ישראלים רבים ששהו באוקראינה עם פרוץ המלחמה, מנסים בימים האחרונים לעשות את דרכם אל מעברי הגבול ולהימלט מהמדינה. משה בלינדר ובר קיסר ברחו מקייב למולדובה, במסע מסוכן שנמשך כמה ימים.

בלינדר תיעד את הנעשה ברחובות קייב בשעות לפני ההחלטה לברוח. "יש מצב שהיום יירו על העיר. כשזה קורה בארץ זה הרבה פחות מלחיץ, אבל פה זה ממש מלחיץ", הודה, "המצב ברחובות פה נראה ממש אפוקליפטי. אין אנשים ברחובות, הכספומטים בקושי עובדים. קיבלנו תשובה שלילית מבית חב"ד, אין להם איך לעזור. הדבר היחיד שהם הציעו זה לחם ותפוחי עץ. זה נחמד, אבל זו לא הדרך הביתה".

"מצאנו טרמפ ממש בדקה ה-90 עם קרוב משפחה שלנו", תיאר בלינדר, "מסביבנו חיילים שוכבים במארבים עם נשקים שלופים. זה הדבר הכי מפחיד בעולם. בחיים לא חשבתי שאהיה בסיטואציה כזאת. אנשים בוכים כשהם מגיעים שלמים לגבול, גם העיניים שלי קצת דומעות. עברתי את אחד הימים הכי גרועים בחיים".

קיסר הוסיפה, "הרגשתי כמו פליטה, לא האמנתי שאנחנו נמצאים בסיטואציה ההזויה הזאת. לא האמנו שמשהו כזה יכול לקרות. אחרי חמש-שש שעות שעמדנו ברכב הנהג החליט לחזור הביתה כי המשפחה שלו נשארה באודסה. הוא הוריד אותנו באמצע הדרך והבנו שאנחנו אמורים להמשיך ללכת ברגל עם המזוודות, בערך עשרה קילומטרים. היינו קרובים להתייאש, אבל הבנו שאין מה לעשות וחייבים ללכת. הלכנו שלוש-ארבע שעות ברגל לגבול".

כשהייתם בדרכים, מה ראיתם מסביבכם?
בלינדר: "ריק, בשעות שאמורות להיות הרבה מכוניות על הכביש כי אנשים נוסעים לעבודה. זה נראה כמו הימים הראשונים של הקורונה כשאנשים לא יצאו מהבית בכלל. הכבישים ריקים עד שמגיעים עשרה קילומטרים מהגבול ומתחיל פקק".
קיסר: "ראינו חיילים עם שקי חול ונשקים, שוכבים בשדות ומחכים".

למה לא יצאתם מאוקראינה כשמשרד החוץ קרא לעשות זאת?
בלינדר: "יש לי שם בית, משפחה, חתול - לקום איך שאני עכשיו וללכת בלי כלום, זה לא ריאלי ולא הדבר הנכון לעשות. לחתול אין כרגע תעודות מעבר, אז מה לעשות, להשאיר אותו מאחור? צריך להמתין, זה גם בירוקרטיה ולוקח זמן. יש לי עסק ועובדים, אני הבוס שלהם ומהווה דוגמה אישית. אני צריך לשמור על השפיות שלי וגם על השפיות של העסק. לקום באותו הרגע ולהיעלם היה מקריס את מה שבניתי במשך כל החיים שלי".

דבורי אסמן ברחה יחד עם מאות ישראלים נוספים מקייב לכפר סמוך. "אנחנו לחוצים, הלילה ישנו במקלט", סיפרה הבוקר, "הרב אסמן, שליח חב"ד, אגר מזון ויש את הכפר הזה שהוא בנה במלחמה הקודמת ב-2014 כדי שיהיה מקום לפליטים. היום ההיסטוריה חוזרת וזה שוב משמש אותנו הפליטים. כולנו כאן ביחד".

"בשבת היו פה למעלה מ-300 אנשים, לא הפסיקו להגיע כל השבת", המשיכה אסמן, "כבר נגמרו המזרונים ואמרנו לאנשים שמגיעים שיביאו איתם מזרון ושמיכה, אחרת אין איפה לשים אותם. יש לנו שני מלונות, הכל מפוצץ. פיזרנו מזרונים בבתי הספר ובמוסדות, בכל מקום שאפשר. כל הזמן היו בומים שלא הפסיקו".

לכמה זמן עוד יספיק לכם הציוד?
"כבר עכשיו הדברים מתחילים לאזול. פתחנו קו התרמות - *3770. אנחנו מצפים שאנשים יעזרו וייתנו כמה שרק יכולים, כי אנשים עוד יגיעו ויצטרכו עזרה. נשארנו פה לא כי אנחנו אנשים חסרי אחריות, אלא כי יש לנו אחריות על הקהילה ואנחנו לא יכולים לקום ולעזוב. יש פה קהילה שלמה שאין לה דרכונים ואין לה את האפשרות לקום וללכת. הגברים פוחדים לצאת כי אם ייצאו, ייקחו אותם לגיוס. אומרים לנו - צאו ותברחו, אבל אין לאן לברוח. הדרכים מסוכנות, הכבישים מפוצצים, הגשרים מפוצצים. זה מסוכן לנסוע עם ילדים כשאין לך מחסה".