ניסיתי לאמץ את זכרוני ולא מצאתי עימות כזה בין נשיא ארצות הברית לישראל בתקופת מלחמה. היו בעבר מחלוקות סביב העניין המדיני וסביב נושאים אחרים, אבל כשישראל נמצאת בלחימה, תמיד הגיבוי היה מוחלט ומלא - גם בתקשורת וגם במוסדות האו"ם.

הבעיות שלנו תמיד היו באירופה והפעם אנחנו עדים להיפוך מצב. בעוד שמדינות אירופה תומכות בנו, נותנות לנו לגיטימציה להפעיל את הכוח ושרי החוץ שלהן מגיעים הנה ברכבת אווירית, בארצות הברית המצב מעט שונה. הממשלה הבאה תצטרך לגייס את כל היכולות שלה ואת הארגונים היהודיים כדי ליישר את העניין הזה, מבלי לוותר על העמדות שלנו.

הדרג הצבאי נותן מכה צבאית קשה מאוד בעזה, אבל היא לא שווה דבר אם הדרג המדיני שמעליו לא יבוא וייקח את דרגות החופש שנותן לו צה"ל ויעשה דיונים, יגבש מדיניות, יפרסם אותה ויישם אותה. הממשלה צריכה להתוות מדיניות ברורה, מוחלטת ומיושמת, כי אם לא - נחזור לאותו המקום ואנו צפויים למציאות ביטחונית מורכבת בעוטף.

שלוש הערות לקראת סיום המערכה הנוכחית:

  1. אל תחפשו מנצחים ומפסידים באירוע הזה. במלחמות מהסוג הזה יש מפסידים יותר ומפסידים פחות.
  2. אל תיתנו לנו תמונת ניצחון. הממשלה צריכה לתת לנו מדיניות ברורה, מוחלטת ומיושמת.
  3. מי שרוצה לפגוע בחמאס - וצריך לפגוע בחמאס כי הוא בר מוות - צריך לחזק את הרשות הפלסטינית. אף אחד לא הולך לשום מקום.

בתוך המטה הכללי ובדרג המדיני מתקיים שיח טוב עם מערכת של איזונים ובלמים. הרמטכ"ל לוחץ להמשיך את הפעולה והדרג המדיני הוא זה שצריך להגיד לו מתי כן ומתי לא. גורם מדיני בכיר אומר לי, 'יש לחץ כבד מאוד במפלגה הדמוקרטית על הנשיא, אבל הם חוסמים בגופם החלטות קשות עלינו במועצת הביטחון. יש לנו הבנה איתם על מועד הסיום, אין עלינו אולטימטום'. אם מותר לי להעריך, ביישובי העוטף יעשו את הקידוש לא בממ"דים אלא בבתים.