בבית שבו גדל שלמה בראבא לא דיברו על השואה. אמא ואבא שלו שרדו את התופת, אבל העדיפו שלא לספר לילדיהם על הזוועות שעברו - וגם לא על החיים שהיו להם לפני שפרצה המלחמה הנוראה.

"אצל אבא ואמא שלי ההיסטוריה האנושית התחילה מהרגע שהם באו לארץ", סיפר השחקן והקומיקאי הבוקר (חמישי) בשיחה עם נסלי ברדה ב"חדשות הבוקר", "גדלתי בלי עבר. אני לא יודע איך הייתה הילדות של אבא שלי, איך נראה אבא שלו, האם היה עץ בחצר, האם הייתה לו חברה והאם למד בבית הספר. כולם כמו אנשים זרים, לא יודע שום פרט ביוגרפי עליהם. הם מחקו אותם".

"השואה הייתה נוכחת בכל וריאציה אפשרית בבית. אלה חיים של הישרדות, אין בהם רגש בכלל כי רגש זה בזבוז זמן", תיאר בראבא, "אין מגע, לא ראיתי אהבה פיזית אצל הוריי. הכל היה מין הסדרים כאלה של הישרדות. במקום לחגוג את החיים, הכל מינימלי, נורא מצומצם. אמא שלי לא זרקה כלום. שפופרת משחת שיניים היא מחזיקה אצלה שנים ובסוף, פותחת אותה עם פותחן קופסאות שימורים ועם כפית מוציאה את השאריות".

"בשכונת אפרים בנתניה כל עצי השזיפים היו מתמלאים בשזיפים באותו שבוע. כל הלילה היינו שומעים שזיפים נופלים על הרצפה בכל החצרות. אמא שלי הייתה מסתובבת בבית, נטרפת, 'השזיפים נופלים ואף אחד לא מרים, זורקים שזיפים'. היא הייתה מעירה את כל השכנים והם היו רצים אלינו הביתה עם מריצות כדי לאסוף אותם".

שלמה בראבא והמשפחה (צילום: מתוך "חדשות הבוקר" , קשת 12)
משפחת בראבא | צילום: מתוך "חדשות הבוקר" , קשת 12

איך הגבת לזה אז כילד? זה שבר את ליבך?
"לא דיברנו על הדברים. הייתה איזו יראת כבוד עם תחושת אימה של גיהינום לא ידוע ולא מפורט שלא מדברים עליו. אתה הופך את אמא שלך לאיזו דמות מיתית, ואחר כך בגיל מאוחר אתה מתפכח ונוצר כעס לא פרופורציונלי. את השריטות שלנו אנחנו מעבירים הלאה. המושג 'דור שני' כבר נורא מצומצם. אני רואה על הבן שלי שיש דור שלישי וכנראה יהיה גם דור רביעי. זה סיפור ארוך".

מה ההורים שלך חשבו כשפנית לקריירת משחק?
"אמא שלי לא הבינה, היא חשבה שאבא שלי יצא מדעתו ושהוא מוריד אותי לזנות. 'מה, שחקן? זה הליצן הזה שעומד ברחוב עם כובע?'. היא הייתה מזועזעת. זה יצר פער ביני לבינה שהיום מצער אותי כי הייתי צריך להכיל אותה".

בחלוף השנים היה גם רגע של גאווה?
"בסוף היא השלימה וקיבלה את זה. נסעתי לפולין לעיר שבה אמי נולדה, רייצ'ה, על גבול צ'כיה. הבית של הוריי היה מול העבודה של סבא שלי, אבא של אמא. אמא הייתה מחכה לו בחלון שמול המשרד וכשהיה עובד עד שעות מאוחרות, אחת-שתיים בלילה, הייתה עושה לו תנועות של 'בוא הביתה'. היא שאלה אותו למה הוא לא בא מוקדם יותר ליהנות מהמשפחה והילדים. הוא ענה, 'בשביל מי אני עובד? בשבילכם, בשביל העתיד, כדי שיהיו לכם דירות ופנסיה על הוולגה בספינת תענוגות'. תוך זמן קצר הגיעו הגרמנים. כל מה שיש לנו זה ההווה, את היום הזה, ואת זה צריך לחגוג".