עשור שלם שהשחקן תום אבני מככב בסדרה "סברי מרנן" ובתקופת החיים הזאת הספיק להתחתן, להפוך לאבא לשתי בנות מקסימות ולטפס לצמרת השחקנים המוערכים בישראל. הכרנו אותו כשהיה בן ארבע ומאז אנחנו עוקבים אחרי הקריירה שלו מקרוב, אלא שחייו האישיים נשארו תמיד מחוץ לתחום. רגע לפני שהוא חוזר לגלם את אדם רוזן בעונה החדשה (שישי, אחרי אולפן שישי, ערוץ 12), דיברנו עם אבני על אבהות, אהבה וקורונה וגילינו עוד כמה צדדים מעניינים בשחקן המוכשר שלא בטוח שידעתם שקיימים.
- איך זה מרגיש להיות מפורסם?
"סיוט. אני אומר את זה כאילו בצחוק, אבל זה גם נכון. אני לא מוצא בפרסום הרבה יתרונות ולא יודע איך נהנים מזה. בינתיים, זה בעיקר מקור לאיבוד פרטיות ולסבל. פעם חשבתי שזה עוזר ונותן תנופה לעבר הפרויקט הבא, היום גם בזה אני לא מאמין. זה בסך הכל פועל יוצא של המקצוע שאני עושה, שיש בו מימד ציבורי. אנשים רואים אותך בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה וחושבים שהם יודעים מי אתה. השאיפה שלי היא שיידעו עליי כמה שפחות. לא יודעים עליי כלום ואני ממש משתדל לשמור את זה ככה". - איך אתה מגיב כשאנשים זרים ניגשים אליך ברחוב?
"בדרך כלל מאחורי המחווה הזאת וכל מיני משפטים מוזרים שנאמרים, מסתתרת מילה טובה. יש בזה משהו שנוגע ומחמם את הלב, זה מאוד נעים לקבל מחמאות ואהבה. מצד שני, אני הולך ברחוב ויותר מעניין להסתכל עליי מאשר על מישהו אחר. אני יושב במסעדה ובאמצע הביס אנשים נועצים בי עיניים. בטיסה כולם ישנים עם פה פתוח, אבל אני אובייקט יותר אטרקטיבי להסתכל עליו. קשה לי מאוד עם אובדן הפרטיות. זה מין ריקוד כזה שעדיין לא הצלחתי למצוא בו את הבאלאנס הנכון שירגיע את מנוחתי ויאפשר לי לקבל את זה בשלווה". - איך ייראה היום המושלם שלך?
"כדי שהיום שלי יהיה מושלם יש בגדול תנאי אחד - שלא אצא מהבית. אם הצלחתי לעשות את זה, כנראה שהיום הזה היה די קרוב למושלם. אני בשאיפה להיות תמיד בבית שלי או לטייל בחוץ לארץ". - מה היית משנה בדרך שבה גדלת?
"לא הייתי משנה כלום, הייתה לי ילדות מאושרת. אמנם היא הייתה מאוד לא שגרתית, אבל המזל שלי שהיו לי שני הורים מעולים שידעו איך להתמודד עם הדבר הזה. כמובן שזה לא חוסך ממני טיפול פסיכולוגי היום, בתור בן אדם מבוגר. עוד לא נמצאה הנוסחה לגדל ילדים מבלי שיצטרכו טיפול בסוף". - במה האבהות שינתה אותך?
"אומרים שהאבהות מכניסה אותך לפרופורציות, אבל בהתחלה דווקא יצאתי מפורפורציות. התחושה הראשונית הייתה בהלה על זה שמשהו נלקח ממני. האבהות הקשתה לי על לוח הזמנים שנהיה צפוף מאוד. פתאום הדברים לא עסקו בי ונהייתי חרד לזמן שלי. חשבתי, אני אבא - אבל יש עוד המון דברים שאני רוצה לעשות ולהספיק. עם השנים הבנתי שלא נלקח ממני כלום, רק הרווחתי. הפרופורציות הגיעו, אבל לקח להן הרבה זמן".
"קשה לי מאוד עם אובדן הפרטיות". תום אבני | צילום: ינאי יחיאל - אם לא היית שחקן, לאיזה מקצוע היית מתגלגל?
"מנתח, אין שאלה בכלל. הייתי יכול להיות מנתח ראש או לב, מקצוע שאתה מחזיק בו את הגורל בידיים שלך". - אם היית יכול להתעורר בבוקר עם יכולת או תכונה כלשהי שאין לך, מה היא הייתה?
"היכולת ללכת לישון. זאת תכונה שיש להרבה אנשים ואני ממש מקנא בהם, כי לי יש בעיה עם זה. הפעולה של ללכת לישון מורכבת עבורי. כל הרעיון של לסגור את היום, לכבות אותו, להיפרד ממנו ולהיכנס למצב של כלום קשוח לי". - אם הייתה לך אפשרות לגלות משהו על העתיד שלך, מה הכי היית רוצה לדעת?
"אני נגד לדעת את העתיד. מצאתי שההתעסקות בעבר ובעתיד היא המקור לכל החרדות. אני עובד על עצמי כדי שאהיה מרוכז כמה שיותר בהווה, בכאן ובעכשיו. זה לא פשוט, אבל אני מתרגל את זה ומנסה להגיע לעתיד כמה שיותר מופתע". - יש משהו שאתה חולם לעשות אותו כבר זמן רב?
"אחת האהבות הגדולות שלי זה לטייל בעולם ויש הרבה מדינות שהייתי רוצה לבקר בהן. בשלוש השנים האחרונות אשתי לירז מופיעה עם מוזיקה פרסית בכל העולם. אני שומע ממנה כל כך הרבה על איראן, שהלוואי שהייתה את האופציה לבקר בה. חוץ מזה, הייתי רוצה מתישהו בחיי לעלות על טיסה אזרחית לחלל. לא חושב שזה מסוכן יותר מלטוס ללונדון או לנהוג על הכביש". - מה ההישג הכי גדול בחייך?
"בכל פעם שאחת הבנות שלי מתמודדת עם איזשהו עניין בעולם הזה בצורה מחושבת, לוגית, רגשית ומעניינת, אני לוקח את זה גם לזכותי. זה תמיד יהיה יותר גדול מכל הישג מקצועי". - מה בחייך מעורר בך הכרת תודה עמוקה במיוחד?
"החיים המשפחתיים. כשהבנות, לירז ואני נמצאים באיזה רגע משפחתי טוב". - מה הזיכרון הכי קשה שלך?
"יש לי הרבה זכרונות לא נעימים מהשירות הצבאי. היה לי קשה להתמודד עם המערכת הזאת ולה היה קשה להתמודד איתי. זו הייתה תקופה פחות נעימה. ברור שאין באמת על מה להתלונן, כל כך הרבה חיילים תורמים הרבה יותר ממה שאני תרמתי בצבא. יש כל כך הרבה סיפורים קשים באמת של סבל, צער והתמודדות אמיתית, ואני עשיתי שירות ג'ובניקי להחריד, שהסתכם בעיקר בסחיבת ציוד הגברה והופעות בלהקה הצבאית בפני חיילים. אבל בחוויה האישית הצרה שלי, זו הייתה הפעם הראשונה שחייל מוכר התגייס לשירות צבאי מלא ולא התחמק ממנו, וזה היה מורכב לשני הצדדים. היום יש תקנים מיוחדים לזה, אבל באותם ימים זה היה מאוד מאתגר".
"הרבה יותר מסעיר אצלנו מאחורי הקלעים מאשר על המסך". תום אבני וסנדרה שדה | צילום: מתוך "סברי מרנן", קשת12 - מה גורם לך לצחוק מכל הלב?
"כל כך הרבה דברים. יש לי חברים מאוד מצחיקים והבנות שלי מאוד מצחיקות". - מה המשמעות של חברות בעיניך?
"אני לא ממהר להשתמש במילה 'חבר'. יש לי מעט מאוד חברים אמיתיים וקרובים באמת וכל חבר מאוד יקר ואקוטי בחיי. זה קשור אולי לאופן שבו גדלתי וליכולת לבטוח באנשים ולתת בהם אמון. אני מאוד לא טוב בסמול-טוקס ולא יוצא לי כל כך לפגוש אנשים ולשמור איתם על קשר רציף. רק לעיתים נדירות מצטרף חבר חדש". - איזה תפקיד ממלאת בחייך אהבה?
"התפקיד הראשי והמרכזי ביותר. כל מה שאנחנו עושים בחיים האלה, זה הכל אהבה. השיעורים המוצלחים יותר ומוצלחים פחות, כולם התגלמות כזו או אחרת של ביטויי אהבה - גם אם לפעמים קשים ולא מוצלחים". - מהי הפינה השקטה שלך בבית?
"ללא ספק המרפסת. כשאני צריך רגע פרטי, זה בדרך כלל יהיה שם". - האם יש לך תחושת בטן לגבי האופן שבו חייך יסתיימו?
"באופן כללי יש לי הרבה תחושות בטן, אני ממש טוב בזה, אבל בדרך כלל הן קשורות לאנשים אחרים ולא אליי. קשה לי לנחש או לחוש משהו אינטואיטיבית כשזה קשור אליי או לאנשים קרובים שאני מכיר טוב". - מתי בכית בפעם האחרונה?
"אני בוכה די הרבה, גם לפרנסתי. המקצוע שלי מצריך ממני להשתמש ביכולת הזאת ואני בוכה מול אנשים בתיאטרון או על סטים. הפעם האחרונה שבכיתי הייתה באחד הטיפולים, בטח בשיחה על אבא". - מתי התעצבנת בפעם האחרונה?
"כשנהג משאית החליט להיעצר באמצע רחוב חד סטרי ולהשתקע שם. מה שעוד מעצבן אותי זה כשעומדים קרוב מדי אליי בתור, עם ובלי קשר לקורונה. הקורונה נתנה את הלגיטימציה להעיר לאנשים ואני שמח על זה. עכשיו יש לי תירוץ להעיר. אנשים שכחו שצריך לכבד את המרחק, בלי קשר לנגיפים".
"הפעם האחרונה שבכיתי הייתה באחד הטיפולים, בטח בשיחה על אבא". תום אבני | צילום: ינאי יחיאל - אחרי שהקורונה תיעלם לגמרי מהעולם, מה הדבר הראשון שתעשה?
"אני לא מבין את הרצון שהקורונה תיעלם לגמרי מהעולם. אנשים מצפים לרגע שמישהו יעשה קאט ונחזור להיות בדיוק כפי שהיינו. אני מקווה שלא נחזור להיות כמו קודם, מה היה טוב בזה? עדיף להתרגל למצב החדש ולהשתכלל ממנו. יש דברים שאפשר לאמץ מהקורונה, כמו לשמור קצת דיסטנס אחד מהשני. אני בעד חיבוקים ונשיקות, אבל רק עם אנשים שאתה ממש רוצה לעשות את זה איתם. זה לא פופולרי, אבל אני באופן אישי מחבב את המסכות. זה נחמד שיש דבר שחוצץ בינך לבין העולם, לבין האנשים האחרים. זה מגדיר גבול שאומר, 'עד פה זה אני, שלא ייכנסו אליי פנימה דברים שלא הזמנתי'. אני אוהב את זה, זה מדבר אליי". - הבית שלך עולה באש. אחרי שהצלת את האנשים וחיות המחמד שלכודים בפנים, נשאר לך מספיק זמן כדי להציל פריט אחד נוסף. מה זה יהיה?
"כנראה שארוץ לחלץ את הלפטופ, כי אללה יסתור אם זה ילך. אני לא טוב בעניין הגיבויים, משלם על המון עננים שהחשבונות שלהם יורדים פעם בחודש, אבל לא סגור על מה מגובה באיזה ענן. לא יהיה לי מושג מה לשחזר ומאיפה, זה יהיה סיוט". - מה הקול או הצליל שאתה הכי אוהב?
"הצליל של המילה 'כן'. המילה הזאת היא כמו שער דמיוני שנפתח בפנייך, ולא משנה באיזה הקשר. זה צליל שאני מאוד אוהב". - מה הדבר שהכי מדאיג אותך במדינה והיית רוצה לשנות?
"השיח המתלהם והקיצוני במדינה מדאיג אותי. אנחנו אחרי המון שנים של השחתה והתלהמות שנדלקת מאפס למאה בשניות, וזה לא קשור לצד כלשהו במפה הפוליטית. זה עם שלם. אני מקווה שאנחנו בצעדים ראשונים לדרך נכונה יותר ושכולנו נירגע כבר". - איך נראים ערבי שישי אצלך בבית?
"בזמן העונה הראשונה היחסים ביני לבין לירז היו בחיתוליהם, ממש צעדים ראשונים, עוד לא הלכנו למשפחות אחד של השנייה. עם השנים הפכנו להיות ממש כמו דביר ורותם בסדרה - פעם אחת נוסעים לשישי אליי ופעם אחת לשישי אצל ההורים של לירז. גם אצלנו זה משפחה אשכנזית ומשפחה מזרחית, ממש כמו בסדרה. המאפיינים דומים. גם לנו יש שתי ילדות במושב האחורי של האוטו. זה מצחיק, עם השנים קווי הדמיון הלכו והתווספו. באופן מוזר, אפילו האמהות שלנו הולכות ונהיות דומות יותר לרחל וריקי". - אחרי 240 פרקים של "סברי מרנן" והיד עוד נטויה, איזה פרק זכור לך במיוחד?
"קרו כל כך הרבה דברים בעשר השנים האחרונות שבהן הסדרה מצטלמת. נכנסתי לסדרה הזאת רווק, בתחילת מערכת היחסים עם לירז. היום אנחנו כבר נשואים עם שתי ילדות. אנשים נולדו בשנים האלה, נפטרו בשנים האלה, חיים שלמים קרו. יש כל כך הרבה זיכרונות. הפרק שאני הכי זוכר הוא זה שלא הופעתי בו בכלל. בתי השנייה נור בדיוק נולדה והייתי צריך להיעדר מימי הצילום. הבמאי רובי דואניאס עשה כל מיני מניפולציות ושינה את הפרק תוך כדי היום צילום, כדי שזה יהיה הגיוני שאני לא נמצא שם". - מבין חברי הקאסט, אל מי אתה הכי קרוב?
"המפגש עם הקאסט של 'סברי מרנן' הוא גלגול שני או שלישי של עבודה משותפת שהתחילה הרבה לפני הסדרה. יש לי יחסים קרובים עם מי שמשחקים את בני המשפחה שלי בסדרה, כמו דביר בנדק, יניב פולישוק וכמובן טוביה צפיר. הקשר של טובה ושלי הולך 26 שנים אחורה, זה משהו שקשה להתעלות עליו. אנחנו מכירים עוד מ'ספר הג'ונגל', הוא ממש גידל אותי. אלה יחסים מאוד קרובים". - רגע אחד בצילומי "סברי מרנן" שלא תשכח?
"יש המון רגעים כאלה. הרבה יותר מסעיר אצלנו מאחורי הקלעים מאשר על המסך. זה מקום שאני תמיד אוהב לחזור אליו, כמו קייטנה שפעם בשנה אנחנו נפגשים למין 'סאמר סקול' כזה. אלה אנשים שאני מאוד אוהב ומכיר טוב. תמיד כיף לצחוק איתם, להשלים פערים ולרכל אחד על השני. זה תמיד אירוע".