קרע בסופראספינטוס, גולף אלבו במרפק, דלקת במפרק כף היד וכאבים ברצועה בברך: זו רשימת הפציעות החלקית שאיתן הגיע שליו בצלאל למסלול "נינג'ה ישראל" העונה. זה לא מנע ממנו לעשות באזר היסטרי במוקדמות, מה שחשף חוזק מנטלי מטורף ורעב אמיתי לנצח, כמעט בכל מחיר - גם אם זה אומר להיתלות על ידית ולסובב את הכתף ב-360 מעלות, אותה תקרית מפורסמת שהעניקה לו את הכינוי "שליו 360".
"הכינוי הפך להיות חלק ממי שאני ומה שאני, אני לגמרי אוהב את זה", מודה שליו 360 בשיחה עם mako, רגע לפני שיעלה על מסלול חצי הגמר (מלחמת הכוכבים יוצאת לדרך במוצאי שבת, אחרי החדשות, ערוץ 12). מאמן הנינג'ה בן ה-24 התקדם בעונה הקודמת עד לשלב 1 בגמר, הישג שהוא רוצה לשחזר ולשבור בשנה הזאת.
"רציתי להגיע לעונה החמישית חזק וטוב, התאמנתי לעונה הזאת באטרף", הוא נזכר, "אלא שפתאום לא יכולתי להרים יותר את היד כמו שצריך, ולא הבנתי למה. לא הייתה נפילה או פציעה משמעותית. עצרתי את האימונים לשבוע, שהפכו לשבועיים, פתאום לחודש, והתחלתי טיפולים ופיזיותרפיה בתקווה שיקרה משהו".
"אחרי חודשיים-שלושה ניסיתי לעשות נינג'ה והצלחתי טיפה, אלא שיום למחרת הכאב חזר. היו סימני שאלה: איך אתחרה בכלל העונה? הגוף שוכח, לא בכושר, לא בסיבולת. אחרים משתפרים, בזמן שאני תקוע במקום. כדאי לי בכלל להתחרות? אלה שאלות שרצו לי בראש בחצי השנה האחרונה, ונאגרו כמו בבאר של מחשבות וכאב".
"שבוע לפני המוקדמות עשיתי נינג'ה ברמה בסיסית, בעדינות, כדי להתגבר על הפחד. במסלול עצמו חשבתי: גם אם אפצע ואשאר עם שן אחת תלוי על מכשול, לא אכפת לי. אם כבר להיפצע, זה המקום. מרוב אדרנלין, מלחמה ורצון, יצא מה שיצא".
כשסיים את המסלול ולחץ על הבאזר, פרצו משליו שאגות עוצמתיות שהרעידו את נמל חיפה. "הצעקה הזאת הייתה כל כך משחררת, פרקתי את החצי שנה הזאת. ניצחתי את הפציעה, ניצחתי את הכאב, ניצחתי את עצמי. הוכחתי שלמרות הפציעה, הפחדים והמלחמות, עברתי את המוקדמות ועשיתי באזר".
באימונים אתה לוקח את הגוף שלך לקצה, אולי הוא פשוט לא עומד בזה?
"הטעות שלי הייתה שלא נתתי לעצמי ולגוף שלי מנוחה. כולם אמרו: 'שליו, תנוח'. המנטליות שלי הייתה כל כך חזקה שלא נחתי, לקחתי את עצמי לאקסטרים באימונים, והגוף פשוט לא שרד. לא עבדתי הכי חכם שיש, לא הקשבתי לגוף באימונים - אלא לרצון להצליח. חוץ מזה, הפציעה בכתף מה-360 לא עברה כמו שחשבתי. ברגע שאתה סוחב פציעה, הסיכוי להמשיך להיפצע גבוה יותר. צריך להקשיב לאזור הזה ולהבין שהוא חלש יותר מאחרים. יד ימין שלי הייתה מסוגלת לעשות דברים מטורפים, אבל יד שמאל נשארה קצת מאחור".
אתה לא מפחד מפציעה שתשבית אותך לחודשים, או שאפילו תאלץ לפרוש בגללה?
"מאוד מפחד. אחרי פציעת ה-360, חצי שנה פחדתי לקפוץ ממתח למתח. גם היום אני חווה את זה, אבל יש לי יותר ניסיון וידע איך להתמודד עם זה. אני מאמן וחי את הנינג'ה 24/7. כשמציקים לי: 'בוא תעשה איתי', אני אומר לא. לפעמים יש דברים שאני כן מתפתה אליהם, אבל רק אחרי חימום - וגם אז, אני עושה תרגיל אחד קטנטן ובורח, שלא אתפתה ליותר מזה. למדתי לעצור את עצמי. אני מאפשר לגוף להחלים ולהתחזק".
אם לשתי העונות הקודמות הגיע שליו 360 כאנדרדרוג, בעונה הזאת הציפיות ממנו גבוהות. תקציר ההישגים מהשנה שעברה: באזר במוקדמות ומקום ראשון במקצה, באזר בחצי הגמר ומקום ראשון במקצה ובגמר נפילה במכשול השמיני והמתקדם, המדפים הקורסים. "הייתי מאוד מופתע מזה. ידעתי שהתאמנתי סופר חזק ושבאתי לטרוף, רציתי להוכיח ששליו מסוגל להיות הכי טוב שיש, אבל לא האמנתי כשזה אשכרה קרה. התעליתי על עצמי בכל כך הרבה מובנים, וזה מעבר לפיזי. את הכוח הפיזי לא כל כך היה לי, נלחמתי עם עצמי בראש. אלה מלחמות מטורפות. מבחינתי, ברגע שנפלתי והייתי במים, התחילו האימונים לעונה החמישית. ידעתי כבר מה אני צריך לעשות ואיך אני צריך לעשות את זה. מחקתי את העונה הרביעית מהראש".
אתה בלחץ מהציפיות ממך?
"הלחץ לא משפיע עליי, אלא דווקא מרים לי. זה בדיוק כמות הלחץ שאני צריך. בגלל שאני פצוע, זה מאזן אותי. האויב היחיד שלי זו הפציעה. לא באתי השנה בתחושה שאני הכי חזק שיש, אלא להפך. אני בסוג של סכנה, לא הכי חזק פה ולכן אני צריך לטרוף, להילחם בעצמי ולנסות להגיע הכי רחוק שאני יכול".
לאן אתה מכוון בעונה הזאת?
"חד משמעית - מידוריאמה. המנטליות שלי מאוד חזקה. הבטחתי לעצמי שגם אם אני לא באמת חושב שאוכל לעשות מידוריאמה, אני חייב להכין את עצמי לזה שאעשה את זה. אני מדמיין את עצמי עושה את זה, מכניס את עצמי למוטיבציה שאני מסוגל להגיע הכי רחוק, גם עם הפציעה. אני מדמיין את עצמי הכי בריא שיש ובגישה שמסוגל להגיע עד הסוף".
כמו באירועי הספורט הגדולים, הדו-קרבים מאתגרים השנה את המתחרים ולוקחים אותם לקצה גבול היכולת שלהם. הטובים ביותר הם אלה שזוכים להמשיך הלאה. "חצי הגמר זה לא צחוק, זה לא מוקדמות. אלה מתחרים שכבר ניצחו בדו-קרב וסביר להניח שהגיעו רחוק או עשו באזר. אי אפשר להסס, אין מקום לטעויות. בדו-קרב אני מתעלם ממי שנגדי, לא משנה מי הוא, ומדמיין שאני בורח מצ'יטה או שיש מתחתיי תהום. זאת הגישה".
כשמביטים על שליו הספורטאי, לא מוצאים זכר לילד חסר הביטחון שהיה, כששקל פחות מ-50 קילו. "הייתי ילד מאוד מופנם ושקט ומבחינה פיזית, סופר רזה", הוא מתאר, "אהבתי לפתור קוביה הונגרית, לעשות אוריגמי ולפתח את המחשבה. הייתי טוב בספורט בבית הספר כי הייתי רזה וקליל, שיחקתי כדורגל, אבל הייתי רזה מדי. לא הייתי אוכל".
"דוד שלי, זכרונו לברכה, שהיה כמו אבא שני שלי, היה אומר לי: 'שליו, קשה לי לראות אותך ככה. אתה נראה כמו ניצול שואה'. בכל פעם שהייתי נוסע לבקר אותו, הוא היה הולך לקנות לי המבורגר או פיצה ומנסה להאכיל אותי. בגיל שהתחיל הקטע עם בנות, הוא אמר: 'תראה איך אתה נראה. אתה חייב לעשות משהו. תדחף את הקיר, תעשה שכיבות סמיכה - משהו. אני רוצה לראות אותך מתפתח'. בגלל שכל כך אהבתי אותו, הבנתי שזה ממקום טוב".
"עשיתי את הצעד הראשון, 10-20 שכיבות סמיכה ביום, וגיליתי שזה סבבה לגמרי. כשהתחלתי להתאמן ולפתח את הגוף פיזית, זה השפיע מאוד על החיים שלי", הוא מגלה, "פתאום התחלתי לאהוב את עצמי. הכרתי חברים והיינו מתאמנים בחוץ בסטריט וורקאאוט. היינו שמים שירים והייתי יוצא מאזור הנוחות, האדרנלין היה צף בכל יום מחדש. הייתי פחות בודד, הביטחון העצמי עלה, אהבתי יותר את מי שאני".
"פעם היו לי קשיים עם עצמי ועם מי שאני. הרגשתי שכולם מעליי, שכולם נראים יותר טוב ממני וטובים ממני חברתית. זה השפיע עליי בנעורים. האימונים היו מקום המפלט שלי, המקום שבו אני מצליח, שאני חזק, שאני טוב. זה היה המקום שבו קיבלתי פידבקים טובים מהאנשים שסביבי, וזה מאוד הרים לי. כשהייתי קטן רציתי שאנשים ברחוב יגידו לי: 'אתה מתאמן, רואים'. אני זוכר את הראשון שאמר לי ברחוב: 'תגיד, אתה מתאמן? רואים שגדלת'. זה היה הסיפוק הכי מדהים בעולם. משחיף נוראי, הפכתי לאחד ששמים לב שהוא מתאמן. זה שינה לי את החיים בצורה מדהימה, זה היה הדבר הכי טוב שיכולתי לדמיין".
"תמיד פחדתי מה יגידו עליי, מה יחשבו עליי ועל איך שאני נראה. ברגע שאתה שלם עם מי שאתה וכשאתה רץ עד הסוף עם משהו שאתה מאמין בו, אתה הופך להיות חזק ובלתי מנוצח. פתאום אוהבים אותך והולכים אחריך. אתה הופך להיות בעל השפעה. מאוגר הפכתי להיות המפלצת 360. זו לא רק מפלצת פיזית, זו מפלצת ביטחון. משליו המופנם והמפוחד שלא יודע לדבר נורמלי עם בן אדם, למדתי לדבר מול קהל ולהביע רגשות. זה מטורף".
זה סייע לך גם בפן הזוגי?
"אני בזוגיות כבר הרבה זמן ומאוד אוהב את חברה שלי, היא כל כך מדהימה ותמיד שם בשבילי, מכילה אותי. עברנו תהליך לא ייאמן ביחד. הייתה פרידה משמעותית, אבל זה מאוד חיזק אותנו. מדהים כמה אנחנו מתחזקים דווקא מהמשברים ומהרגעים שאנחנו לא ביחד. ברגע שאתה עובר עם מישהי דברים כאלה, אתה מבין שלא משנה מי תבוא, גם אם זה היפהפיות בנשים כמו רותם סלע או בר זומר, אני מעדיף את מה שיש לי ולהמשיך לטפח את הדבר המדהים הזה".
איך בת הזוג מסתדרת עם אורח החיים שלך? זה בטח בא על חשבון הזמן שלך איתה.
"אחת החוזקות והקשיים שיש לנו בקשר, זה שאנחנו בזוגיות רחוקה. כשהכרתי אותה הייתי בצבא, סוגר 11-3, ולפעמים לא ראיתי אותה חודש. קצת התרגלנו לזה, זה קשה אבל מעצים. אחרי הצבא עזבתי לתל אביב והיא נשארה בטבריה. אני רואה אותה בסופי שבוע, אחת לשבועיים. זה קשה, אבל למדנו לחיות עם זה. אנחנו תמיד בטלפון, בפייס-טיים, בהודעות, שומעים איך עבר היום. עם כל הקושי האדיר שאנחנו חווים בזה, אנחנו מתמודדים עם זה יפה. מסקרן אותנו כרגע איך זה להיות אחד עם השנייה 24/7".
אתם מדברים על מגורים משותפים?
"כן, מתישהו זה יגיע ואנחנו מתכוננים לזה. אנחנו צריכים לא לפחד מהרגע הזה שנהיה הרבה יותר ביחד. זה מעניין ומסקרן. כשזה יקרה נהיה ביחד בדבר הזה, ננהל דו-שיח ונדע תמיד להרגיש האחד את השנייה".
כשהוא לא עסוק באימוני הנינג'ה, שליו מנהל עסק בשם WILX - ליין אופנה שייסד בעצמו. במסגרת המותג מייצר חולצות, מכנסיים, גרביים, כובעים, תכשיטים ועוד, ליום-יום ולאימונים. "מעבר לספורט ולנינג'ה אני אוהב אופנה - לעצב, לצייר, לגזור, להביא את הפן הייחודי שבי. אני מביע בבגדים את מה שעובר עליי", הוא מספר.
"קראתי לעסק WILX שזה WorkOut In Level Extreme. זה סיפוק אדיר ואני שקוע בזה מאוד. מבחינתי הלקוח לא קונה סתם חולצה, אלא את הסיפור שאני מביע עליה. זה העולם שאני חי בו כרגע, וזה פשוט חלום".