אין מחלוקת על כך שפינוי בינוי הינו אחד האפיקים המשמעותיים להקלה על מצוקת הדיור בישראל. בשנים האחרונות יותר ויותר יזמים וכן יותר רשויות מקומיות פונים לכיוון זה על אף מורכבותו. פרויקט פינוי בינוי מורכב לאין שיעור מפרויקט יזמי "רגיל" שכן נוסף על היזם, הרשויות, הועדה המקומית וכיוצ"ב מעורבים גם עשרות דיירים ו"כאב הראש" גדול במיוחד.
מורכבות הפרויקטים מסוג זה מחד, וחשיבותם הלאומית מאידך, היוותה את התשתית לחקיקה שמטרתה להקל על מימושם, כגון חוק פינוי ובינוי (פיצויים). חוק זה העניק ליזם ולדיירים בפרויקט כלים להתמודד עם "דייר סרבן", אותו מיעוט שעלול לעכב ואף להכשיל את הפרויקט עקב דרישות לתמורה לא סבירה.
תקן מס' 21 של מועצת שמאי המקרקעין עוסק בשאלה זו וקובע המלצות מנחות ל"בדיקה שמאית כלכלית לתוכנית מוצעת לפינוי בינוי". התחשיב השמאי כלכלי, כלשון התקן, נועד לבחון האם כמות היחידות וזכויות הבניה בתוכנית המוצעת לפינוי הבינוי מהוות תמריץ ראוי ליזם לביצוע העסקה. התקן קובע את גודל דירת התמורה המומלץ וכן אחוזי רווח יזמי מומלצים בשלבי התכנון השונים. כמו כן מנחה התקן להגדיל או להקטין את מס' היחידות לפי תוצאות התחשיב. לטעמי התערבות זו בכוחות השוק אינה במקומה! מס' היחידות צריך להיקבע לפי שיקולי תכנון ולא לפי סף רווח "ראוי" ליזם, שהרי המטרה הינה למכסם את הפוטנציאל התכנוני בקרקע ולא לעסוק באלת הרווח של הדיירים ו/או היזם! ראוי שרשויות התכנון יפעילו שיקול דעת עצמאי בשאלה זו ולא ימהרו לקבוע מסקנות הנגזרות מתקן כללי שאינו מתאים בהכרח לכל מקרה לגופו.
