ממדי האסון במסיבת הטבע ביער רעים הולכים ומתבררים, כשמבלים רבים נרצחו ונפצעו מירי המחבלים. לאורה מלו הייתה במקום, נמלטה מהמחבלים לקיבוץ ניר עוז ונתקלה במחבלים נוספים אשר ירו לעבר מכוניתה.
"הכל היה רגיל, עד שפתאום כיבו את המוזיקה וראינו שיש הרבה טילים", שיחזרה מלו את הרגע שבו המסיבה הופסקה, "היה מטורף. פחדנו לנסוע, חיכינו קצת. כשהתחלנו לנסוע הצלחנו לברוח לאיזשהו מקום והגענו למקלט בתחנה. לאחר מכן הגיעו כמה אנשים שרצו לכיוון שלנו וכל מיני אופנועים עם נשקים החלו לירות לכל הכיוונים. ישר עלינו חזרה למכונית, אני וחבר, והתקדמנו לקיבוץ ניר עוז. לא ידענו ששם הבלגן בעצם".
"איך שהגענו לשם, התחילו לירות עלינו ועל המכונית שלי. הצלחנו לברוח מהם ואחרי שהם ירו בנו התנגשנו בגדר. החבר ואני ברחנו למקום נטוש והיינו שם משבע בבוקר עד 22:30 כשבאנו לחלץ אותנו".
הצלחתם לתקשר עם מישהו?
"שלחנו מיקום ולא היה מענה מבחינת המשטרה. הם אמרו שאי אפשר להיכנס כי כל השטח הזה מחבלים, שאף אחד לא יכול להיכנס לשם. אמרו לנו לא לזוז, אז לא זזנו. שכבנו שם כמה שעות טובות. כל הזמן עברו מסביבנו אופנועים וטילים, שמענו כל כך הרבה יריות. פחדנו שהם יבואו אלינו".
על מה דיברתם, כשהייתם שם לבד?
"התפללתי לאלוהים בלי סוף. ראיתי את הסוף. חיכינו ללילה וכשהתחיל להיות חשוך, לפני שחילצו אותנו, אמרנו שנטעין קצת את הטלפון, ניקח את עצמנו וניכנס לתוך השטח. נתחיל רגלית, כמה שעות שזה ייקח. מצד שני, פחדנו מהמסוקים של צה"ל, שלא יתבלבלו ויורידו אותנו בטעות. לא ממש ידענו מה לעשות. לא היה לנו אוכל ומים משבע בבוקר".
תארי את רגעי החילוץ.
"אני והוא שכבנו שמה, מפוחדים. כבר התחיל להיות ממש קר. שמענו צעקות, קראו את השם שלו, צעקו לנו שזה צה"ל. ישר רצנו אליהם. איך שראיתי שזה החיילים התחלנו להתפרץ בבכי. לא האמנתי שבאמת באו לחלץ אותנו".
את מעכלת בכלל את מה שעברת?
"לא, זה לא קל לעכל את זה. אני מתחננת לצה"ל שיחלץ את כל האנשים שעדיין לא מצאו, כי זה לא מקום שכיף להיות בו. אני נפרדתי מהחברים שלי, נפרדתי מההורים שלי. חשבתי שזה הסוף. את לא יודעת מה יכול לקרות. אופנועים עברו כמה מטרים מאיתנו, כל הזמן. שמנו עלינו כל מיני עצים כדי להסתיר את עצמנו. כולי פצעים בבטן, בידיים וברגליים, כי זחלנו".