הגיע הזמן שנכריז בקול גדול - מספיק! נמאס לנו לעשות כאילו אנחנו נהנים רק בגלל שיש דברים שנתפסים כהתגלמות ההנאה והכיף. חושבים שאנחנו סתם טרחנים? אז הכנו לכם רשימה של חמישה דברים שהם רחוקים שנות אור מהתדמית הכיפית שהתקבעה להם, ואפילו נימקנו את זה ממש ממש טוב. 

ללכת לים

זו הסטיגמה: ים נתפס בתודעה שלנו כמקום של חופשה, היתנתקות, כיף ורוגע. אנחנו הולכים לים כדי להינות וכדי לספוג קצת שקט ושמש. 

זה מה שקורה בפועל: נכנס לנו חול לכל, אבל לכל חור אפשרי. המים קרים, יש מדוזות, במטר הרבוע שאנחנו נמצאים בו יש עוד ארבע משפחות עם שמונים ילדים ומערכת קריוקי. חם, אז שמים קרם הגנה, עוד יותר חם. נשרפים. ולסיום אנחנו מביאים איתנו את כל החול לסלון בבית.

בשורה התחתונה: ים בתאילנד זה נחמד, ים במקום מבודד בארץ זה חביב, ים בתל אביב או בחופים מוכרזים זה עונש. אנחנו באים להירגע וחוטפים עצבים לרוב.

עוד ב"סברי מרנן":

לטוס לחו"ל עם כל המשפחה

זו הסטיגמה: אין כמו לטוס עם האנשים הקרובים אלינו ליעד אקזוטי ומרוחק. נהנים ביחד, אוכלים טוב וצוחקים על אבא שעושה בושות. אין על גיבוש משפחתי.

זה מה שקורה בפועל: בגלל שמדובר בהרבה אנשים ואמא ואבא הם אלה שמשלמים, אז טסים ליעד קרוב, כזה שדומה לאילת ולנים במלון הכל כלול, שכולל בתוכו המון משפחות ישראליות בדיוק כמונו, שעושות המון רעש בדיוק כמונו. אמא רוצה לנפוש, אבא רוצה לטייל והילדים או גדולים מדי כדי להסתובב עם אבא כל היום, או קטנים מדי בשביל להבין בכלל מה זה המקום הזה עם הבריכה והאגדו. 

בשורה התחתונה: לצאת לחופשה כל המשפחה זה נחמד למשהו כמו שש שעות מהרגע שנוחתים ועד שעברה ההתרגשות. מאותו רגע זה בעיקר הרבה מאוד רעש.

 >>יש לכם חמישה דברים יותר מעצבנים? בואו ליצור רשימה משלכם

טיול סוסים

זו הסטיגמה: שיא הרומנטיקה. רוכבים בשקיעה. הקצב רגוע, יש נינוחות באוויר ובגדול התחושה היא של קאובואים חסרי דאגות שכל העולם שייך להם.

זה מה שקורה בפועל: החלציים, אוי החלציים. ולמה מתקדמים כל כך לאט? וזה כל כך לא נוח, שעדיף כבר ללכת ברגל. 

בשורה התחתונה: לא ברור לנו איך רכיבה על סוסים עדיין מצליחה לשמר את ההילה הרומנטית שלה. הרי מספיק דהירה אחת של הסוס, שגורמת לנו לקבל את הגב של החיה השרירית באיזור הכי לא נעים שיש, כדי להבין שזה לא מה שחלמנו עליו. אנחנו מאשימים את הסרטים האמריקאים.

מסיבות שתייה

זו הסטיגמה: כל האנשים שאנחנו מכירים ויודעים לעשות שמח נפגשים, מרימים, שמחים, כי הרי אלכוהול משחרר ויוצר אווירה.

זה מה שקורה בפועל: זה מתחיל נחמד, עובר לסחרחורות ומשם המדרון הוא חלקלק. זה נגמר בהקאות, תחושת בחילה, השכמה עם כאב ראש עצבני ולפעמים בלי שום זכר למה שהתרחש רק יום קודם לכן. מי יודע, אולי לך ולחבר הכי טוב שלך היה קטע רומנטי לא רצוני.

בשורה התחתונה: אין באמת איך למכור מסיבת שתייה כמשהו משמח. אלכוהול מביא איתו את כל הדברים הכי פחות משמחים שיכולים להיות. זה מדהים איך רבע שעה של הרגשה מגניבה עדיין מתעלים אצלנו בתודעה על פני לילה שלם של סבל והבטחות "שזו הפעם האחרונה שאנחנו שותים ככה".

אכול כפי יכולתך

זו הסטיגמה: לאכול בשפע, בלי הגבלה, כל מה שבא לנו, כמה שבא לנו והכל במחיר אחיד, כזה שאין סיכוי שלא נצא ממנו מרווחים. יאללה חפלה.

זה מה שקורה בפועל: הרצון לצאת מורווחים והשילוב עם איבוד צלם האנוש, גורמים לנו לאכול הרבה יותר מדי. אנחנו מסיימים את האטרקציה עם הרבה יותר מדי אוכל בקיבה ועם רצון למות. "אני צריך מנוף שיקח אותי מפה" נשמע לכם מוכר?

בשורה התחתונה: עד שלא נדע לרסן את עצמונו במצבים הללו, ארוחות אכול כפי יכולתך תמיד ייגמרו עם הרגשת כבדות מטורפת. היות ואין סיכוי שנדע לשלוט ביצר הגרגרנות, הבילוי הזה הוא בפירוש לא תענוג גדול.

 "סברי מרנן": שישי ב-21:30