט על מצב רוחו וגם אנחנו יכולים. האם להתגעגע לאבטיחים לא קיימים או להגיע לארץ ישראל ולגדל שם אבטיחים.