העדויות על הזוועות שאירעו בטבח ההמוני במסיבה ברעים ממשיכות להיחשף. נועם כהן, בן 19 מראשון לציון, עבד במסיבה כצלם. כשהחלו היריות הסתתר במיגונית לצד עשרות שנדחסו פנימה והיה מהבודדים שיצאו ממנה בחיים.

"אני עדיין לא מעכל את הסיטואציה שחוויתי שם. הייתי בתופת שממנה לא יוצאים בחיים", תיאר כהן, "לא חשבתי שאעמוד פה ואדבר. זה מטורף איך החיים משתנים בשנייה. כצלם האירוע הגעתי אליו ב-03:00 לפנות בוקר. אחרי שעתיים בערך הפסיקו את המוזיקה וראינו טילים באוויר. לא נלחצנו, היו כמה שנלחצו, אבל אני חשבתי: טוב, יש כיפת ברזל, הכל טוב. התקדמתי לכיוון הרכב עם שני אנשי צוות שלי, חברים שהגיעו איתי לצלם את האירוע. התחלנו לנסוע לכיוון הכביש שמוביל מהמסיבה כשנתקלנו ביריות על המכונית שלנו ממחבלים שהגיעו מהשיחים".

"חבר שלי אמר שנפגע ברגל, הכדור חדר לו דרך הרכב לתוך הרגל. ישר דפקתי פרסה. תוך כדי שאנחנו נוסעים, ירו עלינו. כל השמשות התנפצו, היו כדורים ממש בתוך הרכב. במזל ניצלנו מזה, לא פגע בנו כדורים חוץ מבחבר, ברגל. הגענו למיגונית שנמצאת על הכביש, ליד תחנת האוטובוס, ונדחסנו שם באזור ה-20-30 איש".

עמדת בקצה האחורי שלה, הכי רחוק מהפתח.
"התמזל מזלי ונכנסתי בין הראשונים למיגונית. אנשים הצטופפו עליי ממש, שזה בעצם מה שהגן עליי. אחרי חמש דקות שהיינו במיגונית שמענו פיצוץ מטורף. לא יודע אם זה היה RPG או רימון שנזרק על המיגונית, אבל היה פיצוץ ענק. המיגונית התפוררה עלינו, הכל נהיה עשן כבד. לא הצלחתי להבין מה קורה, אנשים ניסו לברוח וירו בהם. כשהמחבלים ראו שאנחנו לא יוצאים הם זרקו לבפנים רימוני רסס. שלושה רימונים, אחד אחרי השני. אנשים שם התפוצצו לי מול הפנים. עשרות חברים שלי נהרגו במיגונית ובאירוע עצמו".

איך ניצלת?
"נס גלוי, אולי שמירה מלמעלה, מאמא. אחרי הרימונים המחבלים נכנסו למיגונית וריססו את כולם. המון רסיסים פגעו לי ברגליים. אם הרגל שלי הייתה מפוצצת או שהיד הייתה נשברת, רק מהדימום הייתי מת. לא הגיעו כוחות עד שלב מאוד מאוחר ביום. אחרי ההפצצות קלטתי שלידי לא עומדים אנשים, אלא גופות. כולם שוכבים ואני הכי בולט. בשביל להגן על עצמי הייתי צריך להתכסות בגופות ובחלקי גופות. לא ציפיתי לצאת מזה בחיים, לא ראיתי את עצמי יוצא מתוך המקלט הזה. בדיעבד עשרה אנשים יצאו משם בחיים מתוך ה-30".

כמה זמן נשארת במיגונית?
"היה לי ניתוק כזה, איבדתי את ההכרה. פתאום קמתי וראיתי שאני על הרצפה ואנשים מתים מסביבי, חלקם כרותי ידיים, רגליים, פנים מפוצצות. חלק היו עדיין בחיים ולא הבנתי איך. בן אדם מפוצץ וחי. אנשים תפסו אותי, ביקשו ממני לעזור להם, אבל לא היה לי איך. התקדמתי בין הגופות והזדחלתי החוצה מהמכונית, כולי מכוסה בדם ובדברים שאלוהים ישמור. ראיתי רכב אזרחי מגיע לכיווני. רצתי לשם ישר, חשבתי שאין לי מה להפסיד. קפצתי לתוך הרכב ואמרתי לו: תיסע, תיסע. נסענו לקיבוץ סעד ותוך כדי ירו בנו".

הצלחתם להגיע לקיבוץ?
"הגענו לשער הכניסה הצהוב, הכניסו אותי למרפאת הקיבוץ וטיפלו בי. הצבא עוד לא היה באירוע. כיתת הכוננות הצליחה להדוף את המחבלים, כי היו מחבלים בכניסה ליישוב שירו RPG וזרקו רימונים על השער כדי לפוצץ ולהיכנס פנימה. בזמן הזה טופלתי בתוך ממ"ד עם עוד המון חבר'ה שניצלו מהמסיבה, כולל קבוצת רוכבי אופניים שטיילו באזור ונקלעו לסיטואציה. גם אז לא האמנתי שאצא מזה, כי ראינו בחדשות שהם פורצים ליישובים ושורפים אותם".

איך אפשר לעכל אירוע כזה?
"אני בן 19 ולא התגייסתי, בחרתי ללכת פחות בכיוון חיים של מלחמה. בגיל 18 טסתי לדרום אמריקה לשנה בערך, חזרתי לארץ ונסעתי עוד הפעם. חזרתי שבוע וחצי לפני המסיבה. הגעתי ממקום שהוא גן עדן לסרט אימה. זה מאוד דרסטי בשביל הנפש לעכל את זה. לא באמת הצלחתי להירדם בימים האחרונים. אבל, יש לי אופי חזק ואני מסתכל קדימה. אני שם את זה מאחור ומנסה כמה שיותר לעזור למדינה. התראיינתי לחדשות בינלאומית, ל-CNN ו-FOX NEWS, סיפרתי להם את הסיפור כדי שכל העולם יידע מה עברתי. לא עברתי את זה סתם, אני יצאתי משם כדי לספר את הזוועות שראיתי שם".

היית בקשר עם המשפחה תוך כדי האירוע?
"הייתי קבוע עם אבא על הקו. מהרע שהתחילו לירות לנו על הרכב, התקשרתי ואמרתי לו שיורים עלינו. גם במיגונית עצמה דיברתי איתו ונפרדתי ממנו כבר, אמרתי לו שאני אוהב אותו ושימסור לכולם. לא האמנתי שאחזור הביתה".