נציגי משפחות החטופים והנעדרים נפגשו אתמול (ראשון) עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. אחת הנוכחות בפגישה הייתה אדווה גוטמן תירוש, שאחותה הקטנה תמר, חולת קרוהן, נעדרת מאז המסיבה ברעים.

"הגענו כדי לשמוע מראש הממשלה מה יחס הממשלה לגב החטופים ולהגיד שהלחימה חשובה לנו, אבל שחלק מהיעדים של הממשלה והצבא צריכים להיות להחזיר את החטופים", סיפרה גוטמן תירוש, "לא מדובר פה בחיילים אלא באזרחים שלא יכולים לשהות תחת שבי תקופה ארוכה ללא טיפול תרופתי וטיפול סנטירי תקין. יש שם אנשים מבוגרים, ילדים ותינוקות שזקוקים למטרנה ולחיתולים. אי אפשר להתעלם מזה".

"אנחנו מדינה נאורה, אחת המדינות היותר נאורות. אי אפשר להתעלם ממצב של כל כך הרבה שבויים. שמענו מראש הממשלה הכחשה מוחלטת לזה שהצבא נלחם בלי להתייחס לשבויים. היו אמירות כאלה. שמענו ממנו ששתי המטרות לא נוגדות אחת את השנייה, כמו שגם אנחנו חושבים. זו הייתה האמירה העיקרית. הייתה תמימות דעים מצד המשפחות, מכל גווני הקשת הפוליטית, שאי אפשר להתעלם מהחטופים".

דיברת איתו? אמרת לו משהו?
"סיפרתי לו על אחותי תמר ועל הסיפור שלה. התייחסתי לזה גם בכובע הרפואי ולצרכים של אותם חטופים. אנחנו לא יכולים להתעלם מאוכלוסייה כל כך גדולה שנמצאת בשבי החמאס. זה מצב תקדימי שעוד לא התמודדנו איתנו. לא חושבת שיש מצב דומה לזה בהיסטוריה, של כל כך הרבה חטופים אצל ארגון טרור כל כך אכזרי. מדובר באוכלוסייה מגוונת, לא אנשי צבא. אני עושה את ההפרדה הזאת. כשאני הולכת לצבא ועושה מילואים, או חבריי ומשפחתיי, אני לוקחת בחשבון את הנושא הזה. פה, מדובר בילדים שישנו במיטות שלהם ולקחו אותם. זה לא אותו הדבר. גם העולם לא יכול להתייחס לזה אותו הדבר".

תמר, כאמור, סובלת ממחלת קרוהן, וזקוקה לטיפול תרופתי קבוע: "קרוהן זו מחלה כרונית. תמר מטופלת בתרופה ביולוגית שמקבלים אותה פעם בשבועיים. קרוהן מתפרצת במצבי סטרס. אצל תמר המחלה מאוד לא יציבה, היא סובלת ברמה היום-יומית מהתקפים, התקפים תחת מצבי סטרס מחמירים. זה אומר הקאות, חסימות קיבה, אשפוזים תדירים. היא צריכה טיפול. אני רופאה, אז נמצאת איתה בבית ומטפלת בה הרבה. את רוב הטיפולים היא מקבלת בבית, להתקפים הבסיסיים שלה. שם, אין מי שיטפל בה ככה".

מה את יודעת על מה שעבר על תמר בבוקר ההוא?
"אנחנו לא יודעים כלום על מצבה. הייתי בקשר איתה בשעות הבוקר, בזמן שהמתקפה התחילה. ב-06:30 התחילו אצלנו אזעקות ומיד שלחתי לה הודעה, ידעתי שהיא בעוטף. שאלתי אם הכל בסדר. היא אמרה שהכל בסדר אבל שיש מחבלים על הכביש ושהם לא יכולים לצאת. הכוח הביטחוני שהיה במסיבה ביקש מהם שלא לצאת ולהישאר במקום. דיברנו עוד קצת, היא הייתה די שלווה. מתוקף זה שאני האחות הגדולה ועוסקת קצת במצבי אסון, הדבר הראשון שאמרתי לה זה: תפתחי את הטלפון, תפתחי מפה, תביני איפה את ולאן את בורחת אם מגיעים אליכם. היא לא לגמרי הבינה, אבל אף אחד לא הבין מה הולך לקרות".

מה קרה אז?
"המשכנו לדבר, היא התעניינה מה קורה עם הילדים שלי. באיזשהו שלב היא כתבה לי שהיא תודיע לי כשהם עולים על האוטו. הם דיברו על לעלות על מכוניות ולנסוע. ב-07:30 הקשר התנתק. אנחנו יודעים שב-07:50 היא ניסתה לשלוח הודעה, שלא הגיעה, שבה נאמר שהם בדרך הביתה. הם עלו על האוטו. ההודעה לא נשלחה, כנראה שהרשתות נפלו".

מצאתם את הטלפון?
"הטלפון נמצא, בדרך לא דרך. מישהו מצא את זה, לקח, זה הגיע למשטרה ואז אלינו. אנחנו לא יודעים איפה הטלפון היה, לפי אותו אדם זה היה על החול. כיוון שזה לא נמצא על ידי כוחות שתיעדו, אנחנו לא באמת יודעים איפה הטלפון היה. לפי ה-GPS אנחנו יודעים שהיא הייתה בכביש 232. הטלפון לא זז משם עד 08:10. מעבר לזה אין לנו שום מידע".

דיברו איתכם מהמשטרה, מהצבא?
"הם בעצמם לא יודעים. עוד באותו לילה פנינו ללהב 433 והשארנו את כל הפרטים ודגימות דנ"א. יום למחרת עשינו את זה גם בפיקוד העורף. אתמול יצרו איתנו קשר שהם כרגע עוברים על התיק שלה, אבל שאין להם תשובות. אף אחד לא יודע. היא הייתה עם עוד ארבעה חברי ילדות טובים. שניים נהרגו, שניים נעדרים".