שתי דקות לתוך השיחה עם דור קליין וקשה להאמין שעד לפני שנים אחדות הבחור השמח, המשוחרר והרהוט הזה לא ידע מילה אחת בעברית, חי חיי פחד בקהילת סאטמר הסגורה והקיצונית וחלם על חיים אחרים. את החיים האלה הוא מגשים עכשיו בווליום הכי גבוה שיש, גם אם זה אומר ללכת על הקצה - ולפעמים כמעט ליפול ממנו.

איך מתגלגלים מחסידות סגורה ובדלנית ל"נינג'ה ישראל", אחת מתחרויות הספורט הפופולריות בעולם שמשודרת בלב הפריים טיים? איך מחליפים את לימודי התורה שכולם על טהרת הרוח, באימוני נינג'ה הכי פיזיים שיש? ואיך החלום לטפס מעל חומות החצר החרדית המבודדת הופך לחלום אחר לגמרי - לטפס את הקירות בנינג'ה וללחוץ על הבאזר?

לא רבים הצליחו להימלט מחסידות סאטמר האנטי-ציונית, אבל אלה שכן מתארים מציאות אלימה וחיים תחת משטר אימה. מדובר בקהילה שמתנגדת לעצם קיומה של מדינת ישראל, לא מכירה בשפה העברית ונמנעת לחלוטין ממגע עם העולם החילוני. "גדלנו סביב האלימות. כזה היה החינוך מההורים וגם בבית הספר", מתאר קליין (21), "כדי להיות מורה בקהילה לא צריך תעודת הוראה או תואר בחינוך, אלא לדעת להרביץ לילדים. לא היו תעודות בסוף השנה. המורים היו אומרים לנו, 'תאמינו לנו שעדיף לכם לקבל מכות מאשר תעודות גרועות'. זאת הייתה שיטה".

גם שנים אחרי, קליין לא מסוגל לשכוח כיצד המורים בסאטמר הכו אותו ואת חבריו עם הידיים ועם מקלות. "אם מהמורה זה לא הספיק, היו שולחים אותנו למנהל כדי שימשיך להרביץ", הוא מתאר, "הם היו מרביצים מול כל בית הספר. מגיל חמש קיבלתי מכות. בכיתות הקטנות עוד הייתי בוכה, אבל עם השנים זה הפסיק לכאוב לי פיזית. התרגלתי לזה. אני קיבלתי מכות יותר מכולם כי תמיד שאלתי שאלות וניסיתי להתחכם. בגיל שמונה כבר התחילו המחשבות שאני לא רוצה להיות שם יותר. היה לי רע, אבל לא הכרתי שום דבר אחר. לקח שנים עד שהיה לי האומץ לחשוב על זה. חלמתי לעזוב, דמיינתי שאני חי במקום חילוני".

דור קליין (צילום: נועם עטייה)
"חגגתי את הבריחה מהמקום הזה, בריחה שתיכננתי אותה שנים". דור קליין | צילום: נועם עטייה

שיתפת את המשפחה שלך בתחושות האלה?
"בשנים הראשונות לא היה לי את האומץ להוציא את זה מהפה בכלל. היו פעמים שאבא עמד להרביץ לי ואמרתי - אוקיי, אם הוא ירביץ לי אצעק לו שאני הולך לחתוך את הפאות. בסוף לא עשיתי את זה, כי זה הבום הכי גדול שיכול להיות עבורו. בגיל 13 מאסתי בלימודים ולא רציתי ללכת יותר לבית הספר. נשארתי בבית חצי שנה, וההורים שלי התייעצו עם חונכים חרדיים שאמרו להם שצריך להוציא אותי מהבית".

בעצת החונכים ובמימון ההורים, קליין נשלח לסדרת "חינוך מחדש". כזכור, לצאת מהחסידות לא הייתה אפשרות שמותר בכלל להעלות על דל השפתיים. בגיל בר המצווה, כשהוא לומד להכיר את עצמו ומרגיש את חיי החופש בוערים בו מבפנים, קליין נשלח לגור בבית זר יחד עם חונך שלפניו מטרה אחת בלבד - להחזיר אותו לתלם, וכל האמצעים כשרים. בפעמים שביקש קליין לעזוב את סאטמר, הופעלו עליו איומים והוא הולעט בכדורים פסיכיאטריים.

"גרתי אצל החונך שנתיים, בביתר עילית. הוא היה בן אדם כריזמטי, כזה שאי אפשר להתווכח איתו. הוא תמיד ניסה למצוא סיבה שאפחד ממנו. בהתחלה הוא סידר לי עבודה ואחר כך שלח אותי לישיבה. כשעשיתי בעיות, הגיע מישהו שהציג את עצמו כנציג משרד הרווחה ואיים עליי שייקח אותי למוסד סגור. 'אתה תקבל מכות כל היום', הוא אמר. בפעם אחרת החונך הכניס אותי למכונית שחיכתה בצומת, איפשהו בארץ. שוטר, או מישהו שנראה כמו שוטר, איים לקחת אותי למוסד סגור. הוא הוציא אלה וגז פלפל, טען שבזה משתמשים בפנימייה הסגורה. אמר שיש לי מזל שהחונך שומר עליי, אחרת הוא היה לוקח אותי".

השוטר הטוב והשוטר הרע. קלאסי.
"בכיתי באוטו, ממש נלחצתי מזה. החונך 'הציל' אותי מזה, ושוב פעם הקשבתי לו ועשיתי מה שרצה. אחרי כמה חודשים איבדתי את האמון בו וכבר לא קניתי את האיום שיישלחו אותי למוסד סגור. הפסקתי להקשיב לו. אז, הוא טען שיש לי בעיות פסיכיאטריות. הוא לקח אותי לפסיכיאטריים שאמרו שאני חייב לקחת כדורים, שניים ביום. לקחתי אותם במשך חודשיים, אבל זה הרגיש לי מוזר. הרגשתי לא טוב בגלל זה והפסקתי. החונך אמר שאני חייב להמשיך לקחת את הכדורים, וברגע שהפסקתי רצה להביא לי כדורים אחרים. לא רציתי יותר, החלטתי לעזוב".

דור קליין (צילום: צילום פרטי)
"חלמתי לעזוב, דמיינתי שאני חי במקום חילוני". דור קליין | צילום: צילום פרטי

"אחרי הבריחה הייתי במצב הישרדותי. לא ידעתי איפה אישן"

היציאה מסאטמר נעשתה בהדרגה, צעד אחד קטן בכל פעם. "לאט לאט התלבשתי יותר מודרני, דיללתי את השיער בפאות והקטנתי את הכיפה. ההורים שמו לב לזה. בשלב הזה היה לי האומץ להגיד להם שאני רוצה לעזוב ונעול על זה. היה להם קשה מאוד. הם בכו והיה לי קשה לראות אותם ככה. הפסקתי ללכת לישיבה ועבדתי בלילות בחנות בשרים, חסכתי כסף. יום אחד עזבתי את בית החונך מבלי לספר לאף אחד ונסעתי לחבר בצפת. הוא גם כן יצא בשאלה וההורים שלו פתוחים יותר. מצאתי מספריים והחלטתי - אני חותך עכשיו את הפאות".

קליין מודה שבאותו הרגע רעדו לו הידיים. הוא ידע שברגע שיגזור את פאותיו, המשמעות שאין דרך חזרה. "חתכתי את הפאות, לא חשבתי על מה הולך להיות מחר. זה היה אימפולסיבי לגמרי. הרגשתי שאני חייב לעשות את זה ולא אכפת לי מה יקרה אחר כך. אני לא מתחרט על ההחלטה הזאת, אפילו שלא ידעתי איפה אישן, איפה אוכל ומה אני הולך לעשות. בכסף שהיה לי קניתי סמארטפון, ג'ינס וטי-שירט".

היו רגעים שחשבת שאולי זה קשה מדי ושעדיף לחזור לסאטמר?
"לא, אפילו לא רגע אחד. חגגתי את הבריחה מהמקום הזה, בריחה שתכננתי אותה שנים. הרגשתי חופשי. גם הקשיים שהיו לי אז וגם הקשיים שיש לי היום, אלה קשיים שאני בחרתי בהם ואני שמח להתמודד איתם. זה לא מתקרב אפילו לקשיים כשחוויתי כילד כשהייתי במקום שממש סבלתי בו".

היית בן 15, בלי משפחה, בלי חסכונות ואפילו בלי שפה. איך הסתדרת?
"בחודשיים הראשונים הייתי במצב הישרדותי. ישנתי כמה שבועות אצל החבר מצפת, הסתובבנו ברחובות ושתינו הרבה אלכוהול. לפעמים ישנתי בפארקים או אצל חברים אחרים. אחר כך הכרתי זוג דתיים לאומיים נחמדים, בלי ילדים, שרצו לעזור לי למצוא בית נורמלי. הם רשמו אותי לבית ספר תיכון עם פנימייה, ובשבתות הייתי נוסע אליהם".

היו לך לא מעט פערים להשלים.
"בהתחלה, לא היה לי נעים לספר בפנימייה את הסיפור שלי. פחדתי שהחברים יסתכלו עליי כמוזר, כיוצא דופן. הסתגרתי בתוך עצמי ובניתי סיפור כיסוי. סיפרתי שבאתי ממשפחה חילונית רגילה. עם זאת, היו לי הרבה חוסרים חברתיים ותרבותיים. בכל פעם שהייתה שיחה על נושא שאני לא מבין, נכנסתי בשקט לגוגל כדי לקרוא על זה ולהשלים קצת. לא רציתי שיידעו שאני לא יודע על מה הם מדברים. אחרי חצי שנה זה כבר הרגיש לי קשה מדי, לא יכולתי להחזיק יותר מעמד. זה היה שקר על שקר על שקר. החלטתי לספר".

דור קליין ברח מחסידות סאטמר הסגורה (צילום: מתוך "נינג'ה ישראל", קשת 12)
"אני קיבלתי מכות יותר מכולם כי תמיד שאלתי שאלות". דור קליין | צילום: מתוך "נינג'ה ישראל", קשת 12

איך החברים הגיבו כשגילו את האמת?
"הם היו מופתעים, אבל לא עשו מזה סיפור גדול מדי. לאט לאט זה עבר מפה לאוזן ובניגוד לחששות שלי קיבלו אותי לגמרי, כמו כל אחד אחר. את הלימודים השלמתי מהר מאוד. כשנכנסתי לכיתה י' נתנו לי בהתחלה להיבחן על אנגלית ומתמטיקה של כיתה ו', ולא הצלחתי לעשות כלום. הייתי כל כך צמא להשלים את הלימודים, שבתוך שלושה חודשים עליתי משלוש יחידות לארבע, גם באנגלית וגם במתמטיקה, ומאוחר יותר גם לחמש".

באותם ימים, היית בנתק מוחלט מהמשפחה?
"מבחינת המשפחה הם איבדו אותי לגמרי וזה גם כתם רציני עליהם, מה שעשיתי ישפיע על השידוכים של האחים שלי. אחרי שחתכתי את הפאות צילמתי תמונה, פתחתי פייסבוק והעליתי אותה. אחרי כמה ימים דיברתי עם אבא בטלפון והוא אמר שראה את התמונה. הקהילה בסאטמר חיה על רכילות, כל דבר קטן שקורה מתפוצץ חזק והופך לסיפור גדול. אפילו שאסור להם להחזיק אינטרנט ופייסבוק לחלקם יש, כולם שמעו ודיברו על זה".

"אחי הקטן בכה ואמר - 'לא אדבר איתך עד שתחזור בתשובה'. זה שבר אותי"

מזה שש שנים שקליין חי בעולם החילוני. הוא עצמאי לחלוטין, שוכר דירה בחיפה ושותף בחברת סטארט-אפ בתחום ההשקעות. בין לבין הוא גם מאמן נינג'ה, מדגמן מפעם לפעם ובעיקר, לא מפסיק לחפש הרפתקאות ואתגרים חדשים. "מגיל קטן הייתי סקרן מאוד. לאבא שלי יש שתי ידיים שמאליות, ואני זה שהייתי עושה תיקונים בבית", מספר קליין, "בגיל תשע פתחתי קיר שלם בבית והתקנתי נקודת חשמל חדשה בשביל המקרר. הייתי עושה גבס, צבע, בנייה מעץ. תמיד רציתי ללמוד דברים חדשים, חיפשתי אתגרים. נולדתי ככה, וכנראה שזו אחת הסיבות שהצלחתי לצאת מהחסידות. היה לי את הדרייב לחקור, להבין, לבדוק מה עוד אני יכול לעשות".

עם אותו דרייב ונחישות שאינם יודעים שובע, הוא הסתער גם על "נינג'ה ישראל". מהרגע שהתאהב בספורט הזה והציב לעצמו יעדים שאפתניים, הקדיש את חייו לאימונים. יום אחרי יום, כמה שעות ביום. לא מפתיע בהתחשב בזה שבילדות נאסר עליו לבצע פעילות ספורטיבית מכל סוג. "אני בן אדם שצריך כל הזמן לשנות דברים ולהתנסות בדברים חדשים, ולכן ידעתי שהנינג'ה מתאימה לסגנון שלי. בכל אימון אתה עושה משהו חדש, יש אתגר חדש, לא משעמם אף פעם. זה לא כמו ללכת ולהרים משקולות".

"בגלל שאני חדש יחסית בנינג'ה, היעד שהצבתי לעצמי השנה היה לעשות קיר. ללחוץ על הבאזר, לא משנה מה. התחלתי להתאמן לפני שנה וחצי. בהתחלה במכון נינג'ה ואחר כך הוספתי קצת טיפוס. באימון הראשון נפצעתי בכתף. חשבתי שזה כלום, שלא התחממתי כמו שצריך, אבל סחבתי את הפציעה הזאת שוב ושוב במשך כמה חודשים. גם כשזה נרגע, זה חזר אחרי כמה שבועות. הלכתי לכירופרקט ולפיזיותרפיסט ועשיתי טיפולים בקור ובחום. אחר כך נקעתי את הקרסול וגם את זה סחבתי חודשיים. היו לי גם דלקות בכתף ובפרקים בגלל אימוני יתר".

>> לא מפספסים אף מסלול? הכירו את אפליקציית +12 שתשאיר אתכם תמיד מעודכנים

View this post on Instagram

A post shared by דור קליין - Dor Klein (@dor_klein)

אבל הסבל השתלם. היה לך מסלול מרשים, אפילו שסיימת בבריכה.
"יצאתי מהבריכה המום ומבולבל, לא הבנתי מה קרה. הזעתי נורא בכפות הידיים, כנראה גם בגלל הלחץ שהייתי בו באותו לילה, והיד שלי החליקה מהמוט. זה מאוד הפתיע אותי. לא הרגשתי קושי פיזי, חשבתי שיש לי את זה. הדבר הראשון שחשבתי לעצמי זה, מה אעשה עכשיו? שנה שלמה הייתי כל כך בפוקוס על הדבר הזה, הייתה לי מטרה כל כך גדולה. אחרי כמה ימים כשעיכלתי את זה הרגשתי יותר את האכזבה".

איך קמת מזה?
"חזרתי להתאמן בתקווה להגיע בשנה הבאה חזק יותר. שום זיעה לא תגרום לי יותר להחליק מהמוט. היעד הבא שלי הולך להיות גבוה יותר. אני עושה כל מה שאפשר כדי להיות הכי מקצועי בתחום. יש לי מאמן שאני עובד איתו על כוח וסיבולת, תזונאית שדואגת שאגיע עם מספיק אנרגיות לאימון ושיהיו לי מספיק חלבונים להתאוששות, יש לי מאמנים בתחומים שונים כמו אקרובטיקה וטיפוס ואני גם הולך לכירופרקט ופיזיותרפיסט באופן קבוע. אני עושה אמבטיות קרח, סאונות קור וחום ועוד טיפולים שעוזרים להתאושש מאימונים ולהימנע מפציעות. אני משקיע בזה את כל הזמן והכסף שאני יכול. יש לי מטרה ואעשה הכל כדי להצליח".

אתה חושב שיש סיכוי שההורים שלך צפו בך בתוכנית?
"אני רוצה לקוות שכן. קיבלתי המון הודעות מחברים בקהילה שיש להם וואטסאפ ואינסטגרם. הבנתי שכל הקהילה מדברת על זה. אני מתגעגע מאוד למשפחה. בשנה הראשונה אחרי שיצאתי לא היה לי געגוע בכלל, הייתי כולי ברבאק. אמרתי - אני לא צריך אותם, אני חי את העולם ומסתדר לבד. לאט לאט הגעגוע חזר. הייתי שמח אם בשנה הבאה הם ילוו אותי בתוכנית. ניסיתי פעם אחת להציע את זה לאמא, היא אמרה שאין סיכוי".

איך היחסים שלך עם המשפחה היום?
"משתפרים. אני מדבר עם ההורים שלי בטלפון יחסית באופן קבוע, פעם בשבוע-שבועיים. אני נפגש איתם פעם בחודש-חודשיים כשאני הולך לסבתא שלי. הם באים לראות אותי. החלק הקשה זה האחים שלי. אח שלי התחתן ולשמחתי הזמינו אותי לחתונה, אפילו שהם התלבטו בהתחלה. יצא לי לראות את כל המשפחה בפעם ראשונה אחרי חמש שנים. דיברתי עם כולם, גם עם האחים שקשה להם מאוד לדבר איתי. הכי היה לי קשה עם אחי הקטן".

View this post on Instagram

A post shared by דור קליין - Dor Klein (@dor_klein)

הייתם קרובים מאוד.
"כשהייתי בבית היה לנו קשר ממש טוב, היינו הרבה ביחד. אחרי שיצאתי שמעתי סיפורים שהוא סבל הרבה בבית הספר בגללי. ילדים הציקו לו ואמרו, 'אח שלך חילוני'. הוא סבל בגללי הרבה, וזאת אולי הסיבה שהוא כל כך נרתע ממני היום. בחתונה כשלקחתי אותו הצידה לדבר, הוא ממש בכה לי. הוא אמר, 'אני לא רוצה לדבר איתך עד שתחזור בתשובה'. זה שבר אותי, אבל עדיין שמחתי שיצא לי לראות את האחים ולדבר איתם אחרי כל כך הרבה שנים. זאת התקדמות. אני מקווה שכשהם יתבגרו קצת הם יבואו מרצונם להיפגש איתי".

אתה מאמין שבעתיד תנרמלו לגמרי את היחסים?
"אני רוצה להאמין, כל הזמן דוחף להם את הרעיון הזה. הם אומרים - 'אתה יודע מה צריך לקרות. תחזור בתשובה וזה יקרה'. אני אומר להם - לאט לאט תקבלו את זה שזה לא הולך לקרות. נכון, אני לא מאמין במה שאתם מאמינים, אני לא חי בסגנון החיים שלכם - אבל אנחנו משפחה, ומשפחה צריכה לבוא לפני הכל. אני מקווה שהם יתגברו על הקושי שלהם ויבינו שזה בסדר שאני שונה מהם. אני אשאר כמו שאני, הם יישארו כמו שהם - ונלמד לחיות ככה ביחד".

ממשפחתו הקרובה קליין עדיין לא שמע מאז שידור המקצה בהשתתפותו, אבל הוא כן מוצף בהודעות מצופים רבים שהתרגשו מסיפור חייו והתרשמו מהביצועים שלו על המסלול. מה הסיכוי שיימצא אהבה בזכות הנינג'ה? ובכן, לא בטוח שהוא מחפש אחת כזאת. "היו לי כל מיני מערכות יחסים, גם עם נשים וגם עם גברים. היו קשרים בני כמה חודשים, וכאלה ארוכים יותר. אני כל כך עסוק בעצמי כרגע, שקשה לי לראות את עצמי חי את זה. אני מניח שאם זה יבוא - זה יבוא, אבל אני לא בחיפוש אקטיבי אחרי זה".

מתי גילית שאתה נמשך גם לגברים?
"היו לי מחשבות על זה ואמרתי, בוא ננסה. אם זה יזרום, זה יזרום. אם לא, אז לא. בפני החברים יצאתי בגיל 18, אבל אף פעם לא עשיתי מזה סיפור גדול. מבחינת המשפחה, זה לא יותר גרוע מזה שאני מדבר בעברית, לא שומר שבת ואוכל לא כשר. אם אהיה בזוגיות קבועה עם מישהו, אספר להם. כרגע אין צורך. החיים שלי סובבים סביב הספורט והעבודה, אז אצטרך להיות עם מישהו או מישהי שבאמת בראש שלי, שנזרום באותו הקצב".