לפני כמעט עשור, יצרה רונה סגל ביחד עם יונתן גורפינקל את הסרט "שש פעמים". הימים היו ימי פרשיית איל גולן, תנועת ה-Me Too עוד לא היתה קיימת. הסרט הציף לתודעה נקודות שהיו מודחקות לחלוטין, וחולל הרבה רעש. משרד החינוך אסר על ההקרנה בבתי ספר, והקרנות בקולנוע הפכו לזירת מלחמה בין קהלים שונים שצפו בו, כשכל אחד ראה בו משהו שונה לחלוטין. עכשיו, קשת 12 מקרינים לראשונה את הסרט בטלוויזיה (הערב, אחרי החדשות) מה שנותן לסגל סיבה טובה להתיישב לראיון בו היא מסבירה למה הפיצ'ר הזה, לצערה, ישאר רלוונטי לעוד הרבה מאוד זמן.
"שש פעמים" נכתב בהשראת אירועים אמיתיים, ומתאר כמה שבועות בחייהם של קבוצת מתבגרים בני 17 בהרצליה של ימינו. לחבורה הסגורה מתפרצת גילי, תלמידה חדשה בבית הספר, ומנסה לתפוס את מקומה בכל דרך אפשרית. הסרט מספק הצצה נדירה למה שמתרחש מאחורי הדלת הסגורה של צעירים הלכודים בחברת שפע. בלי פילטרים או רחמים הצופה מקבל תמונה על חווית ההתבגרות הישראלית, דרך טרגדיה של נערה העוברת ניצול מיני מניפולטיבי.
ארגז רקוב
מאיפה הגיע הרעיון לכתוב סרט בנושא הזה?
"אני ויונתן גורפינקל רצינו לכתוב סרט ביחד. צף לנו זיכרון משותף בו דיברו הרבה בחדשות על מקרה אונס בתיכון 'אלון' ברמת השרון. אני הכרתי אנשים מהשכבה בה זה קרה ויונתן למד בתיכון הזה. לשנינו היו זכרונות חזקים של תובנות על היחס התקשורתי. הרגשנו שיש הרבה מה להגיד על הסיפור הזה שעוד לא נאמר בזמנו, לפני תקופת המי-טו. זאת הייתה פרשה שזכתה לסיקור מאוד אגרסיבי בעיתונות וזה לקח אותנו למקום שהפעיל אותנו. הסתכלנו על ההיסטריה התקשורתית לפרשה באותה תקופה ואמרנו 'וואט דה פאק?' יש את זה בכל שכבה. לא קוראים לזה אונס, זה לא יוצא לתקשורת, המשטרה לא יודעת מזה - אבל זה קורה בכל שכבה. לא הקלנו ראש בנושא הזה בכלל אבל הרגשנו שעושים מהפרשה הזאת קרנבל ושיש צביעות כי זה יותר ממקרה בודד. התייחסו לזה כמו תפוח רקוב בארגז ומבחינתנו כל הארגז רקוב".
"כשהפרשה בתיכון 'אלון' התפוצצה - העיתונות התייחסה לזה כ-'אוי ואבוי לא ידענו שיש עברייני מין בתיכון הנהדר הזה'. יונתן ואני חשבנו - כן הם באמת עברייני מין אבל יש את זה בכל תיכון, בכל שכבה, זה קורה כל הזמן. מה שעיצבן אותנו היה העיוורון של המבוגרים לעובדה שזה יותר כמו מגפה ולא מקרה בודד".
באותה תקופה הם גם לא בדיוק הוגדרו כ"עברייני מין".
"גם היום. בין אם הוגש כתב אישום או לא - זה לא אומר שהדברים לא קרו. בזמן אמת כנער וכנערה, אנחנו לפעמים לא מבינים שאנחנו עדים לאלימות מינית. אני זוכרת כמה מקרים בתיכון שיצאתי למסיבה עם חברים ועברה שמועה במסיבה שיש מישהי שאנחנו מכירים בשירותים עם ההוא ועם ההוא, אבל בתור ילדים בכיתה י' אף אחד מאיתנו לא עצר ואמר 'אוקי בוא מהר נקרא למשטרה'. כנערה את הרבה פעמים יוצאת מנקודת הנחה שאם יש נערה עם הרבה בנים או עם בן בשירותים במסיבה אז היא בעניין. אין לך הוכחות לשום דבר אחר. רק בתור בן אדם מבוגר הייתה לי יותר אפשרות להגיד - יש פעמים בהן גם כשיש נערה שנראית שהיא בעניין, לא בטוח שהיא באמת בעניין של זה".
נותנים - תיקח, מרביצים - תברח
אז הסיבה שבחרתם לכתוב סרט על נערים מהרצליה היא ההיצמדות לסיפור האמיתי?
"קודם כל זאת האוכלוסיה שאני מכירה הכי טוב אז היה יותר קל לכתוב עליה. שנית הסרט מדבר על אלימות מינית אבל לא רק עליה אלא גם על אלימות בכלל ואגרסיביות ישראלית, מה שנקרא - 'נותנים תיקח מרביצים תברח'. יש בסרט הרבה התייחסות לאיזה רכב יש לכל אחד, התייחסות לשטחי ולרכוש. היה לי את הרצון לדבר על זה באופן אישי. הסיבה השלישית, אותה הבנתי אחרי שהסרט יצא - מזל שעשיתי את זה שם. אם זה היה בשכונה של 'פחות צפוניים' או חלילה שכונות שנראות כפריפריה - אז זה שם את זה תחת משהו שקורה רק בפריפריה, וזה כל כך לא נכון".
"יצא לי לשתף פעולה עם מרכזי סיוע בפאנלים והרצאות ושמעתי שאומרים כמה פעמים שאלימות מינית בבני נוער חוצה מגזרים. ערבי, חרדי, הסטטיסטיקות הן זהות. נכון, באוכלוסיה החרדית הדברים יהיו קצת שונים כי החברות נפרדות אבל אז הנערים והילדים יהיו שם יותר בסיכון. מבחינה סטטיסטית אלימות מינית זה עניין של יחסי כוחות, אין חברה בלי יחסי כוחות, לא משנה אם עם רעלה או שביס".
תנועת ה-Me Too פרצה לחיינו והתפשטה באופן ויראלי בסוף 2017 במטרה להמחיש את השכיחות הגבוהה של אלימות מינית. "שש פעמים" יצא הרבה לפני המהפכה שהביאה איתה את אותו ההאשטאג המפורסם. "אם הייתי עושה את הסרט היום הוא היה שונה אבל הייתי עושה אותו", מספרת סגל וממשיכה "לראייה הדברים עדיין קורים וקורים כל הזמן. מתי קרתה פרשת איה נאפה? לפני 3 שנים וזה חמור פי מאה. הרבה פעמים קורה שהולכים על הכבשה הכי חלשה בעדר ואחרי זה משתמשים בחולשה שלה נגדה. אומרים 'היא רצתה תשומת לב והייתה מוכנה לשלם בסקס אז זאת בחירה שלה'. אם תנסי להגיד משהו אחרת אז יהיה 'מה את חושבת שלבנות אין רצון חופשי? את מתייחסת אליהן כקורבנות נטולות יכולת בחירה'. גילי, גיבורת הסרט, הכניסה את עצמה למקומות שאולי הם שחזורים של טראומות עבר שלה".
גילי הייתה יכולה לעשות משהו אחרת אם הייתה לזה יותר מודעות כמו היום?
"זאת שאלה. יש יותר מודעות אבל עובדה שהדברים עדיין קורים. אני חושבת שהיום השיח היותר בוער קשור במושגים של 'פורנו נקמה', אלימות מינית בה מפיצים תמונות של אנשים כנגד רצונם. דברים כמו 'שש פעמים' קורים היום בערימות, ערימות ערימות ערימות. יכול להיות שהמחוגה 'עד כמה הסרט אלים מינית' קצת זזה היום. אבל אם הייתי ניגשת לסרט היום, הייתי משתמשת ביותר אלימות מינית ברשת, כי זה עניין. זה משתק, מרעיל, מפחיד, שובר אמון וזה גם משהו שאין ממש מה לעשות לגביו. זה מחריד וקיצוני. זה אמצעי השתקה ודיכוי. גם אם מעולם לא הצטלמת בתמונה מינית - זה מוריד את האמון באנושות".
"אתה לא תרצה להרוס לחבר זיון"
בסרט אין התייחסות למה שאנחנו רגילים לראות היום כמעט בכל מקום: העצמה נשית וקבלה עצמית.
"נכון, אין סולידריות. בטח לא מכיוונן של חבורת הבנות שחשופות למה שגילי עושה אבל לא פועלות באופן אקטיבי. אנחנו נראה את ההתנהגות הזאת גם היום. יש את הגיל הזה של גילוי עצמי ומיני, ויש מנוסים יותר ומנוסים פחות. את באופן אישי לא בהכרח חברה של הנערה הזאת ויכול להיות שזה הכי בהסכמה אבל את לא יודעת".
"בתור מישהי יותר בוגרת את יכולה לשים לב לסימנים מחשידים. מישהי נראית מחוקה מידי או אם יש בינה לבין הבחור פערים גדולים 'מידי'. בגילאי כיתות ט'-י' יש הרבה בלבול ביחס לדברים, בטח מצד הנערים. אתה לא תרצה להרוס לחבר זיון. הראש שלך לא הולך למקום הזה של לעצור את הכל. נורא קשה לעצור דבר כזה מלקרות בזמן אמת. כנער או נערה אתה מנסה לבנות לעצמך את המקום בחברה אז אתה משתדל לא להסתכסך. כל נערה שתגידי לה 'בואי איתי את מנוצלת' תעזוב הכל ותבוא איתך? הרוב יגידו לך 'תעזבי אותי הכל טוב אחותי תשחררי'. מה תתחילי להתווכח איתה? זה מורכב".
"כאדם בוגר אני מבינה את הדברים האלה אבל לא כל המבוגרים הבינו את זה, לא אז ולא היום. הייתי בהרבה הקרנות בהן הורים לילדים אמרו 'היא זולה, היא רצתה את זה, מה היא באה אליו'. הרבה אנשים אמרו 'זה לא אונס', גם היום. הרבה אנשים אוהבים ללכת למקום המשפטי - 'זה לא יפה מה שהם עשו אבל הנה היא רצתה ועשתה'. בכוונה עשינו סרט ב'תחום האפור' כדי לעורר את הדיון בתוך כל צופה, ויש אנשים שהדיון לוקח אותם למקום של מגננה והדיפה של הנראה על המסך. בעבר אנשים פחות התביישו להגיד את זה מהיום, אבל לדעתי יש אנשים שחושבים את זה גם עכשיו, הם פשוט מעדיפים לשתוק בתקופה הזאת. אם זאת תהיה שיחה סגורה, אני בהחלט חושבת שיהיו את אלה שיגידו שלא מדובר באונס ושהיא רצתה את רוב הדברים אם לא את כולם וגם אם לא, היא רצתה שהם יהיו חברים שלה והיא הייתה מוכנה לשלם בסקס".
"הסצנה עם הבנות הייתה נקמה אישית בבנות שלא סבלתי"
מה הסצנה שהכי אהבת בסרט?
"הסצנה עם הבנות באנדרטה. לכתוב סצנות של אלימות מינית זה לא כיף. זה מעיק מכל הבחינות כי אני לא מזוהה רק עם גילי, עם הקורבן, אני מזוהה עם ארבעה נערים שתוקפים מינית ואני צריכה להתחבר למקומות האלה. זה מתיש. הסצנה עם הבנות הייתה יותר נקמה אישית בבנות שלא סבלתי בחיים שלי, בעבר האישי שלי. בנות צפוניות כאלה שמקור הכוח שלהן הוא בלצחוק על מישהו או מישהי. הן גם לרוב חסרות ביטחון אם את שואלת אותי".
איך מתחברים למקום של ארבעה תוקפים?
"בזמן אמת, כשכותבים, הרבה יותר קל להתחבר לתוקפן מלקורבן. גם הקולנוע יותר אוהב את זה - אוהב פעילות, עשייה, גם אם אתה רוצח סדרתי יותר קל להתחבר לזה. דמות היא סך פעילותיה וקורבן הוא הרבה פעמים פסיבי אז יותר קשה לכתוב אותו ולהתחבר אליו. כבני אדם אנחנו הרבה פעמים לא רוצים להתחבר למקום הקורבני. אנחנו רוצים להאמין שאם זה היה קורה לנו היינו עושים דברים אחרת או פועלים אחרת. 'הקורבן הביא את זה על עצמו וזאת אשמתו' - זאת תגובה מאוד טבעית. טבעי לא להיות מסוגל להתחבר למקום של הקורבן וזה עוד יותר טבעי שזה מגיע מנשים. צריך הרבה עבודה עצמית כדי להבין מה קורה לך כשאת מתחברת לקורבן".
אנחנו כמעט עשור אחרי הקרנת הבכורה, את עדיין מקבלת תגובות על הסרט?
"זה שרד את מבחן הזמן. אנשים מאוד זוכרים אותו, עושים בו שימוש במסגרות חינוכיות. זה נגע בהרבה מאוד אנשים מעל ומעבר לציפיות שלי. זה מוזר כי זה היה לפני המי-טו שהיה שינוי היסטורי בתודעה, ולמרות זאת את צופה בסרט ובאופן מסוים הוא לא התיישן. אלימות מינית היא לא דבר שמאחורינו, לא בקרב בני נוער ולא בכלל, בשום צורה ואופן".
קווי חירום לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית:
1202: נשים | 1203: גברים | 04-6566813: נשים ערביות | 02-6730002: נשים דתיות | 02-5328000: גברים דתיים | סיוע דרך WhatsApp ב-052-8361202 | צ'אט https://www.kolmila.org.il/