בסוף פברואר 2014, אחרי ששהה תשעה חודשים בבית הכלא, שוחרר חגי פליסיאן, מי שהיה החשוד המרכזי בפרשת הרצח בבר נוער, אחרי שהתגלה כי עד המדינה שעל עדותו התבססו המשטרה והפרקליטות, שיקר והפליל אותו. כתב האישום בוטל ופליסיאן יצא לחופשי ומאז נאבק לשקם את חייו. 

אתה צריך לבוא ולהגיד לאנשים "אני לא הרוצח מהברנוער"?

"מה כבר יכולים להגיד עלי, בחייאת חיים? ראו את הפרצוף שלי במעצר במשך תשעה חודשים. אני הולך ברחוב היום, כולם מסתכלים עלי - 'הנה הרוצח מהברנוער'. היה אחד שבא ואמר לי 'שמע, מה עשו לך. אבל תדע לך שיש דברים במה שאומרים, אתה לא יצאת מזה נקי'. במילים אחרות, הוא אמר 'אתה עדיין הרוצח מהברנוער'".

אתה חושב שיום אחד התדמית הזאת תנוקה ממך לחלוטין?

"מי ינקה את התדמית הזאת ממני? עד היום האחרון שלי, כשיקברו אותי בבית הקברות - רק שם תנוקה ממני התדמית הזאת". לצערו אמנם עדיין מזהים אותו ברחוב, אבל חזותו של פליסיאן שונה כיום למדי מזו שנראתה אז בכותרות. את ראשו מכסה כיפה לבנה גדולה, את פניו זקן עבות. "ברוך השם, כשאתה יודע שמשהו הוא אמת, אתה הולך עם האמת עד הסוף", הוא אומר בתגובה לשאלה על השינוי במראהו.

באיזה מצב אנחנו מוצאים אותך, באיזה שלב בחיים?

"נשוי, לומד, מנסה להקים חיים".

איך נראית מציאות היום יום שלכם?

"זוועה, אני לא חשבתי שזה יהיה ככה", מספרת אשתו הטריה של פליסיאן, ספיר, שיושבת לצדו לאורך הראיון. "כשהתחתנתי לא ידעתי מה הנזק הנפשי שהולך לקרות לבעלי. הלכנו להשכיר דירה על השם שלי, אפילו עוד לא שיניתי בתעודת זהות לפליסיאן, וכשראו אותו - אתה יודע איזה צעקות? 'הרוצח הזה יגור בבית שלי?!'. אני נשואה כבר שנה כמעט, ועד היום אני לא ישנה עם דלת סגורה. הוא צועק כל לילה מתוך שינה, מבהלות, מפחדים", היא אומרת, ופליסיאן לא מכחיש: "זה צף, העבר, כל הדברים האלה. מה אתה חושב". "הנפש שלו פגועה, לא תחזור בחיים לקדמותה. לקחת בנאדם חף מפשע ולעשות אותו רוצח – זה כתם לכל החיים", פוסקת רעייתו.

עובדה חוזרת בעונה חדשה
פליסיאן בתקופת המעצר | תמונת AVI: מתוך עובדה, שידורי קשת
"ניסיתי לחשוב מה אני עושה עכשיו כדי לסיים את החיים שלי"

הטבח בברנוער בוצע ב- 1.8.09. מהירי נהרגו ניר כץ וליז טרובישי, ו- 11 נוספים נפצעו. כמעט ארבע שנים לאחר מכן, דווח על התפתחות משמעותית בחקירת המשטרה: זוהר חנקשייב, צעיר המוכר למשטרה, יצר קשר וטען שזהות הרוצח ידועה לו. הוא גויס להיות עד מדינה ותוגמל כספית עבור המידע. חנקשייב אסף ראיות נגד חגי פליסיאן, אותו הכיר עוד מילדות. ב5.6.13 נעצר פליסיאן. המניע לרצח, על פי עד המדינה, התעורר אחרי שאחיו הצעיר של חגי, בנימין, נאנס לכאורה ע"י מנהל הברנוער שאול גנון. כנקמה, כך נטען, הגיע חגי למקום כדי לסגור חשבון. תשעה חודשים היה במעצר ובמהלכם עבר חקירות אינטנסיביות.

החזות שלך לא עשתה לך שירות טוב בכל הפרשה הזאת.

"תפסו את החזות החיצונית שלי ופרסמו – 'זה, יש לו פנים של רוצח'. הייתה לי תקופה כזאת בחקירות, וזה מלווה אותי עד היום – פתאום אתה רואה את הפרצוף שלך מרוח באיזה עיתון ואומר וואי, אולי באמת אני כזה? אולי יש לי פיצול אישיות? אולי יש בי עוד בנאדם? הייתי מגיע לחדר בלילה אחרי חקירה של 12 שעות, ואומר בואנה, אולי זה באמת היה ככה וכל הסיפור נכון? הייתי במצב של ייאוש, באמת על הסף. כשאין לך סיכוי להמשיך לחיות, כי מה הטעם בחיים האלה".

מתי מגיע השלב שבו אתה אומר "אני לא מסוגל יותר לחיות יותר, זו דרך ללא מוצא"?

"בלילה שהכניסו אותי לתא. לקחתי שמיכה, באתי לסוהר ושאלתי אותו 'איך מרגישים כשמתים?'. הוא הסתכל עלי, 'אני לא יודע, אבל אל תחשוב על זה', והלך".

ואז מה אתה עושה?

"עולה על המיטה. זו הייתה מיטת קומותיים. אמרתי טוב, אולי אני אקפוץ. חושב מה אני עושה כדי לסיים עכשיו את החיים שלי. פתאום בא לי רעיון, לקחתי את השמיכה, שמתי אותה מסביב לצוואר, מנסה ליפול פעם, פעמיים, שלוש".

אין אסירים מסביב?

"אין אף אחד, אני לבד בחדר, תא בידוד".

ובפעם השלישית או הרביעית שזה לא מצליח?

"אמרתי 'אתה חייב לקום על הרגליים ולהתחיל להתמודד עם מה שבאים להאשים אותך בו'."

בפברואר 2014, קיבל פליסיאן זריקת עידוד, כשעד המדינה נעצר בחשד שבדה חלקים מהמידע שמסר. חנקשייב הורשע בין השאר בבידוי ראיות ושיבוש הליכי משפט, ונשלח ליותר מחמש שנות מאסר.

אדם, אחרי שקורה לו משהו כזה, ודאי שואל את עצמו – איך נכנסתי לזה?

"פשוט מאד, הוא הכניס אותי לזה", משיב פליסיאן נחרצות. "המדינה רצתה לסגור את התיק הזה. פתאום בא ומתקשר הבנאדם הזה, שהוא לא אמין בכלל, ואומר 'שמעו, אני יודע מי הרוצח בברנוער ואני מביא לכם הוכחות תוך זמן קצר'."

מה היית אומר לו אם היית רואה אותו פנים מול הפנים?

"שהוא שפל, בנאדם שפל. עד היום הוא לא אמר לי למה הוא עשה לי את זה. עד היום אין לי תשובה לזה, למה זוהר חנשקייב עשה לך את זה? אני לא יודע. לא היה לו על בסיס מה, אף פעם לא שעיתי לו משהו רע".

לא הסתקרנת לגבי מה שקרה שם באמת? לגבי מי הרוצח?

"אני עד היום מסתקרן לדעת מי הרוצח. כשיתפסו אותו אני אדע שבאמת כבר לא יהיו את הספקות האלה לאנשים, אם אני רוצח או לא רוצח. אני אומר שזוהר חנקשייב יודע מה הוא עשה, והוא יודע מי הרוצח".

עברת שם פעם, איפה שהיה הברנוער?

"היו לי מחשבות ללכת לשם, אבל אף פעם לא היה לי אומץ עדיין".

למה חשבת ללכת לשם?

"לבוא, לסגור מעגל, לראות על מה האשימו אותי, מה קרה שם באמת, לא יודע".

להתקשר לקורבנות זה משהו שעלה לך לראש?

"המשפחה שלי דיברה עם הקורבנות, אני לא יכול. אמרתי, בשלב יותר מאוחר כשאני אהיה בנוי נפשית ורגשית לבוא ולהתמודד עם הדברים, אז אני אשקול את זה".

שנה לרצח בברנוער
"כשיקברו אותי בבית הקברות, רק שם תנוקה ממני התדמית הזאת" | צילום: RTR
"אנחנו שרופים"

המהלומה שנחתה על חגי לא הייתה היחידה שספגה המשפחה בשלוש השנים האחרונות. אחיו הצעיר בנימין נעצר אף הוא בחשד למעורבות בפרשה, ושוחרר כעבור חודש. יעקב האח הבכור, נעצר בעקבות אירוע אחר וגם התיק שלו נגמר בלא כלום. אבל כל אלה התגמדו מול המכה הקשה מכולן: מותו של אור פליסיאן, אחיו הצעיר, שנפל מהקומה התשיעית של הבניין בו עבד, והוא בן 15. לחגי, שעדיין היה במעצר, לא אושר לצאת ללוויה. גם היום, הוא הופך נסער במיוחד כשעולה הנושא.

"אני רוצה לראות אותך, חס ושלום לא עליך, שאח שלך הקטן נפטר ואתה לא הולך ללוויה שלו", יורה פליסיאן בתסכול, ונדמה שהזיכרון הספציפי הזה מציף ומחדד בו את כל תחושת העוול הכבד שנעשה למשפחתו כתוצאה מהפרשה: "אתה רואה את אמא שלך מצטערת, את אחים שלך יורקים דם".

בעדותו סיפר חנקשייב שמקור הפרשה, כאמור, ברצון לנקמה לאחר שבנימין פליסיאן, אז בן 15, התחבט לכאורה בזהותו המינית, ונפגש במועדון הברנוער עם מנהל המקום שאול גנון– פגישה שהסתיימה כביכול בתקיפה מינית מצדו. גנון הודה כי קיים בשעתו יחסים עם צעיר, מבלי שידע על היותו קטין, אבל לא זיהה את בנימין פליסיאן כאותו צעיר. פליסיאן עצמו הכחיש מכל וכל את הטענה שלפיה נפגע מינית.

עם מה הכי קשה לך?

"עם איך שהוציאו את השם שלי", משיב בנימין פליסיאן, כיום בן 23. "הוציאו לי שם של מישהו שזה לא אני. הומו, הוציאו לי שם של הומו. אז הייתה בושה לבוא ולצאת לרחובות. כאילו, לא ידעתי איך לבוא ולהתמודד עם אנשים".

הבאת ילדה לעולם. אתה מגדל אותה?

"היא אצל אמא שלה, ואני בקשר איתה, ואני אבא לכל דבר", הוא עונה, מתגונן.

אתה יכול לעשות את זה במצב הזה?

"שמע, היה לי ריחוק מהילדה שלי. מבחינה נפשית, הגעתי למקום שאני לא יכול לטפל בה. היו מביאים לי אותה והייתי אומר קחו אותה, אני לא יכול לטפל בה, לא יכול לגעת בה. לא מסוגל להיות אבא".

יותר מכל, נאבקת משפחת פליסיאן באות הקין שמתלווה לשמה ומתנוסס על מצח בניה. "הייתה לי שאיפה לשקם את החיים שלי, ללכת לעבוד. אבל אין לי את היכולת הזאת, כי רואים את הפרצוף שלי, ואני מחוק", אומר חגי ואשתו מוסיפה: "איך יקבלו אותו? אני הולכת לעבודה ומסכלים עלי כעל אשתו של רוצח. שומעים משפחת פליסיאן, ורואים אותי בשחור".

אחרי השחרור, דרשו האחים פליסיאן מהמדינה פיצוי כספי בסכום של קרוב לשמונה מיליון שקלים. הרשויות הציעו סכום נמוך בהרבה, והבוררות נמשכת. "איזה דבר מסריח עשו שם", זועם פליסיאן. "כל הזמן היו משתיקים אותנו, אומרים לא ללכת לתקשורת, ביקשו מאיתנו לא להתראיין".

למה?

"כי נתנו לנו אשליה שאם לא נעשה להם יותר מדי נזק לתדמית, אז יתחשבו בנו, יפצו את כל המשפחה. אחותי מכרה את הבית בשביל לממן את העורכי דין, את הקנטינות, את המחיה של היום יום, לרוץ כל היום אחרי חגי והיום המדינה מביאה לי מיליון מאתיים?"

תראה, יש אנשים שיסתכלו מהצד ויגידו - מעל מיליון שקל, זה מלא כסף.

"אבל זה לא מפצה על מה שעשו לנו. זה לא נותן לנו את ההזדמנות לפתוח דרך חדשה, לעשות את הצעד הזה שיאפשר לעלות מדרגה קדימה בחיים. אנחנו שרופים! מישהו מהמשפחה שלי יכול ללכת ולקבל משכנתא? אני יכול להראות את הפנים שלי? למכור לי בית אף אחד לא ירצה, להשכיר לי בוודאי שלא".

לישון עם אשתך הטריה על ספסל ברחוב

את אשתו, ספיר, הכיר פליסיאן בזמן שהיה עצור. לפני שנה השניים התחתנו בטקס קטן וצנוע.

איך הכרתם בכלל?

"דרך הטלפון בבית סוהר", הוא אומר ולראשונה בראיון, בני הזוג מחייכים שניהם באהבה. "מישהי הביאה לי את המספר שלה, ואיזה חבר לתא אמר לי וואלה, האהבות הכי גדולות מתחילות כאן".

ואת הסכמת?

"לא הסכמתי", מספרת ספיר, משועשעת, ובעלה צוחק בפה מלא: "היא לא ממש הסכימה בהתחלה אבל משהו בדיבור שלי משך אותה פתאום".

למה שתרצי ליצור קשר עם אדם שנמצא בתסבוכת כזאת גדולה? לא שאלת את עצמך אם את משוגעת?

"תראה, הוא התקשר אלי, ובהתחלה כששמעתי כלא לא רציתי. לא ידעתי מי זה חגי, שמעתי משהו על רצח. חברה אמרה לי שהוא חף מפשע. 'הוא ייצא, אל תדאגי. אנחנו מכירים את חגי, זה לא חגי'. זה שהם הגדירו אותו כרוצח לא אומר שאני ראיתי בו רוצח".

וכשהקשר עם אשתך מתפתח, אתה לא חושב בראש שלך: מצד אחד היא הצלה, אבל מצד שני – למה להכניס אותה לכל הסיפור הזה שנקרא חגי פליסיאן?

"נתתי לה שתי אפשרויות: או להמשיך את החיים שלה, או ללכת בדרך איתי, יד ביד. והיא הייתה מוכנה, בגלל זה התחתנתי איתה, כי היא הייתה מוכנה להקריב את עצמה בשבילי".

וממה אתם חיים במהלך התקופה הזאת? ממה מתפרנסים? מה אוכלים?

"מהיד לפה. אשתי עובדת, היא המפרנסת היחידה בבית. אין לי הכנסה חודשית", הוא משפיל את מבטו.

ואיפה גרים?

"חבר נתן לנו מקום. יש לו איזה דירת חדר, אז הוא נתן לה אותה, להעביר את הימים שלנו. אנחנו חיים על שקיות, על תיקים, על קופסאות. גם אחרי החתונה מצאתי את עצמי ישן על ספסל ברחוב, או באוטו".

שניכם על ספסל ברחוב, בחוץ?

"כן. היו כמה ימים כאלה".

בנובמבר, ספיר שהייתה בחודש השלישי להריונה הפילה את התאומים שנשאה ברחמה. בעלה התקשה להתמודד עם הבשורה וניסה שוב לשים קץ לחייו.

"זה קרה לפני חודש בערך", היא משחזרת. "ישר רצתי לבעלי. לא ידעתי איך לספר לו כמובן, פחדתי שהוא יפגע בעצמו, אבל הוא הבנאדם היחיד שהייתי חייבת לבוא ולספר לו, כי זה הילדים שלו. יום אחרי זה הוא בלע כדורים. אחרי זה הוא צעק, השכנה שמעה אותו, התקשרה אלי ואמרה 'ספיר, תגיעי מהר הביתה'. אני מגיעה הביתה, רואה את בעלי שוכב, רואה כדורים, שפכתי עליו מים, אמרתי לו 'תתעורר לחיים שלך, מה אתה עושה לעצמך?'.

אתה חושב שזו הייתה הפעם האחרונה שאתה מנסה להתאבד?

"בעזרת השם. מקווה מאד שאני אשתקם בחיי. יש לי שאיפה לחיות חיים נורמטיביים לכל דבר, שיצאו ממני כל הטראומות האלה ויהיה לי כוח לחיות. יום אחד אני אעמוד על הרגליים".

"אנשים"- רביעי, חמישי ושבת ב-18:50