עד לפני עשור, פרופ' מוטי רביד בן ה-84 לא הסכים לדבר על מה שעבר בשואה. 16 שנים ניהל את המרכז הרפואי מעייני הישועה בבני ברק, היה מעורב בהצלת חיים של ישראלים רבים, וכל אותן שניםושמר בפנים את סיפורו הכואב והלא ייאמן.
"זה היה מנגנון הגנה", הודה פרופ' רביד בשיחה עם נסלי ברדה, "עד גיל 75 לא דיברתי בכלל על השואה, כל הסביבה שלי הייתה משוכנעת שאני יליד הארץ. עלינו קצת לפני קום המדינה, ובשנה וחצי הראשונות שלי בארץ עבדתי הרבה מאוד לילות כדי לנסות ולדבר עברית כמו צבר. באיזשהו שלב ישבתי עם חברים, שתינו, ומישהו הצליח לגרות אותי לדבר על זה. מאוד קשה לספר. היו מקרים שאחרי הסיפורים לא ישנתי כמה לילות. חשבתי שאני מחוסן, שעליי זה כבר לא עובד, אבל זה עובד. זה לא פשוט".
"כשהמלחמה פרצה אמא שלי הייתה סטודנטית לרפואה באוניברסיטת וילנה. היא הייתה היהודייה היחידה שהתקבלה לבית הספר הזה באותו עשור קשה מאוד. היו לה עיניים כחולות גדולות. היא הייתה אישה מדהימה, תמיד העזה".
"היא ילדה אותי לפחות שלוש פעמים. רוב המלחמה אמא ואני היינו בלמברג, מה שנקרא היום לבוב, באוקראינה שאז הייתה פולין. תפסו אותנו והביאו אותנו למחנה הריכוז ינובסקה בפאתי לבוב. זה מין מחנה מעבר שהיו לו שני חלקים, מחנה עבודה שם היהודים עבדו ותפרו נעליים לוורמאכט, הצבא הגרמני, והיה איזור שהיה בו מחנה השמדה. שם ירו וקברו יהודים בקברי אחים. את מי שלא ירו בו שלחו ברכבות לסוביבור ולאושוויץ".
"אבא שלי הצליח לשכנע קצין גרמני בכיר להוציא את אמא מהמחנה. אמא שלי לקחה אותי והגענו לשער, יד ביד. אחד הקצינים שהיו שם אמר, והמילים האלה יושבות אצלי בראש, 'הילד נשאר'. כשהוא אמר את זה אמא שלי הסתובבה וחזרה ביחד איתי למחנה. היא הייתה יכולה לצאת, הרבה נשים עזבו, היו הרבה מקרים שהורים נטשו את ילדיהם, אבל אמא שלי לא נטשה. זה קרה אחר כך עוד פעם בנסיבות אחרות".
"בהזדמנות אחרת ברחנו ונחתנו בשדה אימונים של הצבא הגרמני. תפסו את אמא ואותי ואחרי שהקצין הגרמני ניסה לחקור אותנו, הוא קרא לשני אוקראינים ואמר להם להביא אותנו לתחנת הגסטפו. אם היינו מגיעים לשם זה היה הסוף שלנו, אבל האוקראינים האלה לא ידעו גרמנית והובילו אותנו לנקודת איסוף של יהודים. לאורך הדרך לשם אמא, אבא ואני חטפנו מכות. כשהגענו לשם הלכנו עם הציבור ואז הוריי שהיו מאוד בעלי תושייה ברחו, קודם אבא ואז אמא ואני".