אלכס גלעדי, איש טלוויזיה, ממייסדי קשת, מי שהיה מנכ"ל ונשיא החברה, סגן נשיא ב-NBC וחבר הוועד האולימפי וממעצבי הטלוויזיה בישראל, הלך אתמול (רביעי) לעולמו אחרי מאבק במחלה קשה. גלעדי היה שם כשנולדה הטלוויזיה בישראל. הוא היה שם ברגעים ההיסטוריים שלה, שידר את הניצחון הבלתי נשכח של מכבי תל אביב בכדורסל ב-1977, דיווח מקהיר אחרי ביקור סאדאת וניצח על שידור האירוויזיון מירושלים. כשפורסם המכרז על ערוץ 2 בראשית שנות התשעים, גלעדי הצליח להקים חברה חדשה יש מאין בשם "שידורי קשת" ולגייס כוכבים כמו ארז טל, ירון לונדון ודן מרגלית.


בשנת 1942 נולד גלעדי בטהרן להורים שברחו מפולין. כעבור כמה חודשים הגיעה המשפחה ארצה במסגרת עליית ילדי טהרן והתגוררה ברמת השרון. "ההורים שלי עבדו קשה כל חייהם והסתפקו במועט. מתחילת החיים שלי זה היה מקובל להסתפק במועט. אף אחד לא אמר, 'אכלו לי, שתו לי, בנו לי, לקחו לי''", סיפר גלעדי.

האווירה בבית לא הייתה קלה ובגיל 13 גלעדי עזב את בית ההורים לטובת פנימייה צבאית. היעד: חיל הים וצי הסוחר. כששירת בחיל הים היה לו תחביב צדדי: "הוצאתי על המשחתת עלון כל יומיים שנקרא 'משחתון'".

אתה זוכר איזה משפט הופיע ב"משחתון"?
"הייתה איזו בדיחה שהיינו בלובר ואחד החיילים ניגש לאישה זקנה שבסך הכל נחה לרגע מהטיול שלה במוזיאון ושאל, 'מאיזו שנה את?'. זה סוג הבדיחות שהיינו מספרים שם".

העיתונאי יחיאל לימור שהתארח במקרה על הסיפון, התרשם מהעלון הצנוע והמליץ לגלעדי לשקול הסבת מקצוע. "ההורים שלי היו מיוסרים. עזבתי והייתי עם שלושה עטים, נוסע כל יום לתל אביב בלי שום סיבה, בלי שום מטרה, רק לדפוק על דלתות העיתונים".

אחרי לא מעט תלאות וסירובים, הוא התקבל בשנת 1964 לתפקיד זוטר במדור הספורט של ידיעות אחרונות. הוא התקדם בהדרגה אבל אז התחיל באזז חדש לרחף באוויר: מקימים טלוויזיה בירושלים. "לנסות להתקבל לעבוד שם היה חלום רחוק מאוד. זה היה בשבילנו כמו להגיע למאדים בחללית".

אלכס גלעדי בראיון לדרור גלוברמן (צילום: אלבום פרטי, קשת12)
אלכס גלעדי בילדותו | צילום: אלבום פרטי, קשת12

מאז ההקמה בשנת 1968 הספיק גלעדי להיות כתב, מגיש ומנהל מחלקת הספורט. יחלפו עוד יותר מעשר שנים עד שיחליט סופית באיזה צד של המצלמה הוא מעדיף להיות: "לא הרגשתי נוח מול המצלמה. החרדה שאתה פולט שטות, היא נמצאת שם בכל רגע. הבנתי שזה החלק הפחות טוב שלי, שאני הרבה יותר טוב בלחבר את הדברים יחד, להיות המארגן, המפיק. מפיק זו מילה שלא ידענו עד אז מהי".

גלעדי התמנה למפיק הראשי של הפרויקטים המיוחדים בשנת 1977, השנה שהוא הגדיר כטובה בחייו. זה התחיל עם הניצחון ההיסטורי על צסק"א מוסקבה והמשיך עם 100 אחוזי רייטינג בזכייה הראשונה של מכבי תל אביב בגביע אירופה. אחר כך הגיע משדר הבחירות עם המהפך הבלתי נשכח של חיים יבין ואז ביקור סאדאת.

19 בנובמבר 1977. נשיא מצרים, אנואר סאדאת, מגיע לביקור היסטורי בישראל. גלעדי מנצח על מבצע הסיקור המורכב של הטלוויזיה הישראלית. עיני העולם כולו נשואות לרגע הדרמטי, אבל הבחורים המצוינים מהשב"כ מערימים קשיים ועושים בעיות. "שירות הביטחון לא הסכים שתהיה מצלמה ליד כבש המטוס", סיפר גלעדי, "רבתי איתם במשך כל הבוקר של השבת ההיא. בסופו של דבר, הרשו לצלם הכתף לעמוד שם. התמונה הזאת, הקלוז-אפ הזה של האיש הגדול הזה, ברגע הגדול של חייו. אם לא היה לנו אותה, אולי היינו נכשלים - אבל לא נכשלנו. הייתה לנו את התמונה הנפלאה הזאת וראית כל קמט בפנים שלו".

איזו חשיבות יש לזה בעינייך, ציבורית, חוץ מטלוויזיונית?
"לא הסתכלתי על הציבור. רציתי להוציא את המוצר הטלוויזיוני הטוב ביותר שיש, ואם אפשר שיפגע בלבבות האנשים. אתה מנסה לרתק את האיש למושב שלו בכיסא או בכורסה, שלא יזוז".

זמן קצר לאחר הנחיתה של סאדאת בנתב"ג, החליט גלעדי לקפוץ עם אהוד יערי לביקור גומלין בקהיר. ללא אישור מהממונים, ללא תיאום מראש עם המצרים ואפילו בלי ויזות.

אלכס גלעדי בראיון לדרור גלוברמן (צילום: אלבום פרטי, קשת12)
אלכס גלעדי בשירותו הצבאי | צילום: אלבום פרטי, קשת12

"לשדר ממצרים היה פתאום חלום. נסענו בלי רשות, הודעתי בבוקר למנהל הטלוויזיה וקיבלתי שטיפה לא קטנה. הוא שטף אותי ורק לא אמר לי דבר אחד, לא אמר 'אני אוסר עלייך לנסוע'. למחרת בבוקר התייצבתי בטלוויזיה המצרית. ביקשתי משרד וקיבלתי מיד הכל. אהוד יערי יצא לרחובות וראיין, והאזרחים שמחו לשמוע שהוא ישראלי".

שר החוץ בזמנו, משה דיין, זעם על היוזמה הפיראטית ואסר על הטלוויזיה הממלכתית לשדר את הכתבות ממצרים. מוטי קירשנבאום, מנהל הטלוויזיה דאז, אמר לגלעדי: "אם תצלמו הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת היהודי בקהיר, אף אחד לא יוכל להתנגד לשידור". גלעדי סיפר, "בהיסטוריה הפרטית זאת חריטה רצינית מאוד. את הווידאו הזה אי אפשר למחוק. אני מדליק נר שני של חנוכה בבית הכנסת בקהיר. רגע מרטיט, מצמרר".

את הזכייה של יזהר כהן בשנת 1978 הטלוויזיה הישראלית לא הצליחה להעביר בשידור חי מפריז. הודות לזכייה, שנה אחר כך הגיע האירוויזיון לבנייני האומה בירושלים. מדינה שלמה הייתה באופוריה. גלעד ניצח על המלאכה: "וואחד תיק. גם התחושה בארץ הייתה של אוי ואבוי, איך עם הטלוויזיה הזאת בשחור לבן, שהאירוע הכי גדול שהם מצליחים להרים זה משהו מצוותא, הם יצליחו לעשות את האירוויזיון? העובדה היא שעד היום מדברים על האירוויזיון הזה כאחד המוצלחים ביותר מבחינת השידור שלו ואחד המאורגנים ביותר".

אלכס גלעדי בראיון לדרור גלוברמן (צילום: אלבום פרטי, קשת12)
אלכס גלעדי | צילום: אלבום פרטי, קשת12

בשנת 1981 עזב את רשות השידור והצטרף למחלקת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. הוא היה אחראי מטעמה לכל מבצעי השידורים מהאולימפיאדות, התמנה לסגן נשיא וזכה בפרסים. בשנת 1993 ארז במהירות את המזוודות וחזר לנמל הבית. המכרז על הזיכיון לערוץ השני היה בעיצומו ולגלעדי היו שישה שבועות בלבד להקים חברה, להציג לוח שידורים ולשכנע את ועדת המכרזים שיש לו היכולת להפוך את החזון למציאות.

"לא היה לנו קו טלפון, לא משרד, אף עובד. צירפתי אנשים כמו ארז טל, שהיה לו את הידע הבסיסי הנכון למה מעניין את הקהל, וירון לונדון שכבר אמר למישהו אחר כן, אבל הצלחתי לסחוף אותו בהתלהבות. כולם רצו את דן מרגלית. איך הצלחתי לשכנע אותו? שלפתי נשק סודי שלא היה מקובל במדינת ישראל".

הנשק הסודי: תשלום מובטח לטאלנטים שלו, עם זכייה במכרז או בלעדיה. הסיכויים אינם גדולים, שבע קבוצות שונות התמודדו על שלושה מקומות בלבד. גלעדי וקשת סבלו מחיסרון קטן - אין להם אולפן או תשתית טכנולוגית כלשהי לשידורי טלוויזיה. מה עושים? מטיסים מהרגע להרגע אולפן משוכלל מלונדון לסינרמה ביד אליהו.

"ב-24 שעות הקמנו את חדר הבקרה עם שמונה נקודות שידור בכל רחבי הארץ. לקחתי אותם מחדר לחדר ועמדנו בחדר הבקרה עצמו וחיברתי אותם, הראתי להם איך מתחברים לכל אחד מהאולפנים. אמרתי לכל הצוות לפני שהגיעה המועצה: תזכרו את היום הזה, אין הרבה ימים כאלה בחיים. אלו הימים שבהם אתה נדרש להוכיח שאתה יכול לעשות את זה - ועשינו".

אלכס גלעדי בראיון לדרור גלוברמן (צילום: אלבום פרטי, קשת12)
אלכס גלעדי | צילום: אלבום פרטי, קשת12

את החזרה הגנרלית לקראת השידור הראשון, מנהל התוכניות של קשת דאז מתקשה לשכוח. הכל בגלל איחור קטן של 20 שניות. "אלכס התעצבן ונתן אגרוף בקיר של הסינרמה, שם היה חדר השידור", מספר ארז טל, "אמרנו: אלכס, זה רק 20 שניות. הוא אמר, 'לא, אין דבר כזה'. זה משהו שהוא היה צריך להטמיע בנו, ששמונה בערב, אין 20 שניות לפני, 20 שניות אחרי, אבל אז אף אחד לא הבין למה הוא עושה את זה, חשבו שהוא משוגע".

לטוב ולרע גלעדי הוכיח שהוא יודע לפנות ל"מסעודה משדרות", יצירת דמיונו שהפכה למטבע לשון שנויה במחלוקת: "ניהלתי מפעם לפעם שיחות דימיוניות ביני לבין מסעודה משדרות. שאלתי אותה: תראי, עד עכשיו הייתה לך תחנת טלוויזיה כזאת, אנחנו מנסים שלא רק האליטות יכתיבו מה יהיה, ויצפו במה שהם עצמם הכתיבו. וכך שברנו את הכללים של הערוץ הראשון שאמר - אנחנו לא של כולם. ערוץ 2 הגיע, והוא של כו-לם".

אלכס גלעדי בראיון לדרור גלוברמן (צילום: אלבום פרטי, קשת12)
אלכס גלעדי בהקמת קשת | צילום: אלבום פרטי, קשת12

אחרי דן מרגלית, גבי גזית, רות וסטהיימר ומרב מיכאלי, הגיע גם דודו טופז. "המספרים שהוא הצליח להביא לנו לא נראו קודם. הצלחנו ליהנות מזה הנאה גדולה בקשת, בשנים שהוא היה בשיא פריחתו. אבל גם סבלנו מזה, את הסבל הנורא ביותר כשהטירוף שלו הגיע לזה שהוא היה מוכן לנסות לרצוח את המנכ"ל האהוב שלנו, את אבי ניר, ואחרי זה את שירה מרגלית. לא הכל היה דבש, אבל פה היה עוקץ לא מקובל".

היו מבקרים שלא אהבו את זה, אבל טבלאות הרייטינג סיפרו סיפור אחר. "אין 'איכותומטר'", קבע גלעדי, "עוד לא המציאו 'איכותומטר'ץ רייטינג יודעים למדוד, איכות היא לא דבר מדיד, הכל בעיני המתבונן. התוצר שיש על המסך הוא תמהיל מצוין".

תמיד מפנים אלייך את אותה האשמה: טלוויזיה שנוהה אחרי הרייטינג סופה להביא להשטחה של הדיון הציבורי, לדלדול הציבור ולריצה אחר מציצנות.
"הרבה דברי הבל נאמרים, בעיקר בעניין הזה. תחנת טלוויזיה שמשדרת את 'חטופים', את 'פלפלים צהובים' ואת 'עבודה ערבית', זאת תחנה שמשטיחה? זאת תחנה שמצליחה להביא את המיטב. אי אפשר להפיק לא את 'חטופים', לא את 'פלפלים צהובים', לא שום דבר, מבלי שיהיה קצת 'האח הגדול' שיביא את הכסף".