"אני יוסי שליט - באתי לקחת את העונה". שבע המילים הללו שהדהדו בנמל חיפה, לצד מופע שאגות וצרחות שכמעט מוטטו את הר מידוריאמה, הפכו את יוסי שליט ברגע אחד ממתמודד חדש שאיש לא מכיר, לאיום ממשי על הניצחון בעונה הזאת.
הערב (ראשון, אחרי החדשות, ערוץ 12), יוסי יעלה על מסלול הגמר של "נינג'ה ישראל 2021" כשהוא כבר לא האנדרדוג אלא זה שפעם אחר פעם הוכיח שהוא מסוגל להגיע הכי רחוק שיש בתחרות, לא פחות מספורטאים מקצועיים כמו חזנוב, שמלא ובן יוסף.
"התאמנתי המון בשביל הרגע הזה. אני מגיע בשביל לטרוף, ללכת עד הסוף", יוסי מצהיר רגע לפני העלייה למסלול, "אני הולך להתאבד על זה, להביא את עצמי במאה אחוז. בשביל זה הקרבתי כל כך הרבה. שנה שלמה שחייתי את זה, ישנתי את זה, אני רוצה את זה יותר מהכל".
כשהוא מדבר על ההקרבה הגדולה שעשה, יוסי (30), מאמן ויועץ כושר לפרנסתו, לא מתכוון רק לאימונים הפיזיים האדירים או העובדה שראה הרבה פחות את אשתו ובנו בן השנה ושמונה חודשים, אלא גם על מחיר כלכלי ששילם, במודע, לקראת הנינג'ה. "בשלושת החודשים האחרונים לא הלכתי לעבודה, פחדתי להידבק בקורונה או להיכנס לבידוד. הודעתי למתאמנים שלי שעד אחרי התחרות אני לא חוזר לעבוד".
מה המשפחה והחברים חשבו על זה?
"כולם חשבו שהשתגעתי. בכל זאת, יש לי אישה, ילד, משכנתה. אשתי זרמה איתי כי הבינה שהייתי עושה את זה ככה או ככה, היה לי מזל שהיא איפשרה את זה. מהרגע שראיתי את גמר הנינג'ה בטלוויזיה בשנה שעברה, אמרתי לה שאני יכול לעשות את זה. התאמנתי אצל אדם מלכי, לפעמים גם שני אימונים ביום, כל אימון שלוש שעות. הייתי מתאמן, חוזר הביתה והולך לישון לקראת האימון בערב".
לא היה אפילו רגע אחד ששאלת את עצמך, אולי אני מגזים?
"לרגע לא. ככל שהקרבתי יותר ועבדתי יותר קשה, הרגשתי שאני יותר מתקרב למטרה. בתחרות הזאת זה 50% עבודה מנטלית. אתה רואה על המסלול מתמודדים טובים שנופלים על ההתחלה, רק בגלל לחץ מנטלי. אחת הסיבות שהלך לי טוב עד עכשיו זה כי כל הזמן נזכרתי בכל מה שהקרבתי בשביל זה, ואמרתי לעצמי - אין מצב, זה שלי".
"היום שבו לחצתי על הבאזר במוקדמות - המאושר בחיי"
כדי להבין מה הוביל לפרץ ההתרגשות יוצא הדופן של יוסי אחרי שסיים את מסלול המוקדמות, צריכים לחזור אחורה, אל שנות ילדותו. "גדלתי במשפחה מאוד נורמטיבית - אמא עובדת בנק, אבא שחקן, חיינו באיזור טוב ולא היה חסר שום דבר", מספר יוסי, "אבל הייתי ילד בעייתי וחם מזג, פתיל קצר. חיפשתי הרפתקאות".
"מאז שאני זוכר את עצמי לא הסתדרתי במסגרות. נולדתי אתלט, ההורים ניסו למשוך אותי לכיוון הזה, אבל אני הלכתי לצד הבעייתי", הוא חושף, "התחילו בעיות אלימות. כילד וכנער מתבגר הייתי אלים. כשהגעתי לגיל 14 אבא כבר היה בן 70, הוא לא היה יכול להשתלט עליי. הלכתי למקום לא טוב ופספסתי את הספורט בגלל זה".
כשיוסי היה בן 20, אביו, שחקן התיאטרון והקולנוע המוערך נחום שליט, חלה בסרטן. כעבור כמה שנים הלך לעולמו. "לקחתי קשה את המוות של אבא שלי, הייתי בתחושה שאני זה שקיצר לו את החיים, הרגשתי אשמה", סיפר יוסי על המסך, "כשנפרדתי ממנו, בנשימותיו האחרונות, אמרתי לו - אני אוהב אותך, אני מצטער. מאמין שהוא סלח לי".
באותה תקופה הכיר יוסי את מי שתהפוך לימים לאשתו, מיטל. "היא תמיד אומרת שהיא הייתה כרטיס הכניסה שלי לחיים נורמטיביים", מתאר יוסי, "ידעתי שאם אהיה איתה, אהיה במקום טוב ואתיישר לפי הסטנדרטים שלה. יצאתי לדרך חדשה, וברגע שאבא נפטר עשיתי יישור מוחלט. לקחתי קורס מאמנים אישיים ונכנסתי לעולם הכושר".
עשור אחרי, אתה לוחץ על הבאזר - ומה?
"זה היה היום הכי מאושר בחיים שלי. אנשים לא הבינו למה השתוללתי כל כך - זה בגלל שאמא שלי, שהייתה על המסלול, ראתה אותי בפעם הראשונה מצליח. כל החיים התקשרו אליה או מהמשטרה או מבית חולים או מורים, ובאותו הערב עשיתי אותה מאושרת. הבאזר היה הגושפנקה לעבודה הקשה שלי, זה הישג. לקחתי את המגרעות שלי והדברים הרעים שעשיתי והפכתי אותם לחוזקות שלי דרך הנינג'ה".
הצטערת שאבא לא היה איתך גם ברגע הזה?
"מאוד. אני חושב על זה ויש לי צמרמורת. הוא לא זכה לראות שום דבר - לא ראה אותי מתחתן, לא ראה אותי מסתדר, לא ראה אותי מצליח. זה באסה, הוא מאוד אהב ספורט. אבל, לפני כל שלב - מוקדמות, חצי גמר וגמר, הלכתי אליו לבית הקברות וביקשתי ממנו לבוא, שיהיה איתי שם. הרגשתי אותו יחד איתי במסלול".
"אם נער אחד ראה מישהו כמוני ושינה את דרכו - עשיתי את שלי"
בחצי הגמר יוסי נפל במכשול הטבעות שאחרי סולם הסלמון ופגש את הבריכה, אבל התוצאה הספיקה לו לגמר. לא מדובר במזל אלא בתכנון מוקפד מצד יוסי. "זאת הייתה החלטה מודעת. תיכננתי להגיע אל הסולם בזמן הכי טוב בשביל להבטיח את המקום שלי בגמר", הוא מסביר, "לא רציתי לקחת ריזיקות. יכולתי לנוח חצי דקה וכן לסיים את הטבעות. בגלל שלא נחתי בשום מכשול, הגעתי אליהן חסר כוחות".
"זאת גם הסיבה שלא עשיתי מגה קיר במוקדמות - הבנתי שזה מסלול על זמן, שהיו יותר מחמישה באזרים - ושבאזר לא מספיק. כשהגעתי לקיר לא חשבתי פעמיים והלכתי על הקיר הקטן. אם הייתי הולך לגדול ולא מצליח אותו, הייתי מחוץ לחמישייה".
בגמר זה משחק אחר לגמרי. חייבים להגיע לבאזר, יש מגבלת זמן ומתחרים מולך הטובים ביותר. לאיזה הישג אתה מכוון?
"המטרה שלי להגיע כמה שיותר רחוק, השמיים הם הגבול, אבל זה לא רק זה. חשוב לי גם שנערים שצופים בי בבית ונמצאים במקום לא טוב בחיים שלהם, ייראו מישהו כמוני שבא מהמקום הזה והיום נמצא במקום טוב. מספיק ילד אחד שיגיד 'יאללה, אני לא צריך את זה' וישנה את דרכו, ואני את שלי עשיתי".
בינתיים, יוסי מגדל נינג'ה קטן בבית ומכווין אותו מגיל צעיר לחיים בריאים וספורטיביים. "קניתי לילד שלי קיר טיפוס כשהיה בן עשרה חודשים והוא כבר מטפס", הוא מספר בגאווה, "אני מחנך אותו להיות ספורטאי, מראה לו סרטים של רוקי והרקולס והוא גדל על זה. אני עובד איתו על זה כל יום. חשוב לי להיות דוגמה בשבילו. הוא לא צריך להסתכל על שמלא ולהגיד שהוא רוצה להיות כמוהו, יש לו אותי. אני רוצה שיסתכל עליי וירצה להיות כמוני".