מה למדנו מהסדרה "הנערים" שנה אחרי?

שנה חלפה מאז שהנערים, סדרת המופת שיצרה HBO בשיתוף קשת ובית ההפקה מובי פלוס, שודרה לראשונה. הסדרה, העוסקת באירועים שהתרחשו בקיץ 2014 בישראל דרך סיפור של סימון, חוקר בחטיבה היהודית בשב"כ החוקר את רצח מוחמד אבו ח'דיר, שברה שיאים, גרפה שבחים ופרסים רבים - אבל גם הצליחה לעורר סערה שהגיעה לכלי התקשורת החשובים והמובילים בעולם.

צופים מכל קצוות המפה הפוליטית ומכל רחבי העולם מצאו בה כאב, אבל גם נחמה ובעיקר שיקוף של מציאות כואבת ומורכבת. רגע לפני שהיא מגיעה גם למסך בית היוצר שלה, קשת 12, הנה כמה דברים שלמדנו בשנה האחרונה מהדיון האמיץ והנוקב שיצרה.  

1. שיח מחיקת האנושיות הוא עמוק ויכול להשפיע גם על הבלתי מושפעים
   בימים האחרונים נראה שהדנ"א החדש של מציאות חברתית או פוליטית מסובכת, הוא בעיקר שרידות מתוך פלגנות ודמוניזציה של קבוצות חברתיות מתחרות או מקבילות. התבוננות גם במאבקי מדיניות הקורונה האחרונים מחזירה אותנו בדיוק לאחת התמות החשובות בלב הנערים. זו הקלות שבה שיח של מחיקת אנושיות משפיע או עלול להשפיע על מוחות רגישים. המהירות שבה מתעוררת שנאה מן הזר, כזו שמתירה הכל, כן, גם דם. נקודה זו עמדה במרכז טור הביקורת על הסדרה של זוכת הפוליצר אמילי נוסבאום, מבקרת הטלוויזיה של ה"ניו יורקר", שמתארת את חשיבותה בפירוק הפלגנות המחשבתית גם בקרב קהל האמריקאי ומתארת את הדינמיקה החברתית שאפשר לאמץ דרך האופן בה הסדרה מכילה את הביקורת בתוכה ומאפשרת לדחפים מנוגדים להתנגש בה ללא פתרון. אפילו הדמות המרושעת ביותר מקבלת הזדמנות לטעון את שלה, כי בסוף - התבוננות ודיאלוג הוא המסר. נוסבאום הגדירה את הסדרה כ"יצירת אמנות מאתגרת הסובבת סביב הבעיה העיקשת של זהות, המאבק של כל אדם לשמור על ערכי הליבה שלו כשהעולם דורש אך ורק סולידריות המבוססת על קורבנוּת משותפת", ובכך שיקפה באופן מדויק את מה ש"הנערים" מביאה למסך.

   

   

2. עיקרון 'עין תחת עין' הוא לא תמיד הצדק
   עוד לפני עלייתה לשידור בחו"ל, הצליחה הסדרה לגרוף שבחים רבים ממבקרי הטלוויזיה בארץ ובעולם. הסדרה, השנייה בשפה זרה שיצרה HBO והסדרה דוברת העברית והערבית הראשונה אי פעם ברשת,  הוגדרה ע"י מגזין התרבות והטלוויזיה Entertainment Weekly כסיפור חשוב להפליא בקנה מידה עולמי, ומגזין Deadline תיאר אותה כמצמררת ושוברת לב שקשה להתנתק ממנה. אחת הנקודות המרכזיות שעלו במוקדי הביקורת העולמית, היא הבחינה המחודש של עקרון הצדק והתגמול שעומד בבסיס יצירות אפיות רבות. עד כמה מותר להחזיר את מה שנלקח לך, ועד כמה כאב יכול להצדיק פעולה. עד כמה מותר לאבד שליטה כשהצד השני מזמן איבד את הרסן, והאם לפרוע את המוסר הוא בעצם גם מניע העלילה ששומר עליה ועל גיבוריה. הפתרון של הנערים הוא רקמה עדינה של הנרטיבים, כולם בעלילה קולקטיבית גדולה. שיתוף הפעולה בין יוצרי הסדרה בעלי הרקע השונה מציג את התרבות של כל אחד מהם באמפתיה רבה ונותן מקום לנרטיב הצדק בסיפור ובאפיון הדמויות. מכל זה ניתן להסיק, כפי שניסח את זה מגזין TIME, "הנערים היא הוכחה לכך שעיקרון 'עין תחת עין' הוא לא תמיד הצדק".

   

3. חומרי הסיפור הטובים ביותר נמצאים במציאות
   בתחילה, יצא התסריט לסדרה מאירועי קיץ 2014 לעלילה בדיונית על השב"כ ונוער הגבעות, אבל לבסוף החליטו יוצרי הסדרה תאופיק אבו ואיל, יוסף סידר וחגי לוי לשנות את קווי העלילה ולשלב בה את האירועים האמיתיים שהתרחשו אז בישראל - כולל שילוב של חומרי חדשות מצולמים והקלטות מאותם רגעים דרמטיים. כך, בצד השני של השיחה שבה התקשר אביו של מוחמד אבו ח'דיר להתלונן במשטרה על היעלמות בנו - עונה קולה של המוקדנית האמיתית, שענתה לאותה שיחה לפני יותר מ-6 שנים. "חשבתי שהמציאות שלנו היא מספיק דרמטית כדי שלא נצטרך להמציא שוב דבר", אמר סידר בראיון לציון נאנוס באולפן שישי. "זה מייצר תחושה של אמת, תחושה של מציאות. התחושה הזאת, לי היא מאוד חשובה בכל הדברים שאני עושה", הוסיף לוי.
4. יגון האמהות זהה בשני הצדדים, לא משנה מי מלאים את האבל
   הצטלבות הנרטיבים זה הפלסטיני וזה הישראלי, אינו מתרחש ברובד הגלוי של הסדרה אבל נמצא ברקע ואי אפשר לחמוק ממנו. ההיגון ונקמת הדם משתכפלים במראת האירועים אינסוף פעמים. אחד מרגעי השיא של הסדרה הוא בעצם העמדתן של האמהות, הישראלית והפלשתינית, זו לצד זו. איריס לעאל, מחברת הספר "לא העזנו לדעת", שכלה את אחיינה בתקרית בנחל עוז במהלך מבצע צוק איתן. לעאל לקחה חלק בערב הדיון סביב הסדרה במכון ון ליר בירושלים והסבירה כיצד הצליחה הסדרה לגעת בנושא רגיש שנחבט לאורך השנים, והוא האימהות הפלסטינית שנכרכה בעצב וכאב: "אימו של אבו חדיר מצליחה לזעזע את המיתוס הזה כשפניה ממגנטות אליהן את המצלמה בכל אחד מהשלבים של הדאגה, החרדה, האימה, נבואת הלב ובסוף הבשורה – ומשיבות לה ולאימהות הפלסטניות את הדבר ששנים של סיפורים מהמיתולוגיה הישראלית קילפו מהן כמו עור שנכווה: האנושיות שלהן והמעמד השווה של יגונן", כתבה.

   

   

5. לפעמים, קל יותר להתמודד עם האויב מאשר עם אחיך
   הגוף שמוביל את החקירה בסדרה הוא החטיבה היהודית בשב"כ ובפרט החוקר סימון בגילומו המופתי של שלומי אלקבץ. מדובר בגוף שפעילותו מורכבת, בעיקר לאור העובדה שהוא נאלץ להתמודד עם חשודים בני עמו. באחד מהרגעים המצמררים ביותר בסדרה, סימון מתעלם מאחיו ונותן לו לחלוף על פניו. ברגע הזה, עולה במלוא כאבו ובא לידי ביטוי הפיצול הבלתי אפשרי שעומד בפני אנשי החטיבה היהודית. "מדובר באנשי שב"כ רגילים ומיומנים, אבל כאלו שההתמודדות שלהם אחרת. יותר מורכבת", הסביר דביר קריב, ששרת ביחידה בין השנים 1994 ל-2012. "אתה מתמודד עם אחיך, בני העם שלך ולא עם האויב שמולו יותר קל להתמודד. בידיעות המודיעיניות יכול לעלות שם של מישהו שאתה מכיר, וזה מאוד רגיש. כשאתה מול אויב אתה מתמודד מול הרעים וכולם בקונצנזוס איתך, שמה שאתה עושה טוב, ואתה תקבל מחיאות כפיים כי הצלחת לסכל משהו שהאויב שלך ניסה לעשות".

   

6. כן, איטס קומפליקייטד. וזה בסדר גמור 
   לדבריו של חגי לוי, אחד מיוצרי הסדרה (לצד תאופיק אבו ואיל ויוסף סידר), המניע ליצירה הוא הרצון לצאת ולהתריס נגד תפיסות פשטניות של המציאות שמייצרות תמונת עולם דיכוטומית, חד ממשית ולא מורכבת. במציאות, כפי שהוא הגדיר זאת בראיון ל"הארץ", "איטס קומפליקייטד". בדיוק באותה רשת חברתית שממנה נלקח הביטוי הזה, התחוללה סביב הסדרה סערה לא קטנה. מגיבים מכל קצותיה של הסקאלה הפוליטית ביקרו את הסדרה, בהתאם להשקפת עולמם. "הדבר המרכזי שם הוא קיטש. במובן של פשטנות, של שחור-לבן ובעיקר במובן של קלישאות", אמר לוי בראיון. "לאנשים בכלל לא אכפת לומר משהו שכבר נאמר המון פעמים. היעדר מוחלט של מורכבות, לא פחות בשמאל מאשר בימין".

   

7. מהלכי הרהור ורפלקציה של חברה לא מתרחשים בחלל ריק
   "הנערים" הצליחה לעורר דיון ציבורי נוקב ואמוציונלי שבשיאו הותקפה פוליטית על ידי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו וסביבתו. ההתקפות הנוקבות הפכו להיות חלק מהשיח על הסדרה בארץ ובעולם, וטור דעה שפורסם במדור הדעות היוקרתי של הניו יורק טיימס אף כינה את קריאתו של נתניהו נגד הסדרה כניסיון השתקה של מהלכי הרהור ורפלקציה פנימיים של החברה הישראלית. לצד הביקורות הרבות, הסדרה הגיעה להישגים רבים, ובהם מקום בעשירייה היוקרתית של הניו יורק טיימס לסדרות הבינלאומיות הטובות ביותר לשנת 2019 ולא פחות מ-14 פרסים בטקס פרסי האקדמיה הישראלי, בהם פרס הסדרה הטובה ביותר, השחקן הטוב ביותר לג'וני ערביד, השחקנית הטובה ביותר לרובא בלאל, הצילום הטוב ביותר לירון שרף, הבימוי והתסריט הטובים ביותר לחגי לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל.

   

   

8. ריבוי נקודות המבט מעמיד את הכאב של הצדדים המעורבים זה לצד זה
   אופיו הייחודי של משולש יוצרי הסדרה, חגי לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל, יצר ריבוי נקודות מבט ואפשר לספר את הסיפור דרך שלוש זוויות שונות ולהעמיד את הכאב של כל הצדדים המעורבים, הנרצחים והרוצחים זה לצד זה וזאת מבלי לפספס את היכולת לספר את הסיפור הנוקב כמו שהוא. "היוצרים חגי לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל מבקשים לעשות מלאכה חמקנית וכפוית טובה", כתבה המבקרת אריאנה מלמד בעיתון "הארץ". "השניים הראשונים הם מבכירי תעשיית הטלוויזיה והקולנוע בישראל, עם קבלות מוכחות על הצלחות והערכה ביקורתית בארצות הברית. השלישי הוא יוצר פלסטיני שרוב צופי הטלוויזיה היהודים טרם שמעו עליו. יחד, הם מבקשים לספר סיפור אחד, מורכב מאין כמוהו. מעשה מוסרי חשוב, מפגן של הומאניות באמנות, במקצועיות עילאית של עשייה קולקטיבית - אבל כל הזמן מתוך ידיעה שרבים מן הצופים יראו בסדרה את ההיפך הגמור".