אחד הרגעים שאני הכי אוהבת בצפייה ב"חתונה ממבט ראשון", זה הרגע הזה שאני בוערת מכעס על סיטואציה מסוימת, ואז בשנייה אחת מכה בי ההבנה - אני לא שונה ממה שאני רואה על המסך. זה רגע מטלטל, מבטיחה. זה קרה לי בעבר עם רינת, וזה קרה לי שוב, הפעם עם לימור. בזמן שכולם עדיין עסוקים בלכעוס על הנטישה שלה לליעד, אני מתחילה להבין את כל הפעמים שאני התרכזתי קצת יותר מידי בעצמי, ופספסתי את בן האדם שמולי.
> מחפשים אהבה? ההרשמה לעונה השישית של "חתונה ממבט ראשון" נפתחה
אני זוכרת שמאז שהייתי קטנה ההורים שלי היו אומרים לי "רק אל תשכחי את עצמך". בתור מישהי שמונעת מרגש אני חייה כל סיטואציה במלוא התחושות שלה, זה אומר שהרבה פעמים כשאני ממש נמצאת בתוך משהו – אני שוכחת מכל העולם שבחוץ. זה יכול לקרות לי גם בזוגיות, או אפילו ממש ברגעים אלה שאני יושבת במשרד שעות על גבי שעות ושוכחת לרגע שיש מישהו שמחכה לי בבית, מישהו שאני באמת רוצה לחזור אליו. אבל אני מתגלגלת מסיטואציה לסיטואציה ולפעמים שוכחת שהיה משהו שחיכה לי בהתחלה. זה לא מרוע, זה לא כי אני מרוכזת בעצמי, זה כי אני מתפזרת במחשבה, "שוכחת את עצמי".
לא מרוכזת בעצמה, פשוט מעופפת
אם נחזור שנייה ללימור, פתאום הרבה יותר קל לי להבין את ה"התעלמות" שלה מליעד כשהיא יצאה מהשירותים. זה היה נראה נורא, נכון. בעיקר כי בצד השני היה את ליעד שנפגע, ובצדק. הלב של כולם יצא אליו, גם הלב שלי יצא אליו. אבל הוא יצא גם אליה. אפשר להגיד שהיא מרוכזת רק בעצמה, או שאכפת לה רק מעצמה, אבל מה שאני ראיתי שם זאת בחורה מבולבלת ומעופפת, ומי יכולה להזדהות עם דמות כזאת יותר ממני.
לימור הלכה לשירותים יחד עם ליעד, אבל ברגע שהיא נכנסה ופגשה שם את מאי - היא התגלגלה לסיטואציה אחרת ושכחה לגמרי מה היה לפני כן. זה יכול להישמע הזוי לאנשים מסוימים, אבל לאלו שיש להם נטייה "לשכוח את עצמם" - זה נשמע ממש כמו חלק שגרתי מהיום.
לימור חיכתה לרגע הזה לפרוק את הכמות המטורפת של הדברים שהיא אגרה מאז ירח הדבש. בזמן שחלק מהנוכחים במפגש הזוגות לא היו בטוחים עד כמה הם רוצים להגיע – לימור חיכתה לזה יותר מהכל. היא חיכתה לזוג עיניים שיתפסו אותה ויבינו כמה היא צריכה לשחרר את כל מה שקורה לה בפנים. וכשהיא מצאה את מאי? הכל יצא החוצה במכה אחת. כמו קיטור שרק חיכה להשתחרר. פתאום, כל התהפוכות שהיא סחבה לבד יצאו והיא הייתה במין אופוריה, פעם ראשונה שהיא מרגישה שרואים אותה. השיחה עם מאי סחפה אותה למחוזות אחרים והיא פשוט הרגישה שהיא נוכחת בדיוק ברגע הספציפי הזה, וכל דבר אחר התגמד.
סליחה זה קשה, גם כשטועים
אחד הרגעים היפים היו כשליעד סיפר שבבוקר לימור התנצלה. אין ספק שזה הדבר המתבקש לעשות, אבל גם אין ספק שיש גדולה בלבקש סליחה. אבל בואו נחזור שנייה להתחלה, לרגע שבוא ליעד ולימור נפגשו לראשונה אחרי תקרית השירותים המביכה. לימור דיברה במילים מכובסות, ניסתה להתגונן ולהפוך את הסיטואציה עם מאי למשהו אחר לגמרי ממה שהיה שם.
זה יכל היה להיגמר שם. היא סיפרה לו על השיחה מנקודת המבט שלה והמשיכה הלאה. אבל בבוקר למחרת היא בחרה לחזור שוב לאותו המקום הקשה שבו היא יודעת שהיא זאת שפישלה - והיא פתחה אותו שוב וביקשה סליחה. אמנם לא ראינו את הקטע הזה וכל מה שידוע לנו עליו זה מהסיפורים של ליעד, אבל אי אפשר שלא להתייחס לזה. כשלימור מבקשת סליחה מליעד היא לוקחת אחריות בפעם הראשונה על מה שנאמר שם, ומודה - "טעיתי".
מה היא כבר אמרה? הרבה וכלום
הדברים שליעד שמע היו קשים, הם ריסקו לי את הלב - ואני בטוחה שגם לו. אבל האמת? הדברים שנאמרו גם לא היו מפתיעים בכלל. אני לא יכולה לדמיין סיטואציה שבה לימור מספרת למאי כמה מושלם ומדהים להם יחד, כי זה ברור לכולם שזה לא המצב. ליעד ולימור יודעים זוגיות מורכבות במיוחד, כזאת שמתמודדות עם עליות וירידות יותר מכל זוג אחר שראינו עד היום. ליעד יודע בעצמו שכל מה שנאמר על ידה הוא נכון - אבל לשמוע את זה, זה תמיד הרבה יותר כואב וקשה.
אני בטוחה שאם ליעד היה מסוגל לפרוק באמת את כל מה שיושב לו על הלב, הוא לא היה אומר דברים שונים מידי ממה שאמרה לימור. אז מה בכל זאת בעייתי כאן? העובדה שהוא שמע הכל. כאן זה מתחיל ופה זה נגמר. לא מעט נשים מדברות אחת עם השנייה על מערכות היחסים שלהן הן פותחות הכל ומשתפות - בקשיים וגם בדברים הטובים. בשיחות פתוחות, מהסוג שנאמר בהן הכל ללא גבולות, מאלה שאת חוזרת מהן אחר כך מחוזקת וחכמה יותר. ההבדל היחידי, שאלה שיחות שאמורות להישאר בינה לבינה, ואף גורם שלישי לא אמור להיות חלק מהן.
וכאן בדיוק טמונה הבעיה - העובדה שליעד נאלץ לשמוע את כל הדברים האלה זה מה שהפך את כל המצב לכל כך קשה לעיכול ועם המון כעס שמופנה ללימור. אבל אני מנסה לדמיין לי רגע בראש מצב אחר: מצב שבו מאי ולימור הולכות הצידה יחד, יושבות רחוק מכולם (כמו השיחות בבוקר המפגש) ומנהלות בדיוק את אותה השיחה. אז הרי - כולנו היינו מסתכלים אחרת על לימור, הלב שלנו היה יוצא אליה ולמה שהיא מרגישה, והיינו עוטפים ומחבקים אותה על האומץ לשתף. ובעצם, בראש של לימור? זה בדיוק מה שקרה. כשהיא שכחה לרגע שהוא נמצא שם וחשבה שהיא פשוט נשענת על חברה אחת שעוזרת לה לנשום טיפה מעל למים.