גיבורות: מאז החלה המלחמה מדינה שלמה מתמודדת עם אסון וכאב, אבל בחודשים האחרונים נולדו גם סיפורי גבורה שעולים על כל דמיון, בינם סיפורן של עמית גור ועדי כלפון. הערב (ג') השתיים שחזרו בפני נסלי ברדה את רצף האירועים בשבת השחורה - בהם, כל אחת בדרכה עשתה כל מה שביכולתה כדי להגן על האזרחים ולשמור על הבית.
עמית גור: "לפני שאני אמא ואישה, אני לוחמת - שוטרת"
בבוקר שבעה באוקטובר, עמית גור ובעלה התעוררו לקול האזעקות עם התינוקת שלהם. מתוך דחף טבעי של שוטרים, השניים יצאו מהבית באופקים והשאירו בו את בתם בת עשרה חודשים, מבלי שידעו אם הם יחזרו אליה בשלום. "לקחנו את הילדה ונכנסו לממ"ד בבית, תוך כדי אנחנו רואים הודעות מהקבוצות שלנו במשטרה שיש היתקלות עם מחבלים בתוך אופקים. תוך כמה דקות בעלי יצא לתחנה, אני ביקשתי מחמי לשמור על הילדה. בעלי אמר לי: 'רציתי להגיד לך להישאר בבית, אבל כמו שאני מכיר אותך, זה היה מייצר בינינו ריב', זה היה הדבר הנכון לעשות מבחינתנו באותו רגע", שחזרה בפני מצלמות "גיבורים".
סב המשפחה הגיע לשמור על התינוקת. עמית שהיא המפקדת של חבל אשכול במג"ב דרום, הקפיצה את עצמה לשטח שטוף במחבלים - בלי משימה מוגדרת. "נתתי לה נשיקה ויצאתי. אסף אותי השוטר שלי, יהודה קידר", סיפרה, "הדבר הראשון שהיה לנו בראש זה שאנחנו חייבים להגיע לנשקים שלנו, בשלב הזה היינו רק עם אקדחים ועוד מחסנית נוספת אצל יהודה. הנשקים היו בעין הבשור, בתוך מועצה אזורית אשכול".
"כשהגענו לציר שבין אופקים לבין מועצה אזורית אשכול, עצרו אותנו כמה חיילים וצעקו לנו שלא נתקדם, שכל הכביש מלא ברימונים ובמטענים, פשוט המשכנו לנסוע", המשיכה לתאר, "זו הגזרה שלי, המקום שאנחנו אמונים עליו, לשמור על האזרחים שם - אין דבר כזה שלא נתקדם, זו הגזרה שלנו".
עמית מיהרה להגן על היישובים באשכול, בזמן שלא היה לה מושג מפני מה. באותה נקודה, היא לא ידעה שמאות מחבלים חמושים חדרו לאזור - והיא בדרך אליהם עם 15 כדורים בלבד. "שמענו יריות רחוקות, הבנו שיש מחבלים בצידי הכביש, לא ידענו כמות", סיפרה, "ראינו אישה שוכבת הרוגה על דשבורד של רכב. יהודה הסתכל עליי, אמרתי לו: 'ראיתי'".
עמית החלה לחבר את האירועים, והבינה שהם לא יכולים לעצור. "אמרתי: 'יהודה תן גז, אנחנו חייבים להגיע לנשקים שלנו', עם 15 כדורים לא היינו מצליחים לעשות שום דבר - זה מתכון להתאבדות. שמנו גז, והתחיל עלינו צרור מטורף של ירי, עצרנו את הרכב, דרכנו את הנשקים והתחלנו להשיב בירי על טנדר לבן מפוצץ במחבלים. יהודה פגע במחבל הראשון, אני פגעתי בשני, אז ראיתי שמחבל נוסף גם נפל. אמרתי: 'כדור אחד של אקדח הפיל שני אנשים?', משהו לא היה הגיוני לי".
"הסתכלתי וראיתי שהוא מכין טיל. יהודה צעק לי 'אר-פי-ג'י'", המשיכה לשחזר, "האר-פי-ג'י פגע ממש ליד הניידת, בנס לא פגע בנו. היה בום ענקי, עשה הלם, באותו רגע אמרתי: 'קיבלתי טיל, אני עוד פה?', אז שמענו צפצוף כמו השקט הכי הסוער שיש, הסתכלנו אחד לשנייה בעיניים וניסינו להבין מה קרה עכשיו. הבנו שאנחנו חייבים להילחם כי היינו במקום נמוך, הם היו מעלינו, התקרבו אלינו, לא היה לנו זמן להיות בהלם. הבנו שהם חמושים טיפה יותר ממה שחשבנו, התחילו לזרוק עלינו רימונים, אנחנו היינו רק עם אקדחים".
ברגע האחרון, עמית ויהודה הבחינו בשני כלי רכב משוריינים עם כוח צה"ל שהגיע למקום. יחד עם החיילים, הם החליטו להסתער על המחבלים. "הורדנו את המחבלים האחרונים שהיו על הטנדר, ובאותו רגע אמרתי לעצמי: 'ניצחנו את זה' , באתי להגיד בקשר שסיימנו את האירוע, ואז שמעתי את הגל - והבנתי שאני חיה בסרט, שזה כלום לעומת מה שהולך".
"רק לשמוע את הגל באותו יום זה פוסט טראומה לכל החיים", המשיכה, "אנשים צעקו, התחננו לעזרה, נפרדו בגל, בקשר ואת עוד לא מבינה את זה, מעכלת את זה, אמרתי 'וואלה, הוא אמר תמסרו לאשתי שאני אוהב אותה', באיזה עולם? פתחתי את המחסנית, ראיתי שני כדורים, יהודה פתח את המחסנית עם שלושה כדורים, היינו במצב לא טוב".
עמית, יהודה והחיילים המשיכו לכניסה ליישוב עין הבשור. בתוך דקה של נסיעה, הם נתקלו בחוליית מחבלים על אופנועים. "הם ביצעו עלינו ירי מטורף, יחד עם הכוח של צה"ל הורדנו את המחבל ונכנסנו ליישוב", שחזרה, "עלתה לי מחשבה על הילדה, על בעלי, שם אמרתי ליהודה שאני קצת מפחדת על רועי. יש מצב שהילדה הזאת תישאר לבד. משהו אמר לי בלב, ששם אני צריכה להישאר, שזו הגזרה שלי, שיורים, שפה כרגע האזרחים מתים, צריכים אותי, בגלל זה נשארתי".
>> לפרק המלא של "גיבורים" ב+12
אחרי שהצטיידו בכלי נשק ארוכים, אפודים ותחמושת, עמית ויהודה התכוננו לצאת מעין הבשור. אלא שאז הם הבינו כי ברעים מתקיימת מסיבת נובה. "חברה שוטרת שהייתה שם כחלק מהאבטחה של המסיבה, שלחה לי מיקום בוואטסאפ ותמונה של כדור ברגל. הבנתי שאני חייבת להגיע אליה, שאלתי אותה איפה המחבלים, כתבה לי 'איפה לא'", שחזרה.
באותה נקודה, חבר אליהם סהר ניסנוב, קצין בצנחנים - והם נסעו לשטח המסיבה ברעים. "התחיל ירי מכל כיוון, חוררו לנו את הניידת", סיפרה. כתוצאה מכך, הם ירדו מהרכב בנשקים שלופים וניסו להתקדם לכיוון הצומת. בזמן שיהודה וסער ניסו להתקרב למחבלים ולתקוף משמאל, עמית הצמידה אליה חייל לא חמוש שראתה בסמוך. "ראיתי לפחות 15 מחבלים פרושים, טנדר שרוף, עוד גופה באמצע הצומת ופשוט התחלתי לירות כמו משוגע", סיפר סהר.
ברגע הזה, עמית הבחינה לפתע כי חבריה צועדים ישירות לתוך מלכודת. "מהזווית של העין זיהיתי כוח של שני מחבלים שמאגף את סהר ויהודה. התחלתי לירות לכיוון, אחד נפל והשני עמד מולי, נלחמנו פנים מול פנים, ירינו כמויות של כדורים. ראיתי מבחינתי מפלצת, שהוא חייב לא להיות, אבל לא חשבתי יותר מדי - ירינו עד שלא הצלחתי לירות יותר ולא הבנתי למה. הסתכלתי על הגוף, הרגשתי נוזל חם, ראיתי ששתי הידיים שלי פצועות. כדור נכנס ויצא ביד שמאל, ביד ימין קיבלתי כדור בתוך הנשק שהיה אמור להיות בצוואר. הרגשתי הדף בצוואר וכל הרסיסים עפו לאצבע".
מסביבה של עמית שהייתה פצועה בשתי הידיים, היו עשרות מחבלים - וברגעים המבהילים האלו, המחשבות שלה נדדו הביתה - לתינוקת בת העשרה החודשים שנמצאת בו: "איך היא תאכל? הנקתי, מה היא תאכל אם אני לא אהיה? זה מה שעבר לי בראש", סיפרה.
בנקודה הזו, גם מצבם של שאר חברי הצוות התדרדר, יהודה וסער חטפו אש כבדה - ויהודה נורה שלוש פעמים. "בפנים ובצוואר, נפל, שם נפל לי האסימון שאני באירוע אחר", שחזר סהר, "שיורים עליי, שיהודה נפל, פתאום אני חטפתי. הייתי עם כדור בעורק וזה עניין של דקות במקרה הטוב". "סהר רץ אליי כשהוא משפריץ דם מהצוואר, לחצתי עם יד ימין על הצוואר שלו", הוסיפה עמית.
הצוות עלה לרכב ועמית תמרנה בין שתי סיטואציות – עם יד אחת ירתה ועם השנייה לחצה על הצוואר של סהר. "יריתי באוויר ביד שמאל, ירו לנו על הניידת, המשכנו בנסיעה. עברנו את האזור של ההיתקלות, וניסיתי לאתר את יהודה, זה מה שהיה לי בראש באותו רגע", סיפרה עמית. עמית שאלה ללא הרף היכן יהודה, סהר לא ענה מהמחשבה שתחזור אליו. "הוא נהרג במקום, זה היה מיידי. כשזה פקוד שלך אתה תעשה הכל בשבילו - היה לי ברור שהיא פשוט תרוץ", אמר.
הנסיעה לבית החולים הקרוב ארכה זמן רב - למרות שהנהג לחץ על דוושת הגז. "צעקתי עליו 'אני מת באוטו, סע', הרכב היה פשוט מחורר, אין דבר יותר מייאש מלחשוב שאתה הולך למות ולנסוע ברכב של עובר את ה-40 קמ"ש כשיורים עלייך", שחזרה ועמית הוסיפה: "אם אני לא טועה הוא התחיל להיפרד מחברה שלו, אמר לה 'אני אוהב אותך' צעקתי עליו שהוא יגיד לה את זה, שהוא לא עושה את זה עכשיו. אמרתי לעצמי שאני לא נפרדת, למרות שבפנים אני רוצה לפחות שיהיה איזה מסר, שיידעו שאני אוהבת אותם, שאני ארצה שהם ימשיכו". "הייתי בטוח שאני לא יוצא מהרכב הזה, עמית הייתה מאוד נחושה שלא אוותר, זה עזר לי לאפס את עצמי", הוסיף סהר.
השניים חברו סוף סוף לאמבולנס והצליחו להגיע לבית החולים. "הגענו לסורוקה, זירת רצח, אנשים בלי יד ורגל רצים, מכסים אנשים בתוך בית החולים", שחזרה עמית שלא הייתה מוכנה שיחבשו אותה, בעוד שאת סהר שלחו מיד לחדר הטראומה, "ניסיתי לחפש את יהודה בין הפצועים, שכבתי על המיטה ולקחו אותי, הסתכלתי בין הפצועים שמסביב, הוא לא היה שם, אחרי כמה שעות הודיעו לי שיהודה נפל בהיתקלות שאני נפצעתי בה, העולם עצר מבחינתי".
עמית כאבה, אבל היא ידעה שהמשימה שלה לא נגמר. התינוקת שלה ושל בעלה השוטר, עדיין הסתתרה באותה נקודה בממ"ד באופקים. "אי אפשר היה להגיע לאופקים, לא ידעו עדיין אם יש מחבלים בפנים, אלו היו ארבעים שעות אחרי. אני ובעלי נסענו ברכב, לא היה סיכוי שאני מחכה עוד דקה, הייתי עם נשק מחוץ לרכב".
איך היה הרגע כשנכנסת אליה חזרה הביתה?
"בכי שאי אפשר לעצור אותו, המחשבה שאני מחבקת את הילדה שלי ויהודה לא. לפני שאני אמא, מניקה, אישה, אני לוחמת, שוטרת. כל השוטרים והחיילים יצאו כדי להגן על הבית מאינסטינקט אישי, לוחמת פרט אישית שלהם, יצאו ועשו את זה בשביל המדינה שלנו, כדי להגן על המשפחות שלנו, על האזרחים שלא אמורים להיות במלחמה. זו המשימה שלנו, למה יש לנו את המדים האלה? עצם היציאה מהבית היא גבורה".
זה לא מובן מאליו שגם אמא וגם אבא של התינוקת חזרו הביתה.
"זה לא מובן מאליו, והתמימות שלה איפשהו מחזיקה אותנו שפויים. אם לא, לא הייתי יוצאת מהמיטה".
עדי כלפון: "אלו מראות שלא דמיינתי לעצמי שאראה, בטח לא ברמת ההרס שהייתה שם"
הרבה גיבורות התגלו בינינו מאז שבעה באוקטובר, ביניהן גם עדי כלפון, מ"פ ברדלס ששמרה על הגבול עם מצריים, ובאותה שבת אספה את מעט הלוחמים סביבה ויחד יצאו למבצע הצלה בקיבוץ חולית. "הבנו שמשהו לא רגיל קורה, שאלתי את המג"ד שלי אם יש משהו שאנחנו צריכים לדעת והתחלתי לארגן את הלוחמים. ההחלטה הייתה שלנו בלבד, לא היה את הזמן לחכות, בטח שזה כבר נוגע לאזרחים", שחזרה.
עדי הצליחה לארגן שבע לוחמות וחמישה לוחמים שיצאו בעקבותיה להדוף עשרות של מחבלים שכבר שטפו את היישובים. "זאת הייתה הנסיעה הכי ארוכה שהייתה לי", סיפרה עדי, "הבטחתי למשפחות להחזיר אותם הביתה - אז אני חושבת ששם החשש לא לקיים את ההבטחה נהיה יותר גדול - המחשבות עם כמה מחבלים אנחנו הולכים להתמודד".
עדי ידעה שהמשפחה שלה הייתה באותה נקודה במצב רגיש מאוד. באום ימים, עוד לא מלאה שנה לפטירתו של אביה, וכדי לא להדאיג את אמה היא החליטה להתקשר לאחיה הגדול ולעדכן על המשימה המסוכנת. "זו הייתה שיחה קצרה לאחד האחים שמשרת במשמר הגבול, קיבלתי ממנו תגובה שגם הוא בדרך לשדרות. אמר לי שאני אשמור על עצמי, שאני מסוגלת, שאני חזקה - ותמיד נשק קדימה", שחזרה.
ככל שעדי והצוות התקרבו לקיבוץ, הזוועות החלו להיחשף בפניהם. רכבים שרופים בצידי הדרך, חלקם צבאיים, זאת בעוד שהמצב בחולית החמיר מרגע לרגע. חוליות מחבלים הציתו בתים, וענת דימשיץ' ומשפחתה, הוריה וארבעת ילדיה הסתגרו בממ"ד הצפוף. "ב-13:56 הם פרצו, פשוט קרעו את התריסים, הזכוכית, והרגו את הכלבה של השכנה", סיפרה ענת, "הם ידעו שאנחנו בפנים. ההורים שלי אמרו: 'אנחנו מחזיקים את הידית', הם הגיעו אלינו, שמענו אותם, הם נלחמו קצת עם הידית עם ההורים. הייתי מאחוריהם, ופתאום היה פיצוץ, ראינו ניצוצות, צרחנו כולנו, הבן שלי התחיל לבכות. אז אמא שלי נפלה לכיוון הדלת, אבא גם נפל".
"הלכתי לאמא, ראיתי את הפציעות שלה ברגליים, היה לי קשה להסתכל", המשיכה, "הזמנתי אותם בשביל שייהנו איתי ולא בשביל שייפצעו, הם הגנו עלינו בגוף שלהם. ניסיתי לא להסתכל יותר מדי, אצל אופק (בתה) ראיתי את החתך ואת העצם".
בזמן הזה, עדי והצוות הגיעו לחולית. "ירי לכל כיוון, התנהלה לחימה במטעים הסמוכים, בכניסה ליישוב - שם היו כ-15 מחבלים", שחזרה עדי, "האזור של השער של היישוב היה הרוס לגמרי, אלו מראות שלא דמיינתי לעצמי שאראה, בטח לא ברמת ההרס שהיה שם, ממש קשה".
מה חיפשתם?
"מחבלים, פצועים ואזרחים. הבעיה שהיו המון מחבלים וביניהם המון אזרחים - היינו חייבים לייצר הפרדה. לא הייתה יכולת להוציא אותם, היו כבר עשרות".
איך עשיתם את זה?
"דפקנו על הדלתות של הבתים כדי שיפתחו לנו, לאחר מכן את הדלת של הממ"ד, היה קשה כי היה המון רעש בחוץ. הלוחמים שלי היו אגרסיביים בשלב הראשון, הבנו שזה לא עובד כי עד אותה נקודה מחבלים הסתובבו שם, הכל היה נורא אגרסיבי, באש, מאוד קולני. היה קשה מבחינת האמון שלנו למול מי שנמצא בתוך הבית שכבר סגור כמה שעות. התחלתי לצעוק: 'קוראים לי עדי, באתי להוציא אתכם', ברגע שהיה קול של אישה אז היה קצת יותר קל להבין שזה כוח צה"ל".
כשהתושבים פתחו לה וללוחמים את הדלת, עדי ביקשה גם להפיץ את מספר הטלפון האישי שלה לכמה שיותר תושבים נצורים או פצועים. בינתיים, בממ"ד של ענת השעות חלפו והחמירו את מצב הפצועים, כשאמא שלה במצב הקשה ביותר וגם אביה ואופק איבדו דם רב. אם לא די בכך, התברר שמחבלי חמאס לא שבעו - וחזרו.
"כשהיא שמעה שהם באים, אמא שלי עשתה סימן עם היד", שחזרה ענת, "הם באו עם תינוק בוכה, אני חשבתי שזו הקלטה, אמרו לנו באנגלית" 'אנחנו לא פוגעים בילדים, תפתחו את הדלת', הסתכלתי על ההורים שלי, לא סמכתי עליהם, המוח שלי לא היה מסוגל להבין, הם באו פעמיים עם התינוק, לא הוצאתי מילה, המוח שלי ענה".
מה הוא ענה?
"שאני מעדיפה למות עם ההורים שלי, ביחד, כמשפחה - לא משנה מה. קיוויתי שמתישהו יבואו להציל אותנו".
החושך החל לרדת, וענת ומשפחתה היו נצורים באותה נקודת זמן כבר שעות ארוכות בממ"ד - כשהם מאבדים דם וללא טיפול רפואי. התקווה, הלכה והתפוגגה: "אמא בקושי דיברה, היה לה מאוד כואב. אופק גם נרדמה בשלב מסוים, הייתה קצת קרירה", סיפרה ענת.
אלא שאז הטלפון צלצל, ובצד השני של הקו הייתה עדי שקיבלה את המידע על מצבה של ענת והמשפחה מהתושבים השכנים - והבטיחה שהיא והלוחמים בדרך. "נכנסנו, עברנו חדר-חדר, ראינו את ההרס, שהיו שם מחבלים - עד שהגענו לדלת של הממ"ד. הדלת הייתה קצת הרוסה, רואים שהתבצע עליה ירי, שניסו להיכנס", שחזרה עדי, "אני לא יודעת להגיד אם זה היה ריח של פחד מה שהיה שם. ראיתי אמא צעירה, שלושה ילדים ושני ההורים שלה שנראה שהיו שם המון זמן - ועוד ילדה קטנטנה שנפצעה ברגל שלה".
"היינו צריכים לטפל בסבתא שהייתה במצב קצת יותר קשה, ראיתי שהיא הולכת לאבד הכרה", המשיכה לתאר, "תפסתי אותה והתחלתי לדבר איתה, שאלתי אותך איך קוראים לה, אמרתי לה שאני מטפלת בה ושיהיה בסדר, היא שאלה מה רמת הפציעה, כמובן שלא אמרתי לה. כבת זקונים להורים מבוגרים, זו תמונה שממחישה לי את אמא שלי שמחכה לי בבית. זה לא הקשה עליי תוך כדי הטיפול, כי התעסקתי בלהשאיר אותה בהכרה". "ראיתי שיש גם חיילות, זה נתן גאווה ונכנס פתאום אוויר לריאות. אמרתי שאני יכולה לא לדאוג, 'אני עכשיו עם שלושת הילדים והם בטוח יוצאים לבית החולים - אני סומכת על הצבא ועליהם'", הוסיפה ענת.
הכוח של עדי הצליח לחלץ את הפצועים בזמן והציל את חייהם של הסבתא, הסבא ואופק הקטנה. יחד עם משפחות רבות נוספות שפינו מחולית בחיים. הלחימה שלהם לא נגמרה בלילה הזה, היא המשיכה עוד חודשים ארוכים קדימה. "28 יום הייתי בבסיס ובשטח, יצאתי להפוגה קצרה לאזכרה של אבא שלי וחזרתי לאחר מכן", סיפרה עדי.
דיברת אליו כשהיית באזכרה?
"אחרי שכולם התפזרו, עדכנתי במה שקרה - שאנחנו מגנים, שאנחנו נלחמים במחבלים, שהכל בסדר".
בטוח חשבת מה הוא חושב על מה שעשית.
"כל הזמן, זה עובר בי יום-יום, כל דבר הכי קטן שאני עושה, אז מה זה דבר בסדר גודל כזה; להיות חלק מלחימה הזאת, אני והפלוגה שלי. הלוואי שיכולתי לקבל תשובה, אבל אני אשאר עם המחשבות".