היא מחזיקה בתואר "הדמות עם השם הארוך ביותר", מקבלת חיזוקים ברחוב על ההתמודדות שלה מול ריקי (סנדה שדה) והגשימה חלום ילדות כשהתחתנה עם תום אבני, טוב, לפחות על המסך. רגע אחרי שהתמקמה בחזרה בנעליה של ספיר ג'ורג' כהן רוזן לכבוד העונה החדשה של "סברי מרנן" (שישי אחרי החדשות, קשת 12), ירדן ברכה פותחת את הלב.
את אבני היא מכירה כבר מילדות, הם שיחקו יחד בהצגה שנקראת "מלך סיאם" כשהיו רק בכיתה ה', אבל אז יחסי הכוחות היו קצת שונים. "הוא לא ממש התייחס אליי באותה תקופה", מודה ברכה. "זה היה בדיוק אחרי ספר הג'ונגל, והוא היה המלך. הייתי מאוהבת בו לחלוטין, הייתי גמורה עליו. כעבור הרבה שנים אני מוצאת את עצמי משחקת את אשתו. אנחנו מאוד שונים, הוא מעניק לי ואני רוצה להאמין שאני מעניקה לו בחזרה. הוא הכי מקצוען שיש ואני מרגישה איתו בנוח".
"יש פרק אחד שבו ספיר הצטלמה עם ג'ינס וכפכפים, בלי איפור, בלי שיער, הבגדים היו שלי מהבית. זה כאילו היה פשוט אני לרגע. פתאום תום הסתכל עלי בסט ואמר לי 'בואנה, את הכי יפה מכל העונות שהיית עד עכשיו'. בשביל לקבל מחמאה מתום צריך לשבור שיניים".
איזה פרט גילית עליו שהכי הפתיע אותך?
"מה שהיה נעים לגלות בתום זה שיש בו משהו מאוד מסור למשפחה שלו, להורים, לאשתו ולילדות. הוא מאוד אוהב אותן וכרוך אחריהן".
מה הכי מאתגר אותך בלהיות ספיר?
"הכי מורכב בשבילי זה ימי הצילום, הם קשים. אני מוצאת את עצמי בשמלות מיני ועקבים 20 סנטימטר שביום יום שלי אני לא לובשת דברים כאלה. הרבה פעמים אני עם בטן הריונית שכרוכה סביב המותניים ועשויה מסיליקון ששוקל עוד חמישה קילו. כשמדובר ב-12 שעות צילום זה קשוח".
במה אתן שונות ובמה אתן דומות?
"ספיר הרבה יותר מוחצנת ממני, גם מבחינת המראה וגם בצורת ההתבטאות שלה. בי יש משהו הרבה יותר פרטי ופחות פרובוקטיבי. בגלל שאני לובשת בגדים שהם מבחינתי חצי ערום אז היו המון רגעי פדיחה שפתאום מעירים לי 'ירדן רואים לך את החזייה והתחתונים'. הצלמים כבר ראו הרבה. דאגו כל הזמן לכסות אותי. אנחנו דומות בזה שספיר מאפשרת לעצמה להגיד את מה שהיא מרגישה וגם אני מאפשרת לעצמי את זה".
מה הרגע הכי מרגש שקרה לך על הסט?
"היה רגע מאוד מרגש בעונה השביעית שמשודרת בימים אלו. יניב בעלי הגיע לשחק איתנו על הסט, זה ממש כמו להביא את הבן זוג שלי למשפחה בפעם הראשונה. החברים בסברי מרנן מלווים אותי המון שנים, הם עברו איתי את כל הבחורים שהייתי איתם בשנים האחרונות, ופתאום הבאתי להם את האחד".
איזה תגובות את מקבלת ברחוב?
"רוב התגובות שאני מקבלת ברחוב קשורות לריקי (סנדרה שדה). צועקים לי 'תעני לה, מה את מפחדת ממנה? תראי לה מזה'. מעודדים אותי להיכנס איתה לפייט ולא לוותר לה. 'אל תפחדי אנחנו נגן עלייך'. העונה אני קצת יותר משתלחת בריקי, ספיר מקבלת ביטחון. ויש גם תגובות חסרות טאקט כמו 'את הרבה יותר יפה במציאות' או 'את לא כזאת גבוהה'".
"לא רציתי לצאת עם שחקן, לא צריכה עוד מישהו שיאכל לי את הראש"
בחודש יוני האחרון, ברכה התחתנה עם בחיר ליבה – השחקן יניב הלפגוט, ואם תשאלו אותה, זה ממש לא היה התכנון המקורי. "תמיד הייתי נגד לצאת עם בן זוג שחקן", מודה השחקנית. "רציתי מישהו מעולם אחר, מספיק אני עם אכילת הראשים שלי, לא צריכה עוד מישהו שיאכל לי את הראש. היום אני מבינה את הערך של זה. הוא מבין מה עובר עלי. איך זה מרגיש שיום אחד אני עובדת בלי הפסקה, ופתאום חמישה חודשים אני בבית. אנחנו כל היום מצלמים אחד את השני לאודישנים, אנחנו עובדים ביחד. גם אם יש לי סצנות יותר מורכבות עם נשיקות ונגיעות, אני לא צריכה להסביר לו את זה".
"אני בחורה הרפתקנית, היום עוד נרגעתי. בן הזוג שלי הוא ההפך הגמור ממני, הוא מאזן אותי. בשנים האחרונות הוא מנהל קריאייטיב במשרד דיגיטל, מביים, כותב תסריטים, עובד על סדרות טלוויזיה, אז כך שגם הוא לא עוסק רק במשחק. שנינו יצאנו שחקנים מורחבים".
"הכל מתחיל בנפש"
ה"הרחבה" של ברכה הגיעה בעקבות מקרה פרטי שחוותה, שהפך את חייה לגמרי. "היה לי חשד למחלה שנקראת אנדומטריוזיס. זו מחלה גניקולוגית נשית שיכולה למנוע פריון ומתבטאת בכאבי ווסת מאוד דרמטיים עד רמה של עילפון. האבחנה הייתה שכנראה יש לי אנדומטריוזיס, אבל אי אפשר באמת לדעת עד שלא נכנסים פנימה ובודקים בניתוח. התחלתי לטפל בעצמי בתזונה, בתוספים ספציפיים, פורמולות של צמחי מרפא שרקחתי לעצמי שזה דבר שמאוד עזר לי ושיפר את כל התסמינים בצורה משמעותית".
"בסופו של דבר, כשהחלטתי להיכנס לניתוח גילו שאין לי אנדומטריוזיס אבל יש לי משהו אחר שנקרא – אנדומיוזיס. זה טיפה יותר פשוט, אבל יש להם תסמינים דומים אחד לשני ואפשר לטפל בזה בצורה של רפואה יותר אינטגרטיבית והוליסטית. אני באמת מאמינה שהכל מתחיל בנפש. לפעמים אנחנו לא קשובים לנפש ואז הגוף מאותת לנו, אבל הכל מתחיל שם".
היום היא בעלת קליניקה פרטית, מטפלת בנטורופתיה, צמחי מרפא וארומתרפיה. "אני מטפלת בכל הגילים והמינים, אבל תחום ההתמחות העיקרי הוא בנשים וגניקולוגיה. זה לגמרי תחום שהוא כרגע מרכז חיי. היום אני מרצה מול נשים על הסיפור שעברתי. אני מספרת להן איך לרפא את עצמן או לפחות לעזור לעצמן דרך תזונה נכונה וצמחי מרפא".
ואיך זה משתלב עם חיי המשחק שלך?
"תמיד הייתי שחקנית שמשלבת בין דברים ולא רק שחקנית. אני אוהבת לעשות הרבה דברים, אבל גם המקצוע הזה הוא בעייתי ולא פשוט, יש תקופות שלמות שאתה מוצא את עצמך לא עובד. אני בן אדם סופר היפראקטיבי ואם אני לא עושה משהו אני נובלת. אז תמיד היה לי חשוב להיות בעשייה, אני סקרנית ומחפשת כל הזמן ללמוד ולהעשיר את עצמי. זה כן היה מורכב לשלב את הלימודים עם צילומים ותיאטרון כל השנים, אבל איכשהו סידרתי את זה. אני גם מלמדת ילדים ונוער משחק. אני תמיד אומרת להם שזה מקצוע שאפשר לשלב איתו עוד דברים, הכל אפשרי ותלוי בניהול הזמן שלנו".
"כשמבינים שאפשר להתפרנס מדברים אחרים זה מאפשר מרווח נשימה. היום כשאני מגיעה לאודישן, אני לא אומרת לעצמי 'אומיגאד אם אני לא אקח את זה איך אני אתפרנס שלושה או ארבעה חודשים?'. יש לי עיסוק אחר בחיי והיה לי חשוב לא להרגיש את ההישרדותיות הקיצונית הזאת. אני נכנסת לאודישנים הרבה יותר רגועה, מקורקעת".
את ממש גדלת על הבמה, באיזה גיל הבנת שזה מה שאת רוצה לעשות בחיים?
"אני השחקנית של הבית מאז שהייתי תינוקת והיה ברור שלשם זה הולך. הקושי הגדול ביותר במקצוע הזה זה באמת העובדה שאת מקבלת המון 'לא'. האתגר הוא באמת להישאר בסנטר שלך ולהמשיך לנוע קדימה. אני מכירה חברים שעברו את הדרך שלי ומצאו את עצמם במקצוע אחר, ואני מכירה אנשים שלא למדו בבית ספר למשחק, והם סופר מצליחים במקצוע ומאמינה שאראה אותם לעוד הרבה שנים. זה נורא תלוי אופי".
מה השוני הגדול מבחינתך בין לשחק בתיאטרון לבין להצטלם לסדרת טלוויזיה?
"ההבדל בין תיאטרון לטלוויזיה זה שמיים וארץ. תיאטרון זה פידבק ואדרנלין מיידי, זה כאן ועכשיו. יש שעה וחצי – שעתיים שאני נכנסת לאיזשהו מסע עם הדמות, ויש בזה משהו מאוד מסעיר ומרגש. אין על תיאטרון, זאת זריקת אדרנלין הכי מדהימה שיש. אני אוהבת דברים קיצוניים. הקפיצו אותי ללמוד הצגה תוך 48 שעות, רק איתי טיראן ואני לבד על הבמה, כשהבימאי גלעד קמחי מקריא לי את הטקסט באוזניה כל השעה וחמישים דקות. כל החילופים בין הסצנות, ההחלפת תלבושות קורת על הבמה ברמת דיוק של הביטים במוזיקה. אני עפה על זה".
"בטלוויזיה זה אחרת, הריגוש בא אחר כך כשרואים את התוצאה על המסך. על הסט צריך להיות במודעות כשמצלמים אותך, הכל הרבה יותר קטן, יש המון טייקים וימי צילום מאוד ארוכים. עד הקורונה לא באמת נחתי הרבה שנים. אני אוהבת לחיות תחת לחץ ועומס, ולא באמת ידעתי מה זה לנוח. זה הפחיד אותי. הקורונה הכריחה את כולנו לעצור ואני חייבת להגיד שמאז משהו בתוכי השתנה. אני הרבה פחות באטרף ועם הרגל על הגז. אני לוקחת את הדברים לאט. כמויות ההצגות בתיאטרון ירדו ואני מתמקדת בנטורופתיה וטיפול וזה לוקח אותי למקום יותר רגוע בחיים".
צילום: אור דנון | איפור: ניסו שליו