23 פיינליסטים נרגשים ומתוחים יעלו על מסלול הגמר של "נינג'ה ישראל 2022" הערב (רביעי) ובשבת. אחד מהם הוא רועי פפו, כוכב חדש בשמי הנינג'ה שכבר בעונת הבכורה שלו כבש את המסלול והעפיל לגמר. אלא שהדרך לשם הייתה רצופה בדרמות, תהפוכות ולא מעט רגעי משבר, אבל אלה רק חיזקו וחישלו אותו לקראת המשימה הקשה מכולן: לצלוח את מסלול הגמר האכזרי ולטפס את הר מידוריאמה.
אחרי שחזינו בבאזר ההיסטרי של פפו בשלב המוקדמות ולמדנו על הקשר המיוחד והמרגש שלו עם אמו חולת הסרטן, פגשנו אותו שוב בחצי הגמר. כמו רבים וטובים במקצה הזה, פפו לא שרד את המכשול החמישי, הדז'ה וו, ומצא את עצמו מחוץ לגמר. "זאת הייתה טעות טכנית, לא חישבתי נכון את הקפיצה השנייה", מסביר פפו, "התבאסתי שלא תיכננתי את הצעד הקטן הזה וששטות כזאת הפילה אותי. הרגשתי שיכולתי לתת הרבה יותר מזה".
"זה אולי לא ליפול בסטפר, אבל נפלתי בשלב מוקדם ביחס לציפיות שלי. אחרי תקופה ארוכה של אימונים, מתח ולחץ החלטתי לשחרר ולשבור את כל הכלים. דפקתי מגש פיצה, לא התאמנתי כמה ימים. חשבתי שאני יכול להרגיע קצת ולתת לגוף מנוחה".
ואז הוזמנת למקצה כרטיס הזהב.
"זה חלום, עוד סיכוי לעלות לגמר. חזרתי לדריכות, למצב מלחמה. מאפס למאה. אמרתי לעצמי: אין סיכוי שאני לא לוקח את זה, למרות שגיל מרנץ ושלמה 300 איתי במקצה. יש חבר'ה חזקים, אבל האמנתי שאני לא פחות חזק ויכול לקחת את זה".
אלא שלקובייה המתגלגלת היו תוכניות אחרות.
"המסלול הלך בצורה מדהימה, הרגשתי שעשיתי מנוחות טובות ושתיכננתי כל מכשול בצורה מדויקת. הכל הלך פיקס, לא עשיתי שום טעות. הגעתי למכשול אחד לפני הפאוור טאוור. הרגשתי מחומצן כבר, הכל נהיה יותר קשה, אבל נתתי את כל מה שיש לי. הגעתי לקצה גבול היכולת וכשנגמר הכוח נפלתי".
גיל מרנץ שעלה אחרי פפו למסלול הגיע עד לפאוור טאוור, ואמנם לא לחץ על הבאזר אבל זה הספיק לו כדי לזכות בכרטיס הזהב לגמר. אלא שמיד בסיום הצילומים התברר כי מרנץ ביצע את מכשול עצבי הברזל שלא על פי ההנחיות הבינלאומיות לביצוע מכשול זה, ולכן נפסל. מי שקיבל את כרטיס הזהב במקומו היה פפו.
"שוב הייתי צריך לעלות בחזרה למעלה, וזה כבר היה מאוד קשה", מודה פפו, "מ-100 לאפס ושוב ל-100 ושוב לאפס. זאת הייתה רכבת הרים רגשית אבל עשיתי מאמצים, ניסיתי להיכנס לזה ולדרבן את עצמי לפני הגמר. אני מאוד רוצה את זה, חלמתי הרבה זמן להגיע לגמר ולנצח. זה הזמן שלי לתת עבודה".
דיברת עם מרנץ מאז?
"יש לנו חברים משותפים, יוצא לי לפגוש אותו בתחרויות ובמפגשים של קהילת הנינג'ה. אנחנו ספורטאים, הוא מבין שהייתה פסילה. הוא חסך כוח במעברים שעשה. חלק מהמשחק זה להבין את ההוראות ולהקשיב להן, הוא עשה טעות וזה היה המחיר. לא עשו לי הנחה, עליתי לגמר זה באמת מגיע לי".
מכנים אותך מטאור. זו השנה הראשונה שלך בנינג'ה והגעת מאוד רחוק. מה הסוד?
"אפשר לצבור ניסיון בנינג'ה עוד לפני התוכנית עצמה. יש לי שני מתחמי נינג'ה משלי שאני יכול להתאמן בהם חופשי, אבל נסעתי לכל מכוני הנינג'ה בארץ, הלכתי למאמני טיפוס ונינג'ה והשתתפתי בתחרויות. קיבלתי פידבקים וידעתי איפה ומה אני צריך לשפר ואיך לעמוד מול קהל שמקיף אותי בתחרויות. חודשיים לפני הצילומים הפכתי את השעות שלי, הלכתי לישון בארבע לפנות בוקר. הקרבתי המון בשביל זה. חקרתי כל דרך אפשרית כדי להגיע למצב שאני רגוע ומנתב את הלחץ למקום חיובי, לא נבהל ממנו".
אם גם לכם אמא מירי הייתה חסרה במקצה כרטיס הזהב לגמר, זה בגלל שבאותה תקופה הייתה בטיפולים האחרונים שלה והנסיעות לנמל חיפה הפכו קשות מעט. "מעצם זה שלמרות המחלה היה לה את הפנאי לבדוק איך הולך לי בנינג'ה ואיך אני מרגיש עם זה, היה לי חשוב להראות לה שאני משיג תוצאות טובות. הנינג'ה זו תקופה מלחיצה ומטורפת, אבל כשראיתי אותה מתמודדת עם המחלה זה הקטין את מה שאני הייתי צריך להתמודד איתו. להתאמן שעתיים כל יום זה קשה, אבל זה יותר כיף מלשכב 20 שעות במיטה כל היום. אם היא מסוגלת, בטח שגם אני מסוגל. זה גרם לי להיכנס לזה חזק יותר".
והייתה כמובן התמיכה מבת הזוג. זה אף פעם לא קל להיות חברה של נינג'ה במשרה מלאה.
"יובל ואני ביחד כבר הרבה זמן, מעל חמש שנים. אנחנו יודעים להכיל אחד את השנייה. כשרק התחלתי להתאמן לנינג'ה היו פעמים שלא יכולתי לפגוש את יובל אחרי הרבה זמן שלא התראינו, כי שנינו היינו עסוקים מאוד. לפעמים היא הייתה שואלת אותי, 'למה אתה הולך לאימון במקום להיות איתי?'. אבל עם הזמן, ולקראת העונה, היא הבינה עד כמה זה חשוב לי והיא מאוד רוצה שאצליח בזה. היא תומכת בי ומבינה שאני צריך להקריב בשביל הנינג'ה והאימונים. אנחנו דואגים להגדיר זמן שהוא אך ורק שלנו".