לא גרושים, אבל כן פרודים. לא בני זוג, אבל חיים תחת קורת גג אחת. שיר ביליה ואלון אבוטבול התיישבו סביב שולחן "המטבח המנצח VIP" ובכנות יוצאת דופן דיברו על מערכת היחסים המיוחדת שלהם, כזו ששרדה משברים, ריבים לא פשוטים ופרידה אחת כואבת. אבל גם אחרי כל אלה, נשארה חברות אמיצה.

רגע לפני הגמר הנוצץ והמותח שבו יתחרו מול דניאל ואיציק כהן (הערב, ראשון, אחרי החדשות, ערוץ 12), חזרנו לרגעים ולווידויים הכי מרגשים ומפתיעים של שיר ואלון העונה. אחרי הארוחה הראשונה שבישלו שזכתה למחמאות אדירות ולציון גבוה מאוד, האם יצליחו לשחזר את ההצלחה גם הערב ולנצח את העונה?

"פרושים", סיפור אהבה

ברגע שהתיישבו מסביב לשולחן ונשאלו על טיב הקשר ביניהם, הכריז אבוטבול: "אנחנו פרושים". השחקן הסביר את הסטטוס יוצא הדופן שהמציא בעצמו: "אנחנו לא רוצים להתגרש. אנחנו פרודים. אנחנו החברים הכי טובים, משפחה. התא הכלכלי שלנו אחד. אנחנו גרים באותו הבית, אבל בשני חלקים שונים. אנחנו מאוד אוהבים את התא המשפחתי שלנו. יש לנו הרבה דברים משותפים, אבל מספיק לנו עם הדבר הזה של הזוגיות".

"רציתי לשמור על המשפחה", הודה אבוטבול, "שיר רצתה לשמור על המשפחה. האישה המהממת הזאת, שאני אוהב אותה ושהיא בלתי נסבלת, אני עוד מחויב לכל הטוב שיכול להיות לה. כל מה שאני יכול לעשות לטובתה, בעדה, בלי לרצות ממנה שום דבר - אני עושה, אבל אני גם מקבל ממנה את אותו דבר".

שיר חשפה כי בין הסיבות שהובילו לפרידה, גם המקצוע שבו עוסק אבוטבול למחייתו: "זה 'כוכב' שמגיע לתוך הבית ונמצא בתפקידים. לפעמים הייתי שואלת אותו: מה התפקיד שלך?, כדי לדעת עם מי אני מתעסקת. אהבתי אותו מאוד אבל כעסתי, הגבתי, הייתי בריאקציות. נעלבתי. הדברים האלה סגרו אותי".

צריך שניים לברנג'ו

אחרי שהתרגלנו לתואר הפרושים, אלון ושיר חשפו את הסיבה שבגללה בחרו להיפרד. "הבאתי ארבעה ילדים בשש וחצי שנים. תקתקתי. הייתי מאוד פיפי-קקי, לא הרמתי את הראש", סיפרה שיר. רותי ברודו קבעה: "שיר סחבה את הכל על הגב שלה, ככה אני מרגישה. כל כובד המשקל היה עליה, כולל אתה" - ואלון נדלק והגיב מיד.

"את מדומיינת, את יודעת את זה?", תקף אבוטבול, "אם מישהו אחד מתוסכל, השני מתוסכל. אם מישהו אחד סוחב, השני סוחב. את מדברת עלייך ועל מערכות היחסים שלך כל הזמן. להישאר בתוך הקובייה 'היא סחבה הכל, הוא סחב הכל', אלה קשקושים. צריך שניים לטנגו וצריך שניים לברנג'ו".

שיר הודתה כי "היינו כמו חתול ועכבר. מאוד רציתי לשנות, אבל נתקלתי בקיר. הרגשתי נורא לבד. רציתי ביחד, אבל כל הזמן הייתי לבד". לדברי אלון, "זה היה פער בלתי נסבל, שאין לי אהבה בבית שלי. הייתי מכור למשהו אצל שיר, צורך רגשי שנובע מחסך רגשי שהיא מספקת אותו מעולה. זה עיוור אותי מלראות אותה, לשים לב אליה. למה? כי כמו ג'נקי, הייתי צריך משהו שאני בכלל לא אוהב. פתאום קלטתי שאני לא מכור רק לדבר הזה, שאני בפנטזיות ששיר תהיה ככה וככה. היא לא תהיה. ההבנה שהדבר הזה בינינו לא משרת, אלא כובל - זו הייתה הנקודה שבה אמרתי: אוקיי, זהו".

דאדי אישיוז

כאמור, שיר מודה שגם לה הייתה תרומה בהידרדרות הקשר: "גם אני לא קלה. לא קל להיות איתי. אני בן אדם מאוד לבד". אבוטבול אישר: "היא הייתה באה הביתה ולא רואה אותך ממטר, כי היא עסוקה". שיר חשפה ילדות לא פשוטה: "אבא שלי מרוקאי. הוא רצה בנים, בן בכור, ויצאה לו בת בכורה. אחרי זה כשאני נולדתי, לא סיפרו לו יומיים שנולדה לו בת. פחדו להגיד לו: 'נולדה לך עוד בת'. בתור ילדה גדלתי כשאני עפה מחוץ לבית, ובתוך הבית פחות".

"גדלתי עם אבא קשוח", תיארה ביליה, "לקבל את אבא שלי היה לי קצת יותר קשה מלאחותי. הייתי פושטקית קטנה. הייתי צריכה לשקר כדי לממש את החופש הזה שנקרא 'שיר'. אני סוחבת את זה כל הזמן. חופש זה שאני יודעת לעשות דברים רק כשאני לבד. הקשר עם אבא משפיע על איך שנראה הקשר שלך אחר כך עם גברים בעולם". עם זאת, מאז שפירקו את הזוגיות אך נשארו חברים טובים שגרים תחת אותה קורת גג, חל שינוי: "אנחנו משפחה מאוד חזקה. בשנים האחרונות המשפחה הפכה להיות החיים של אלון".

מקאמי ועד ניטשה

החיכוכים בין אבוטבול לברודו נמשכו עונה שלמה, כשהספיק משפט אחד מהכוכב ההוליוודי כדי להדליק את השופטת והמסעדנית. כשאבוטבול הודה כי "אני רק אומר את המילה 'מערכת יחסים' ונהיה מותש", רותי עלתה למתקפה: "הנה, הנה מיסטר ברודו. בול, בול, בול. אתה בתקשורת שלך עם עצמך. ככה זה נראה, אל תכעס עליי. מצטערת, אני מרגישה אותך, לא יודעת למה. מה אני אעשה?". אלון הציע שייפתחו דף חדש: "אני אלון, נעים מאוד. אני שמח להכיר אותך, אוהב את הסערה שלך, אני חווה אותה, אבל לא יודע הרבה עלייך. יש לי הרבה הנחות יסוד ואני יכול להגיד דברים על כל אחד פה, אבל לא אעשה את זה. הבנתי, על באמת, בלב שלי, שאני לא יודע שום דבר, גם אם נדמה לי שאני יודע. אני לומד. גיליתי עכשיו פילוסופים גדולים. שפינוזה בלב שלי".

אבוטבול ציטט מאותם פילוסופים גדולים: "קאמי הפילוסוף אמר: 'אנחנו נולדים לעולם. מתישהו אתה קם בבוקר ואתה יכול או להכין ביצה או לקחת אקדח ולהרוג את עצמך. בין זה לבין זה הבן אדם'. המצב הזה בין שני הדברים האלו הוא מצב של חרדה קיומית. השחקן חי ומת וחי ומת וחי ומת, כל יום". רותי פחות התחברה לציטוטים ואלון תקף: "אני לא מבין מה הצורך שלך לזלזל בי כל כך. למה את עושה את זה?".

רותי הסבירה: "אני לא מזלזלת בך, אבל אני רוצה שתבין משהו על עצמך. אני נורא שונה ממך. השונות הזאת כואבת לי לפעמים. אני לא יודעת ללמוד, נקודה. כשמישהו בא ועושה לי קצת ניים דרופינג וקצת מראה לי ידע אקסטרה, אז אני - מתוך רגשי הנחיתות שלי - כועסת. אני מודה. תספר לי את מה שאתה מרגיש, לא איך ניטשה גילה לך את העולם".

"הייתי שומע אותך יותר אם היית מפסיקה לומר ניטשה, כי ניטשה לא קשור", אמר אלון, "את משליכה עליי מלא דברים שלך. אני בן אדם מפורסם וכל יום יש מישהו שאומר לי משהו עליי. זה לא שלי הסיפור הזה, לא שלי מה שאת אומרת. אני לא רוצה להיות בתוך המשחק שאת מכילה עליי. לי יש את דרכי בעולם. אני כן אביא את קאמי ושפינוזה לטלוויזיה. כשהייתי בודד בקורונה פתאום היה קורס שפינוזה. חשבתי: איפה היית כל החיים שלי? פתאום אני מנסה להבין את הדבר הזה. זה לא חרטא".

האובדן והמשבר הגדול

אלון תמיד היה מחובר מאוד לאחיו הבכור, אברהם. לפני 12 שנה אברהם - שחקן, זמר ומוזיקאי, נפטר ממחלת הסרטן. אלון היה לצידו בחדר בית החולים עד לרגע שבו הלך לעולמו והספיק להיפרד ממנו. "אברהם היה חברי הטוב ביותר בעולם, המורה הכי גדול שהיה לי, הבן אדם שבעצם פתח בפניי את העולם. כשהוא היה ילד קטן הוא ראה את העולם וזה השפיע עליי מאוד. אחי לקח את הלידריות, היה המחפש הגדול, המשוגע הגדול. אני הייתי הילד שהכל בסדר איתו - ציונים טובים, המורים אוהבים, 'המוצלח', אבל הייתי עושה פיפי במיטה עד גיל 13 בגלל פחדים וסיוטים".

"הייתי שם בפרידה מאחי", נזכר אבוטבול באותו רגע קשה, "זה היה בחדר 22 האגדי. אברהם היה חסיד ברסלב וכל הזמן באו אליו, תמכו ושרו. באותו הערב הוא גירש אותי מהחדר. כבר לא היה לו קול, הוא עשה 'לך' עם היד, אבל אני הייתי שם כשהוא מת. אמרתי לו שהוא מת כשהוא מת. הוא נתן לי את המתנה הזו".

בעקבות האובדן, שקע אבוטבול במשבר גדול: "הייתי באבל מאוד קשה ומתמשך, מוכה יגון הרבה זמן. התמיכה של שיר הייתה מעבר לכל מילים, אבל באיזשהו שלב נמאס לה והיא אמרה: 'די, אני לא יכולה יותר' וביקשה אור, ביקשה את חייה. זה העיר אותי, נתן לי וואחד כאפה. זה הוליד שינוי והבנה מה חשוב. פתאום אתה מתעורר לזה שהחיים הם לא מה שאתה חושב ודווקא כשאתה חושב שאתה יודע הכי טוב, אתה לא יודע כלום".

האומץ להגיד "די, מספיק"

בזמן שבישלו את המנה העיקרית, אחרי המנה הראשונה שזכתה למחמאות רבות, פרגן אבוטבול: "מגיע לך, קיבלת עכשיו ביקורת טובה. ראיתי שאת מקבלת את המקום שלך וחשבתי: סוף סוף. כל החיים שלי רציתי להגדיל אותך, וקיבלתי בתגובה שאני מקטין". שיר הודתה: "יכול להיות שבגלל שאתה שחקן, לא האמנתי לך". את אלון זה הכעיס: "אני שומע את אבא שלך אומר לי את זה, 'איזה שחקן אתה'. מה גבר רוצה? שהאישה שלו תרגיש וואו".

במשך תקופה ארוכה שיר הרגישה כי אלון לא רואה אותה. "הייתי עם ארבעה ילדים קטנים, לא ממומשת. ככה אנחנו הנשים, אנחנו עושות ומגדלות, רק רוצות שיגידו לנו 'איזה מהממות, איזה מתוקות'. לא הרגשתי מורמת. היית מרים אותי ליד אנשים: 'איזו מדהימה', ובבית הייתי מרגישה כמו כלבלבונת. העבר היה לא פשוט. לא הרימו אותי. אתה כעסת כל הזמן, אני נפגעתי כל הזמן, הרגשתי קטנה ומוקטנת".

אבוטבול טען כי גם הוא הרגיש לא מוערך: "מצד אחד בחרת בי, בן אדם מאוד דומיננטי, את נמשכת לזה, ומצד שני זה מאוד מאיים. התייחסת אליי קצת כמו מרימה ומכפכפת, מרימה ומפכפכת. קיבלת את אותו יחס. היו לנו ריבים איומים, זה היה נורא. זה היה כמו בית סוהר. אנשים חיים בחרדה ובפחד עד שהם חייבים לשבור משהו ולגדול".

שיר זוכרת את היום שבו רצתה להגיד "די": "עמדתי במרפסת בבית באמריקה, עצובה, עם מבט תמוה בעיניים. במה אני נאחזת? לא היה לי במה להיאחז, היה אבדון מוחלט. ואז אמרתי: אולי אני אגיד לו את האמת? פחדתי. לא היה לי האומץ להגיד: לא רוצה, לא בא לי, אני הולכת. די, מספיק. את נורא מפחדת להיות לבד. הייתי הכי לבד".

חצה את אמריקה בשבילו

בעקבות המתחים בבית, נוצרו גם מורכבויות במערכת היחסים בין אלון לבנו. "לבן שלי היה עניין רציני, נמאס לו ממני. לא דיברנו שלוש שנים", חשף אבוטבול, "הייתי בגיל שהבנתי שדרכי הפעולה שלי לא משרתות אותי. נסעתי שש-שבע שעות באמצע אמריקה, הגעתי אליו לאיפה שהוא נמצא ודפקתי לו בדלת. הוא שאל: 'מה אתה עושה פה?'. שאלתי אותו: 'אכלת? אתה רוצה לאכול?'. הוא אמר: 'לא יודע, אפשר, אבל אני לא מאמין שאתה פה'. אלה לא דברים שהייתי עושה פעם, הייתי מתבצר בעמדה שלי: אני הצודק, אני רוצה שתלמד, אני רוצה שתגדל, אני אלמד אותך, אתה לא יכול להתנהג ככה לאבא שלך, אני אחנך אותך. זה לא היה רלוונטי. שיניתי את אורחותיי, כי כבר לא יכולתי להיות האיש הזה. צמחתי גם אני כאבא. זה אחד התפקידים האהובים עליי".