במסגרת משדר "זיכרון בסלון 2022" ששודר אמש (רביעי) בקשת 12 כחלק מאירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, סיפר ניצול השואה שמעון גרינהויז איך הצליח, כנגד כל הסיכויים, לשרוד פעם אחר פעם את התופת, לעלות לישראל ולהפוך למנהל בית ספר מוערך שאף הדליק משואה בטקס המרכזי ביד ושם.

החיים בפולין ופרוץ המלחמה

"נולדתי בקרסנה שבפולין (היום בלארוס) ביישוב בן 2,000 תושבים, מחציתם יהודים. רוב היהודים בקרסנה היו עשירים והתעשרו בעיקר ממכירת נשק. אנחנו לא היינו עשירים, אבל היו לנו דונמים של אדמה ומסביב יערות וביצות. לאבי הייתה חנות יוקרתית, כלבו, והוא היה חוטב עצים מוכר באירופה. היו לי אח ואחיות, אני הייתי בן הזקונים".

"הבית שלנו היה מורכב מאחי שהיה שמאלני ואחותי הימנית, והיו כל הזמן ויכוחים. כשהמלחמה פרצה הם היו בני 17 ו-18 ואני 10. ב-1941 הגרמנים השתלטו על היישוב והיהודים חשבו שהנה, עכשיו החיים יהיו טובים יותר כי גרמניה היא מדינה בעלת תרבות והשכלה וכך היא תשפיע עלינו לטובה. כולם לבשו בגדי חג ועניבות והתכוננו לבואם של הגרמנים".

"תוך יום אחד הכל השתנה והבנו שחלמנו. יצאו הוראות וכל אי מילוי הוראה היה עונש מוות. הגרמנים הקימו מחנה צבאי גדול בפאתי היישוב שלנו והיו זקוקים לידיים עובדות. כך מצאתי את עצמי, ילד בן 11, עובד במפעל. אחת מהסנקציות הראשונות הייתה איסור ללכת על המדרכה, היות ואנחנו לא בני אדם וגם לא חיות, אלא יהודים. היינו צריכים ללכת על הכביש בליווי משטרה, קללות וכלבים".

התנאים הקשים בגטו

"לאחר כחודש הוציאו אותנו לכיכר ומיינו בקבוצה אחת את הבריאים ובקבוצה השנייה את אלו שנראו חלשים או חולים. אותי מיינו לקבוצת החלשים ביחד עם סבתא. באותם רגעים לא הבנו את משמעות החלוקה, אבל סבתא כנראה הרגישה עם חושיה המחודדים ודחפה אותי לקבוצה של הבריאים. אותנו העבירו לגטו, סבתא והקבוצה השנייה נשלחו אל מותם".

"החיים בגטו לא היו פשוטים בכלל, אבל זה עדיין היה ברמת הסביר. לאחותי היה חבר, לאחי חברה. היו המון מחלות בעיקר מפאת חוסר היגיינה, מחלות טיפוס מעיים, ופחדנו לבקש תרופות. אנשים מתו בכל מקום והתארגנה קבוצת קברנים שהביאו לקבורה את החברים".

"באחד הימים היה מינוס 20 מעלות, שלג בחוץ, והגרמנים פרצו לגטו. אבי אחז בידי כשהצביעו על עשרה אנשים, בהם אבא. צעדנו קדימה. בשיטה הנאצית, באקדחים שלופים, עם כפפות המשי הלבנות, ירו בעורף ורצחו את כולם. אבא נפל ומשך אותי כנראה. נפלתי על השלג, הוא עליי והדם שלו כיסה אותי. חשבתי שאני מת. אני זוכר ששאלתי את עצמי, איפה אני? בגן עדן או בגיהינום? התעלפתי. קברנים יהודים העמיסו אותנו על עגלות, ומחום הגופות הזזתי רגל והבינו שאני חי. חזרתי הביתה והודעתי לאמא שאבא מת. אני לא זוכר שהייתי באבל, איכשהו המשכנו להתקיים".

תחילת החיסולים בגטו

עם הגעתו של חג פורים, הגרמנים פרצו לגטו בחיפוש אחר יהודים. גרינהויז נאלץ למצוא לעצמו מקום מסתור. "ערב פורים, חיסול הגטו. הכנו מחבוא ברצפת הקרשים ונכנסנו פנימה, כ-30 איש, לבור. דודה שלי, קראתי לה סבתא שנייה, שמה קרשים ושמיכות מעלינו, שלא יגלו. שמענו את הנאצים נכנסים לדירה, מחפשים את היהודים והיא ענתה 'אין כאן אף אחד'. אנחנו למטה שמענו הכל, שמענו ירייה והבנו שרצחו אותה".

"הייתה איתנו תינוקת עם קול צורם. היא צרחה כי הייתה צמאה או רעבה כנראה, ולא היה מה לתת לה. נתנו לה שתן, וזה כמובן לא עזר ואף הגביר את בכיה. דרשו מאמא שלה שתחנוק אותה והאמא ניסתה, אבל לא היו לה הכוחות הפיזיים והנפשיים. לאחר מכן, שני אנשים לקחו אותה וחנקו אותה. אחרי שעתיים בערך שמענו קול בכי חרישי והבנו שהתינוקת לא מתה, כנראה שהיא רק התעלפה. עד לפני כמה שנים היינו בקשר. היא עברה אינספור ניתוחים במיתרי הקול כתוצאה מהחניקה ואף נשארו לה על הצוואר סימני החניקה".

"אחרי חמישה ימים יצאנו מהמחבוא. ראינו להבה גדולה וריח של בשר. הנאצים הכניסו לאסם את כל היהודים מהגטו, גם מי שהיה בעבודה. שרפו אותם חיים. כל המשפחה שלי עלתה לשמיים. נשארנו רק אמא ואני".

ההצטרפות לפרטיזנים

"הלכנו לכיוון הפרטיזנים בזמן שרדפו אחרינו. מחצית נרצחו. אמא משכה אותי על הגב ואחרי שלושה ימים הגענו. הפרטיזנים איפשרו לנו להיות לידם, אבל נעלמו לנו. הנעליים והרגליים שלנו הפכו לגושי בשר עד כדי כך שראו את העצמות. כמו בקצבייה. עד היום אני סובל מכאבים ברגליים ובקושי יכול לעלות במדרגות. אני לא יכול לרדת".

"הפרטיזנים גייסו אותי ואמרו לי: 'בוא איתנו'. בהתחלה בתור שעשוע, ילד שילווה אותם, כמו שלוקחים כלבלב כי הייתי צוציק. אחר כך כבר הייתי איתם. הייתי במחנה ליד ומפעם לפעם הייתי הולך לפעולות, וכשהיה נמאס להם הם היו מחזירים אותי. היינו מפוצצים רכבות שהובילו נשק לחזית. הנאצים היו מתארגנים ונלחמים בנו והיו המון נופלים. לי היו שני חברים, סאשה ויאשה. באחת הפעמים הייתה אש של עמדה נאצית ויאשה קם, רץ ופוצץ את עצמו עם רימון על העמדה כדי שאנחנו נוכל להתקדם. אני רצתי אחרי החבר השני, התפוצץ רימון ורסיס גדול פגע בלב שלו. גם הוא נהרג".

שמעון גרינהויז (צילום: צילום משפחתי)
שמעון גרינהויז | צילום: צילום משפחתי

תהליך של התבגרות בצל המלחמה

גרינהויז שיתף כיצד המלחמה האיצה את תהליך ההתבגרות שלו ביחס לילדים אחרים בני גילו, ואילו כישורים רכש לעצמו בגיל מוקדם. "בגיל שבו ילדים מומחים לספרים ולמחברות, אני הייתי מומחה לנשקים ולחומרי נפץ. נהיינו מומחים לכל דבר. עשינו מהעצים בתים. זימלנקות, קראו לזה. מישהו היה אומר, 'בכפר הזה והזה יש משתף פעולה עם הנאצים'. היינו באים אליו בלילה. אנחנו היינו החוקרים, השופטים והמבצעים. ירי. חיסול".

גרינהויז סיפר על הפגיעות הקשות שחווה בזמן הלחימה. "איבדתי אצבעות בפעולה. גדל לי בשר פרא, כמו שיפודים על האצבעות. עשרות סנטימטרים. התחיל אודם שהתפשט. באותם ימים הצבא הרוסי שיחרר את האיזור. הקימו בית חולים שדה והרופאים הרוסים רצו לקטוע לי את היד. רופא צעיר אמר, 'תנו לי אותו'. הוא הביא מסור, דוקרנים, אש ואלכוהול 95 אחוז על מנת שאתעלף והוא יוכל לטפל בי, כי צרחתי מכאבים. הוא חתך וחתך והציל לי את היד. קטע רק את האצבעות".

השפעת השואה על החיים שאחריה

"מה שלא עוזב אותי זה שהראשונים שהצטרפו לנאצים היו המורים. ארגוני המורים. הם זרקו מיד את התלמידים והמורים היהודים. אחריהם הצטרפו התלמידים. אני חושב כל הזמן איך אנחנו, בתור מורים ומחנכים, איזו אחריות גדולה יש לנו. הקשר עם הנוער זה בשבילי סם החיים. אני מאמין גדול בנוער. אני לא רואה בהם שום דבר שלילי. אני נדבק אליהם והם נדבקים אליי. כשאני רואה אותם אני מקבל כוח. כשאני מלמד בכיתה ואני מסתכל על התלמידים, אני רואה מול העיניים את אחי ואחותי. אני חושב שזה כנראה משפיע על היחס שלי לנוער. לא פעם אני גם חש מועקה, אשמה וחרטה. למה דווקא אני נשארתי ולא מישהו מהם?".

גרינהויז סיפר על תחושת הגאווה שלו כמנהל ומורה ומי שמתווה לנוער את הדרך. "לא הייתי גיבור גדול. לא התנדבתי. במקרה נשארתי בחיים. אני חושב לעצמי, הרי הנאצים עמדו לחסל את העם היהודי, עמדנו לפני חיסול טוטאלי, והנה, אני, שמעון, מורה, מלמד. ליוויתי 25 אלף בוגרים, מאות מהנדסים, ועזרתי להם להיות אנשים יותר טובים. בכל זאת תרמתי משהו, כי הנוער זה הרי העתיד שלנו, העתיד של העם. אני, שמעון, תרמתי משהו לעתיד מדינת ישראל".

לאחר המלחמה שב גרינהויז עם אמו לקרסנה. הוא סיים את לימודיו בבית הספר התיכון, למד משפטים ומתמטיקה באוניברסיטה ובשנת 1960 עלה עם אמו לישראל. הוא הקים משפחה ונולדו לו ארבעה ילדים. בנו גיל נפטר מסרטן בשנת 2000, בגיל 34. גרינהויז מקדיש את חייו להוראה והיה מחנך ומנהל בית ספר תיכון עמל ב' בפתח תקווה. בנוסף, לימד מתמטיקה בתיכון גולדה בפתח תקווה. עד היום הוא נותן שיעורים פרטניים לתלמידים במתמטיקה.

בנוסף לכך, גרינהויז הדליק משואה בטקס המרכזי ביד ושם בשנת 2009. שמונה שנים לאחר מכן, הוענק לו על ידי שר החינוך דאז נפתלי בנט פרס מפעל חיים שהוענק לראשונה בטקס השנתי "המורה של המדינה".