כשנעמה אדרי בת ה-11 וחצי ואיתי תורג'מן בן השמונה וחצי שרו דואט מתקתק בתוכנית "בית ספר למוסיקה", הקהל נעמד על הרגליים, מחא כפיים ובעיקר ניסה לעצור את דמעות ההתרגשות. נכון, הביצוע שלהם לשיר "לפני שייגמר" של עידן רייכל היה מהפנט, אבל זה לא רק כישרון השירה שהצליח לחדור ללב. היה זה המבט המרגיע ששלחה נעמה לעבר איתי שהזכיר לנו – בעיקר בימים האלה – את החשיבות של עזרה הדדית.
הם תמכו אחד בשנייה, כמעט ללא מילים ובמחווה שנעשתה באופן טבעי כל כך. הסתכלו זה על זו בתמימות, התעלמו לרגע מעיני הקהל שבוחן אותם ופשוט נכחו שם פיזית ונפשית עבור השני. יותר מזה, בזמן שנדהמנו לראות את הרגישות של נעמה, כילדה הגדולה מבין השניים, כלפי הפרטנר שלה לבמה – מסתבר שקראנו את כל הסיטואציה לגמרי הפוך. "אני מתרגשת לראות את הקהל מפרגן ושיש לי פה מישהו שעוזר לי ונמצא לידי". בהחלט לא התשובה שציפינו לה כשראינו את הדמעות בעיניה של נעמה בסיום השיר.
אז למה בעצם הרגע הזה הצליח להפתיע אותנו כל כך? אולי כי אנחנו, המבוגרים יותר, כבר לא מצליחים לתקשר באותה הדרך שלשני ילדים נראית ברורה לגמרי.
כמבוגרים, תפקידנו להתוות את הדרך וללמד את דור ההמשך מהי אחריות חברתית. אבל באותה נשימה, כדאי שלפעמים גם נסתכל על הילדים, שכמו דף חלק ונטול מגננות, מלמדים אותנו שיעור חשוב לחיים או פשוט נותנים לנו תזכורת איך להיות אנשים קצת יותר טובים.
דווקא עכשיו, כשהפגנות גולשות לפסים אלימים ונדמה שבעוד רגע יפרוץ כאן כאוס חברתי, אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו את כל הטוב שאנחנו כעם יודעים ליצור ברגעי משבר. כי כמו שכבר חווינו לא פעם, הישראלים יודעים להתאחד כשצריך, ועכשיו זה בדיוק הזמן להוכיח את זה. אנחנו כבר בזמן פציעות, אז אולי כדאי להשקיע את האנרגיות למקומות חיוביים יותר. במקום לכתוב עוד איזה פוסט זועם שיקבל כמה לייקים. להתמקד ברגעי האור, באנשים שנותנים מעצמם עבור האחר גם בלי לבקש תמורה, ולחשוב עם עצמנו איפה גם אנחנו יכולים.
ואנחנו יכולים. עשרות אנשים כבר נרתמו לעזור לאלו שנפגעו ממשבר הקורונה, כלכלית ואפילו נפשית. כך למשל ראינו בעיצומו של הגל הראשון בני נוער ומבוגרים שעושים קניות וסידורים עבור האוכלוסייה המבוגרת שנשארה בבית, שיתופים של פוסטים ברשתות החברתיות על עצמאים וחנויות שעמדו ריקות ללא עבודה, ונהרות של אנשים הציפו אותם כדי שיכולו לסגור את החודש. ואלו רק חלק קטן מהדוגמאות.
>>מכירים מישהו שצריך עזרה בצל משבר הקורונה? ספרו לנו
אותם אנשים מראים לנו ממש כמו נעמה ואיתי, שלפעמים הפעולה הכי קטנה עבור אדם אחר היא עולם ומלואו, ותמיד אבל תמיד יש מה לעשות, גם בחלקת האלוהים הקטנה שלנו. בימים אחרים אפילו חיבוק לחיזוק הוא דבר גדול, אבל גם חיוך במקום ובזמן הנכון יעשה את העבודה. כי בסופו של דבר, בדיוק כמו שנעמה הרגישה בדואט – כשאתה נותן, אתה מקבל. שיעור שכולנו למדנו בחיים אבל כנראה שלפעמים צריך שמישהו יזכיר לנו את החומר.