עדי ברוך ז"ל נהרגה מפגיעת רקטה בשדרות, בזמן שהייתה בעיר במסגרת שירות מילואים שאליו התנדבה מיד עם פרוץ המלחמה. בן הזוג שלה, נבו ינאי, קנה לה טבעת והתכוון להציע לה נישואים טרום המלחמה. לאחר מותה, כרע ברך ליד הקבר שלה.
"זה כואב, אבל זה משהו שהיה צריך להיעשות", אמר נבו הבוקר, "כמעט עשיתי את זה לפני שבועיים וחצי, אבל דחיתי את זה. עדי הייתה צריכה לשמוע את זה, אני הייתי צריך לומר את זה. אם לא מולה, אז מול הקבר שלה. אנחנו שש שנים ביחד, זה סיפור אהבה מגיל 12. אמא שלה, אורית, ידעה על הטבעת".
אורית סיפרה, "עדי מאוד חיכתה לזה. בבית היה דיבור סביב זה כל הזמן. היא כבר ידעה בדיוק איפה היא רוצה להתחתן, איזו שמלה, כבר היה צלם שהיא בחרה בו. זה מה שהיא עסקה בו, צילום חתונות. היא כל הזמן שאלה אותי: 'אמא, מתי נבו יציע?'. נבו ביקש ממני לשמור את זה בסוד, אז נשכתי שפתיים. פעם אחת כמעט התפלק שלי, כי ראיתי שהיא נורא מחכה. כל הזמן אמרתי לה: אל תדאגי, זה יגיע. אלוהים רצה אחרת".
מה קרה באותו בוקר ארור?
"נפרדתי ממנה בחיבוק, אמרתי לה שאני אוהבת אותה. עדי הייתה ילדה מאוד אחראית, הבטיחה שתעדכן אותי כשהיא מגיעה לשדרות. בעלי לקח אותה למודיעין וב-10:07 היא כתבה לי: 'אמא, אני יוצאת ממודיעין'. היא הייתה עם הקצין שלה, אלון, שאני רוצה לשלוח לו מפה רפואה שלמה ולחבק אותו. ב-12:06 קפץ לי פוש על צעירה בת 20 וגבר בן 30 שנפצעו קשה מרקטה בשדרות. כשאומרים שאמא מרגישה, זו כנראה לא קלישאה. הבנתי את זה לצערי כי פתאום הלב נעצר לי. אין לי דרך אחרת להסביר את זה. בדקתי את הזמנים בין ההודעה שהיא כתבה לי לבין הידיעה, בדקתי ב-Waze את המרחקים בין מודיעין לשדרות והתקשרתי לבעלי ואמרתי לו: אבי, קרה משהו לעדי. אני מרגישה את זה".
איך פעלת ברגע הזה?
"באותו זמן הייתי בכלל בחמ"ל בפתח תקווה, אני עובדת בעירייה. לקחתי את המפתחות ונסעתי הביתה. נזכרתי שלדביר, אחיה בן ה-19 של עדי, יש איכון על הטלפון שלה. היה להם מעקב אחד על השנייה. ביקשתי שיבדוק איפה הטלפון של עדי. הוא אמר: 'אמא, בבית החולים ברזילי באשקלון'. כך בעצם הבנו שקרה משהו. הגענו הביתה והתחלנו טלפונים לבית החולים ברזילי. היא לא הופיעה. בן דוד של נבו, שי, שלח לבית החולים ברזילי מישהו שאמר לנו: 'עדי נמצאת פה, היא נפגעה. תגיעו'. בשעה וחצי שנמשכה הנסיעה היינו משוכנעים ב-100% שאנחנו הולכים להחזיר אותה הביתה, שהיא פצועה. האמנו בלב שלם. כשהגענו, קיבלנו את הבשורה הקשה".
עדי התעקשה לצאת למילואים.
"המילה 'התעקשה' עדינה בשביל עדידוש. בימים הראשונים הייתי בייסורי מצפון עצומים על זה שלא הצלחתי לעצור אותה. אמרתי לה: עדי, אולי תוותרי, אבל היא אמרה לי: 'אמא, אני לא מסוגלת להישאר בבית. אין לי מה לעזור עם כביסה וכלים, אני חייבת לעשות משהו משמעותי יותר'. במהלך השבעה הראו לי וואטסאפים שלה, היא לא השאירה ברירה לאנשים: 'אני חייבת להתגייס'. הציעו לה להיות פה קרוב לבית, לחזור כל יום הביתה, אבל היא אמרה: 'בשום פנים ואופן לא, אותי צריך בדרום. אחרי הלחימה אחזור לפה, להיות קרוב לבית'. היא התעקשה בצורה נחרצת".
איך ממשיכים מכאן הלאה?
נבו: "כרגע אני לא חושב על זה יותר מדי. יום-יום, לאט-לאט. אין תחליף לעדי, אין תחליף לאהבה הזו. בקרוב אחזור לצבא, למילואים, אעסיק את עצמי קצת. נלמד לחיות עם זה. החיים שלנו השתנו מהקצה אל הקצה. האהבה שלנו קיבלה כותרת חדשה".
אורית: "בשבת שלפני הלוויה נבו ישב בחדר שלה עם הטבעת שקנה לה. ידעתי עליה, אבל לא ידעתי איך היא נראית. הוא הראה לי אותה וזה היה בדיוק מה שעדי רצתה. הוא רצה לתת לנו אותה. בעלי ואני אמרנו לו שישמור את הטבעת הזאת אצלו, ובעזרת השם עוד יקים בית בישראל ואנחנו נבוא לשמוח בחתונה שלו".