זה קרה בתחילת אוגוסט האחרון, כשאף אחד עוד לא חשב על "גל טרור": לוחם בגדוד הצנחנים, סמ"ר יובל אפל, נפצע אנושות בפיגוע דריסה וירי יחד עם שני חיילים נוספים שאבטחו כבישים בסמוך להתנחלות שילה. יובל ספג פציעות קשות, ביניהן פגיעת ראש חמורה, חובר למכונת הנשמה ולא היה בהכרה למשך חודש כמעט. "קצת אחרי שנפצעת והיית בקומה, אבא שלך היה אצלנו בתכנית ואמר 'אנחנו לא נאבד תקווה, אפילו שהרופאים לא חושבים שהוא יתעורר'", מספרת גלית גוטמן ליובל כשהיא פוגשת אותו במחלקת השיקום בביה"ח שיבא בתל השומר, ועיניו הירוקות פקוחות לרווחה כשהוא משחזר: "הקפיצו אותנו מהקורס לאבטח איזה ציר. באנו לעבור עמדה, ירדנו לכביש והמחבל דרס את שלושתנו, אותי, את ירין אשכנזי ואת המפקד דניאל אלבז. אחר כך הוא התהפך עם הרכב, אבל המשיך לעשות קולות של עדיין חי. הלכו וירו בו, וזה מה שעצר אותו. אחרת הוא היה מסיים את העבודה. ועכשיו הוא בכלא".

אם היית יכול, מה היית אומר לו?

"אל תשמח, אני עדיין פה, וגם החייל השני שפצעת עדיין פה".

לצד מיטתו של יובל יושבת משפחתו האוהבת לאורך כל התקופה הקשה הזאת, וכשאחיו הצעיר, עומר, נזכר ביום בו קיבל את הבשורה, לא נותר אלא לשמוח שהגרוע מכל לא קרה: "הייתי בבית, אמא שלי העירה אותי והלכתי לסלון. ראיתי ארבעה אנשים מקצין העיר, ושמעתי על הפיגוע עוד לפני. שאלתי אם יובל עדיין חי ואמרו לי שלא יכולים להגיד לי, שניכנס למונית וניסע לבית החולים. עד שראיתי אותו הייתי בטוח שהוא מת. כשהגענו סיפרו לנו על הפציעות שלו, הייתה לו פציעה בראש, שבר קשה בלסת, הריאות שלו חוררו, הייתה לו חוליה שבורה ורגל שבורה. מאותו רגע עברנו לבית חולים, חודש שלם היינו שם. מדברים איתו למרות שהוא לא שומע, משמיעים לו מוזיקה... וכל הזמן אומרים לנו 'סבלנות, סבלנות'. זה קשה להיות סבלניים במצב הזה. בשבת הראשונה שהיינו שם עשינו לידו קידוש והוא התחיל לעשות קולות מוזרים. בשניה שאבא התחיל להגיד את הקידוש, הוא החזיר לו, הוציא קול. וזה היה נורא מרגש".

לא קל לראות את אחיך הגדול במצב כזה.

"לא. לפני כן הוא היה גדול, גבוה, חזק. אגרוף אחד שלו היה מוריד אותי לרצפה להרבה זמן, והיום זה כבר לא ככה, אבל אני נהנה איתו".

היה לך ברור שאתה מתגייס לקרבי?

"היה לי ברור", עונה יובל מיד. "וגם נהניתי מזה. הגעתי לפיקוד, אהבתי את החיילים שלי".

ושילמת מחיר יקר.

"נכון, אבל בשביל האזרחים. אם זה לא היה אני, זה היה אזרח. תפקידי היה להגן על המדינה ואני שמח שיצא לי לעשות את זה".

ועד מתי אתה אמור להיות כאן, במחלקת השיקום?

"עד שאני מסוגל ללכת, הבטחתי לעצמי ולמטפלים פה. היום אפילו עשיתי ריצה עם פיזיותרפיסטית", הוא מחייך.