מתן לוזון בן ה-25 מפתח תקווה ויובל קשת בת ה-24 מחיפה נהרגו בתאונת הדרכים הקטלנית שהתרחשה ביום חמישי בסיני. בתאונה נפגעו חמישה ישראלים נוספים, ובהם גם טוהר גבאי, חברתו הטובה של ההרוג.
הבוקר שחזרה גבאי את רגעי האסון. "היינו בדרכנו לגבול ורצינו לעצור לפני, לעשות לילה בחושה וליהנות עוד קצת מסיני", תיארה גבאי, "הנסיעה הייתה שגרתית, אבל בשלב מסוים הכל קרה כל כך מהר. הרכב שלנו התנגש במיני-ואן אדום, גדול, התנגשות מאוד חזקה. כל הצד השמאלי של הרכב שלנו התרסק פנימה".
"הרכב היה מחולק לשורות, חלק עם רווחים, חלק לא. אני ישבתי בשורה השלישית בצד הימני של הרכב, במרווח כיסא אחד ממתן. אני זוכרת את ההתנגשות, זה משהו שאני לא יכולה לשכוח. זוכרת את הרכב האדום כל כך קרוב אליי, ברמה שהוא שנייה מהעיניים שלי. אחרי העצירה היה שקט, דממה ברכב. חבר טוב שלי צרח, 'תפתחו את הדלת, תצאו מפה, תצאו החוצה'. יצאנו זה אחרי זה, חמישה. שניים לא יצאו ביחד איתנו".
"צעקנו, התפללנו, חיכינו לעזרה, אבל לא היה שמה אף אחד בשביל לעזור לנו. זה היה סיוט שלא מסתיים, רק חיכיתי להתעורר ממנו. הבהלה, הלחץ, הבלגן, חוסר המענה, החום הכבד שהיה שמה. הידיעה שיש לנו שני חברים שהם לא בחיים בתוך הרכב, ואנחנו לא יכולים לעשות שום דבר בשבילם".
מתי הבנת שמתן עדיין בתוך הרכב?
"ראיתי את החברים שלי בחוץ, צועקים, בוכים וכאובים, וחזרתי לאוטו. ראיתי את מתן נאבק ולצערי סובל. דיברתי אליו, קראתי לו, התחננתי שישמיע לי את המילה הכי קטנה כדי שאוכל להבין שהוא איתי. יצאתי החוצה, קראתי לעזרה, ולא היה שום דבר. צוותי החילוץ והמשטרה שלהם עמדו, לא זזו, לא עשו שום דבר בשביל לעזור לנו".
איפה נפצעת?
"נפצעתי קלות בברך ובאף, אבל אני אומרת תודה על זה שאני בחיים. אני עדיין מתאוששת, זאת חוויה לא פשוטה בכלל".
יוצא לך לחשוב: ישבתי ליד מתן, למה הוא לא איתנו ואני יצאתי מזה בלי כלום?
"אני מאמינה שזו השגחה פרטית. הכל קרה בשניות, הכל עניין של קבלת החלטות: איפה אני יושבת, האם לידו או לידה, האם לשים את הראש או לא לשים את הראש. אלה החלטות שאנחנו מקבלים ביום-יום שלנו, שלא ידענו שתהיה לזה כזו משמעות".
לאן פינו אתכם צוותי החילוץ?
"צוותי החילוץ הגיעו והיו שם כמה ישראלים, שהיו העוגן שלנו ועזרו לנו, כי כל השאר לא עזרו. הגענו לבית החולים בנואיבה לאחר פחות משעה, לכאוס שלא חוויתי בחיים. שום אמצעי תקשורת עם המשפחות שלנו. לא הצלחנו להשיג אף אחד, לא הייתה שם קליטה, לא היה אינטרנט. ההורים שלנו לא היו מודעים. עברנו בדיקות מאוד בסיסיות, אפילו בלי חבישה לרגל. פשוט גיהינום מה שעברנו שמה, חשוב שיישמעו ויידעו את זה".
ואחר כך לקחו אתכם לבית המשפט.
"אחרי ארבע שעות הסיעו אותנו לבית המשפט, חלקנו עדיין במצב של שכיבה, מדממים. נתנו לנו לחתום במשך שעה וחצי על טפסים. המון חתימות, המון בירוקרטיה. חמישה נערים בני 25, מחכים שעות על גבי שעות, בלי שום ייצוג של ישראל. זאת הייתה חוויה נוראה. רק בשעה שמונה וחצי בערב הגענו לגבול, כמעט שבע שעות אחרי התאונה. בגבול ראינו את מד"א וצה"ל, פנים מוכרות, המון עזרה, חיבוק ואהבה, אבל עברנו שעות על גבי שעות של כאב וצער שהשאירו בנו טראומה נפשית".